על אלת הזיכרון והברכה שבשכחה

כולנו שוכחים. אנחנו שוכחים כל הזמן, וגם אם זה מעצבן באותו הרגע (בו גילית שהפלאפון בבית- שהסנדביץ’ לא בתיק או ששכחת לעשות משהו חשוב) יש לזה אפילו מטרה טובה. או מטרות רבות.

מנמוסינה (או באנגלית Mnemosyne, וביוונית Mνημοσύνη) נחשבה לאחת האלות החזקות ביותר בעולם הקדום. אחרי הכל, לאמונת רבים (אז, ואולי גם היום) הזיכרון, הוא שמבחין ביננו ובין בעלי החיים. זוהי היכולת שמאפשרת לנו לבחון עובדות, להסיק בהגיון, ולכונן ציביליזציות גדולות (או לחילופין לזכור את הססמה לפייסבוק ולהעביר שם שעות על גבי שעות…).

אני אוהבת את ההתייחסות למנמוסין כאחת הפילוסופיות הראשונות בעולם. אחרי הכל, כשאת האלה שאחראית על המשמעות של כל אובייקט סביבך, הרי שאת היא זו שיוצרת את ההגיון וההבנה. בעידן שבו ידיעת קרוא וכתוב הייתה נדירה, החשיבות של זיכרון היתה יוצאת דופן – לא רק לזכור איך קוראים למה, אלא גם שימור התרבות, החוקים, וההכרה בכל מופלאות הבריאה.

מצד שני, כמו שחשוב שיהיה אור לצד החושך, ורעש לצד שקט….

לשכחה יש תפקיד לא פחות חשוב. היכולת לשכוח משחקת תפקיד משמעותי בהסתגלות לסביבה, לא פחות מהיכולת להיזכר. אפשר להסתכל על היכולת לשכוח ממספר היבטים, ואני מקווה להתייחס לכמה נוספים, בפוסטים הבאים.

שכחה חשובה מהבחינה הקוגנטיבית (כלומר, מהבחינה המחשבתית – חישובית והתהליכים שעוברים אצלנו בזמן שאנחנו מנסים להיזכר). כשיש לנו בזיכרון מספר רב של פרטים, זה יכול להיות יותר ויותר קשה לשלוף את מה שאנחנו באמת צריכים לדעת. מה גם שפרטים רבים בזיכרון הם באמת לא רלוונטיים או “לא מעודכנים”. למשל – מספרי טלפון ישנים שאינם בתוקף, או המיקום השונה של מקום חניית המכונית בכל לילה מ365 הלילות שעברו. מה שבאמת מעניין אותנו, זה איפה חנינו אתמול בלילה, כדי שהבוקר נגיע לרכב, ותו לא.

לא פחות חשובה להישרדותנו כמין היא השיכחה שלאחר לידה. הרי מספרים לנו שלידה היא תהליך כואב, עוד מימי “ובעצב תלדי בנים”. כאישה וחברה במין האנושי אני בהחלט מקווה שזה יכול להיות גם תהליך מעצים ובעל אופי נעים לצד הכאב הפיזי, ובכל מקרה אין ספק שהתגמול שלו רב ומשתלם. אבל אם מדובר במשהו כל כך כואב, איך נשים כה רבות חוזרות לעשות זאת שוב ושוב?

מסתבר שלדרך שבה משחזרים את הכאב בחודשים לאחר הלידה, יש חשיבות רבה, וכי אכן יש לנו נטייה להפחית מחומרתו. במחקר של חוקרים ממכן קרולינסקה בשבדיה, 1383 נשים שילדו התבקשו לדרג את הכאב שלהן מ1 עד 7 (כש7 מציין את הכאב הכי גרוע שאפשר לדמיין), לאורך זמן – חודשיים לאחר הלידה, שנה אחריה, ו5 שנים לאחר מכן. מסתבר, ש49% מהנשים דיווחו על תחושת כאב פחותה יותר, ככל שהזמן חלף. קצת יותר משליש 35% דירגו את הכאב כזהה, ו16% התייחסו אליו כגרוע יותר.

אבל – במדע כמו במדע – מעבר לדעיכת זיכרון הכאב, החוקרים מצאו לכך הסבר אחר. נמצא קשר בין זכירת תחושת חווית הכאב בלידה לבין התחושה של האישה לגבי החוויה בכללותה. ככל שהיא חשה מטופלת יותר, ודיווחה על קבלה של תמיכה רבה בתהליך מסביבתה, כך התעמעם זיכרון תחושת הכאב. כלומר שיכחה מבורכת במקרה הזה הייתה קשורה בקשר הדוק לדברים נוספים שאותה אישה עברה, והייתה יכולה להשפיע על התפיסה והזיכרון שלה.

הממצא הזה נשמע לי לא רק מדעי, אלא גם הגיוני. משפחה שבה היולדת מקבלת תמיכה וחווה חוויה טובה של הבאת נפש נוספת לעולם וגידול שלה, בתמיכה של קהילה, או של מרכז לידה נעים ומקל…. תשכח מעניין הכאב. וכאן אפשר לציין ב”קרירות” שלמצב כזה מתלווה מטרה אבולוציונית – לידה נוספת וצאצא נוסף, בתנאים שמאפשרים את גידולו וההנאה ממנו.

זווית אחרת בה אפשר להתייחס לשיכחה היא במצבים בהם האדם מעדיף לשכוח וחווה זיכרונות לא נעימים, פולשניים ומטרידים. זהו אחד המאפיינים של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), ובמקרה הזה התגברות על החוויה וזכייה בשכחה, או לפחות שקט מבורך, היא ברכה.

כך שזיכרון ושיכחה עובדים יחד, פועלים זה לצד זה למען היכולת השכלית, הנפשית, ואפילו השבטית שלנו. היכולת לזכור היא מופלאה, אבל גם בשכחה יש ברכה.

_{קישורים ומקורות:}

_{המחקר על זיכרון הכאב בלידה}

_{Waldenstrom, U. and Schytt, E. A longitudinal study of women’s memory of labour pain: from 2 months to 5 years after the birth. BJOG: An International Journal of Obstetrics and Gynaecology, 2008.}

_{אלת הזיכרון בויקיפדיה בעברית}