הסיפור שאינו נגמר של אפופיס – חלק שלישי ואחרון

לעבור דרך “חור המנעול” – הבעיה מסתבכת. מאת נח ברוש, גלילאו 96

בחישוב סיכויי הפגיעה נלקחת בחשבון האפשרות שטעויות המדידה, אף שהן זעירות, עלולות להשפיע על חישוב המסלול העתידי של הגוף. לפיכך המסלול העתידי אינו מתואר כקו ברור ומוגדר היטב, אלא כסדרת קווים אפשריים המקנה “עובי” של אי-ודאות למסלול. העובי מתייחס למיקום הגוף ברגע מסוים ויש לו קיום תלת-ממדי: סביב הנקודה החזויה ניתן לשרטט חלל תלת-ממדי שבו הגוף יכול להימצא באותו רגע, כאשר לכל נקודה בנפח זה יש סיכוי מסוים שהגוף יימצא בה. נקודות הנמצאות בתוך המעטפת של כדור-הארץ מציינות אפשרויות של פגיעה.

השינוי במסלול אפופיס כתוצאה מהמעבר הקרוב לכדור-הארץ ב-2029. אי-הוודאות במסלול מסומנת בפס הלבן הניצב למסלול האסטרואיד

אלא שהבעיה מסתבכת: כאשר יחלוף  MN4 2004 בקרבת כדור-הארץ ב-2029, יפעלו עליו כוחות משיכה חזקים, הן של הארץ והן (במידה פחותה יותר) של הירח. כוחות משיכה אלה ישנו הן את המסלול והן את המבנה הפנימי של הגוף, אם אין הוא גוש סלע מוצק בעל חוזק עצמי רב. השינוי הצפוי במסלול יהיה חריף: סטייה של כ-30 מעלות מהמסלול שבו נע הגוף לפני ההתקרבות לארץ. בגלל הקרבה הרבה לארץ, לשינויים קלים בגאומטריית המעבר השפעה גדולה על מסלולו העתידי של הגוף. בפרט, השינוי במסלול יכול לכלול מעבר דרך פיסות שמיים זעירות, שאורך צלען פחות מ-600 מטרים, אך מיקומן בנפח שדרכו יעבור אפופיס הוא “אסטרטגי” ביותר. אם יעבור אפופיס באזורים אלה, הסטת המסלול תביא להתנגשות כמעט ודאית בכדור-הארץ בשנת 2034, 2035, 2036 או במועד מאוחר יותר, משום שמשך ההקפה של אפופיס סביב השמש יהפוך לכפולה של שבר פשוט (רציונלי) של השנה הארצית (למשל, שש הקפות של אפופיס יימשכו שבע שנים, לכן כל שבע שנים שני הגופים יהיו זה ליד זה). פיסת שמיים זעירה כזו מכונה “חור מנעול”, וכרגע אין דרך לוודא שהאסטרואיד קרוב-הארץ אפופיס לא יעבור דרכה וישנה את מסלולו באופן כה מאיים.
אחת האפשרויות לגורל האסטרואיד דומה לזו שנצפתה במקרה של השביט שומקר-לוי 9 (SL9, Shoemaker-Levy 9), שחלף קרוב לכוכב-הלכת צדק: כוח המשיכה פעל בעוצמה גבוהה יותר על צד השביט הקרוב לצדק מאשר על הצד הרחוק. הפרש זה בעוצמת כוחות המשיכה פועל על גרעין השביט כאילו גורם חיצוני “מותח” אותו על-ידי משיכה בשני קצותיו: הצד הקרוב לצדק והצד הרחוק ממנו. המשיכה החזקה, המכונה “כוח גאות”, גרמה לגרעינו של שומקר-לוי 9 להתפרק ל-22 חלקים, כל אחד בקוטר של כמה מאות מטרים עד ק”מ, שנפלו מאוחר יותר לתוך האטמוספרה של צדק.
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<איור: SL-9>>>>>>>>>>>>>>>>>>
תמונה של שברי גרעינו של כוכב השביט שומקר-לוי 9, שנקרע ל-22 גרעיני משנה בגלל כוח המשיכה של כוכב-הלכת צדק
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<סוף איור: SL-9>>>>>>>>>>>>>>>>>>
כוח הגאות של כוכב-לכת יכול, בתנאים מסוימים, לגבור על חוזקו הפנימי של גוף שמימי קרוב. מחישובים שנעשו כדי להבין את המנגנון שפירק את הגרעין של SL9 לרסיסים כה רבים, התברר שיש להניח שמדובר בגוף שחוזקו הפנימי מועט. החוזק העצמי הוא הקשר בין החלקים הקטנים ביותר של הגוף, גרגרים וחלקיקי אבק, קרח של מים וחומרים קפואים אחרים, ועוד. בגוף ארצי מוצק, החוזק העצמי נובע מהקשרים שבין החלקיקים המרכיבים אותו, הנמצאים קרוב זה לזה. כדי שיתפרק כפי שנצפה, החוזק העצמי של גרעינו של השביט 9SL היה צריך להיות רק עשירית המיליונית מהחוזק העצמי של סלע רגיל על כדור-הארץ. גם צפיפות החומר היתה חייבת להיות נמוכה: כשליש גרם לסמ”ק. מדובר, אם כן, בחומר שחוזקו דומה לצמר-גפן.
אין לנו כיום עדות לכך שאפופיס דומה מבחינת המרקם הפנימי לגרעינו של 9SL, אך אין לנו גם סיבה של ממש לחשוב אחרת. העדות הישירה היחידה לגבי החוזק הפנימי של גופים שביטיים מקורה בניסוי ההתנגשות בין תת-החללית של מבצע המחקר “פגיעה עמוקה” (Deep Impact) והגרעין של כוכב השביט טמפל-1. ההתנגשות אירעה ב-4 ביולי 2005. מן הממצאים התברר שמרקמו הפנימי של הגרעין של טמפל-1 חלש ביותר. החומר עד לעומק של כמה עשרות מטרים מתחת לפני השטח הוא גרגרי ורופף מאוד. כל זה התברר מניתוח צילומים של סילון האבק שנפלט לאחר הפגיעה. צריך לזכור שלגבי SL9 ולגבי טמפל-1 מדובר בגרעינים של שביטים, וייתכן שאפופיס אינו כזה. מכל מקום, ברור שאחת המשימות החשובות בשלב זה היא למפות במדויק את מסלולו של האסטרואיד בחלל, כדי לוודא אם הוא עלול להתנגש בכדור-הארץ, אם לאו. אם התשובה לכך היא “כן”, יהיה עלינו לחקור אותו בצורה יסודית.
למפות היטב את מסלולו של אסטרואידהמדידות בעזרת המכ”ם הפלנטרי, שנערכו כאשר אפופיס חלף בקרבת כדור-הארץ בסוף ינואר וב-7 באוגוסט 2005, הסירו לחלוטין את איום ההתנגשות ב-2029 (וגם של התנגשות אפשרית ב-2035), אך עדיין לא הצליחו לבטל את האפשרות של מעבר דרך “חור המנעול” עם התנגשות אפשרית ב-2036. כיוון שאפופיס מקיף את השמש מדי 323 ימים וחוצה את מסלולה של הארץ פעמיים בכל הקפה, ייתכן שיפגע בכדור-הארץ גם בעתיד רחוק יותר.
שיפור משמעותי בידיעת המסלול של אפופיס יכול לבוא מניתוח הופעותיו בעבר הרחוק יותר, אם יימצאו תצלומים ישנים נוספים שבהם הוא מופיע; מביצוע תצפיות מכ”ם נוספות, שיהיו אפשריות ב-2013; או משיגור חללית למפגש עמו בשנים הקרובות. אפשרות אחרונה זו הועלתה על-ידי נאס”א והממשל האמריקני הן כהזדמנות ללמוד הרבה יותר על מסלולו של אפופיס, והן כדרך לחקור את המתרחש באסטרואיד כאשר פועלים עליו כוחות גאות חזקים.

“מפת” מכ”ם של האסטרואיד קרוב-הארץ טוטאטיס (Toutatis)
 

חברי האגודה B612 (כשמו של האסטרואיד שעליו חי הנסיך הקטן בספרו של אנטואן דה סנט-אקזיפרי בשם זה) הציעו להטיס לעבר אפופיס חללית מחקר, שתנחית עליו מכשירי מדידה וכן “משוּאת רדיו” שתאפשר קבלת נתונים מדויקים ביותר על מיקומו של האסטרואיד ומהירותו. בעזרתם ניתן יהיה לדעת בוודאות אם ב-2036 תתרחש התנגשות, אם לאו. משוּאות רדיו ומשיבי מכ”ם (משיב מכ”ם, transponder, הוא מכשיר שעם קליטת אות מכ”ם, הוא משדר אות מכ”ם בחזרה) פועלים באופן שגרתי על גבי כלים ארציים שיש לדעת את מיקומם המדויק, כגון מטוסים. נוסף על כך, ציוד מדעי אחר שיונחת על האסטרואיד ימדוד את “רעידות האדמה” שיתרחשו באפופיס לכשיחלוף ליד כדור-הארץ. זו תהיה דרך מצוינת ללמוד על המבנה הפנימי של אסטרואיד קרוב-ארץ מבלי לחפור עד למרכזו ומבלי לפוצץ עליו מטעני נפץ, כפי שהגאולוגים עושים כדי ללמוד על פנים כדור-הארץ.
ומה אם יתברר שאפופיס אמנם עומד להתנגש בנו?כתושבי כדור-הארץ, אנו מעוניינים לצמצם ככל האפשר את הסכנות לעצמנו ולדורות הבאים. לכן השאלה המתבקשת היא, מה עומד המין האנושי לעשות אם אמנם יתברר שב-2036 אפופיס עומד להתנגש בארץ. השאלה נכונה לא רק לגבי אפופיס, אלא לגבי כל אסטרואיד או שביט מאיים אחר. אחד הפתרונות שהוצע בעבר הונצח בסרטי המדע הבדיוני שהזכרנו, “ארמגדון” ו”פגיעה עמוקה”: שיגור חללית עמוסת פצצות גרעין, שתפורר את האסטרואיד המאיים לרסיסים.
מהתיאורים שהובאו למעלה לגבי טבע האסטרואידים קרובי-הארץ וגרעיני השביטים, ברור שאפשרות זו של פיצוץ גרעיני אינה רצויה, כיוון שלא ידוע מהו מרקמו הפנימי של הגוף. אם זהו רק גל אבנים חסר חוזק עצמי, פיצוץ קרוב או על פני הגוף עלול לגרום לו להתחלק לכמה גופי משנה, שחלקם לפחות יפגע בכדור-הארץ; והתוצאה המשולבת של כמה פגיעות גדולות עלולה להיות גרועה מזו של פגיעה בודדת אחת. אפשרות אחרת, שהופיעה אף היא בספרות, היא ביצוע הפיצוץ הגרעיני במרחק-מה מהאסטרואיד, כך שרק השפעת הקרינה הרבה שתשתחרר בפיצוץ תשמש להסטת האסטרואיד. אם אמנם מדובר בגוף שחוזקו העצמי קטן, גם פתרון זה צריך להיות פסול, ומאותה סיבה.
אולי ניתן להסיט אסטרואיד ממסלולו, ולמנוע בכך פגיעה קטלנית, אם רק נצליח לפגוע בו בעזרת גוף מסיבי. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הפגיעה של תת-החללית במבצע “פגיעה עמוקה” בגרעין השביט טמפל-1. הפגיעה התרחשה ב-4 ביולי 2005, כאשר הוצבה תת-החללית לפני הגרעין וזה התנגש בה במהירות יחסית של כ-10 ק”מ לשנייה. ההתנגשות בין שני הגופים היתה התנגשות פלסטית, במובן הפיזיקלי. תת-החללית וגרעין השביט יצרו גוף אחד לאחר הפגיעה.
התנגשות בין גוף כמו תת-החללית של “פגיעה עמוקה” לבין גרעין של שביט, המכיל פי 1,000 יותר חומר מאשר יש באפופיס, תשנה את מהירותו של גרעין השביט ב-0.08 מ”מ לשנייה. שינוי זה במהירותו של גרעין השביט עשוי לשנות במקצת את מסלולו, כך שהשיטה יכולה אף היא לשמש להסטת אסטרואיד ממסלול פגיעה, לפחות בצורה עקרונית.
פתרונות יצירתיים יותר ו”מתפוצצים” פחות הוצעו אף הם. אחד גרס שניתן להנחית על פני האסטרואיד חללית שתכיל מנוע יוני חזק ומתקן להפקת דלק עבור מנוע זה. המנוע היוני פועל על-ידי האצה חשמלית של יונים (חלקיקים טעונים בחשמל). ההאצה החשמלית נעשית באמצעות שדה חשמלי, שיכול להביא את החומר למהירויות של מאות ק”מ לשנייה (בהשוואה לקילומטרים אחדים לשנייה עבור מנועים רקטיים הצורכים דלקים כימיים). ואולם, הדחף הכולל של מנועים יוניים הוא נמוך בסדרי גודל רבים מזה של מנועים כימיים. כדי להשיג תוצאה משמעותית, על מנוע יוני לפעול במשך זמן רב, ולכן, כדי להסיט אסטרואיד ממסלול פגיעה, נדרשת פעולה במשך חודשים רבים ואף שנים.
אף שהאפשרות להנחית בית-חרושת קטן על פני האסטרואיד נראית קשה, היא אינה בלתי אפשרית. גם במקרה זה, המגבלה יכולה לנבוע מהמרקם של האסטרואיד: אם המרקם רופף ביותר, כפי שחוששים, בית-החרושת לדלק והמנוע עצמו עלולים לשקוע ולהיבלע במעמקי האסטרואיד, ולא להישאר צמודים לפניו, תוך יצירת דחף להסטתו ממסלול פגיעה. ניתוח המצבים השונים הביא לתוצאה מאכזבת: אף אם נדע שאסון מהחלל עומד להתרחש, אין לנו דרך להתגונן מפניו. כאן נכנסה לתמונה “גוררת החלל”, המבצעת את פעולת ההסטה מבלי לגעת כלל באסטרואיד.

גוררת החללאת האפשרות הזאת, של הסטת אסטרואיד ממסלולו ללא מגע ישיר בין הגורם המסיט לבין האסטרואיד, הציעו בשנת 2005 שני אסטרונאוטים של נאס”א, אדוורד לי (Lee) וסטנלי לאב (Love), שניהם חברים באגודת B612. ההצעה מתבססת על כוח הכבידה. תאוצת הכובד נובעת מחוק הכבידה העולמי: בין כל שני גופים פועל כוח, שגודלו יחסי למסה של כל אחד מהגופים וחוזקו יורד עם ריבוע המרחק שבין הגופים. נניח שמצליחים להציב חללית, שמסתה 20 טונות ורדיוסה 10 מטרים, במרחק של 20 מטרים מפני אפופיס. ברור שאפופיס ימשוך אליו את ספינת החלל: ניתן אף לחשב את כוח המשיכה אם נניח לשם פשטות שצורת שני הגופים היא כדורית. מאחר שהרדיוס המשוער של אפופיס הוא 160 מטרים, מסת החללית 20,000 ק”ג וזו של אפופיס 46 מיליארד ק”ג, ניתן לחשב את גודלו של כוח המשיכה בין שני הגופים מהצבה במשוואת הכבידה. הכוח המחושב בין החללית לבין אפופיס יהיה רק 1.7 ניוטון, כוח קטן לכל הדעות – בערך כמו הלחץ שמפעילה כוס מים על היד האוחזת בה.
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<איור: steroid-tractor>>>>>>>>>>>>>>>>>
גוררת חלל
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<סוף איור: steroid -tractor>>>>>>>>>>>>>>>>>

אם החללית תגיע לסביבת האסטרואיד ותדומם שם את מנועיה, כוח המשיכה ההדדי יגרום לה ליפול באטיות אל פני אפופיס. אך אם היא תפעיל מנוע חלש יחסית, שיקנה לה כוח דחף של 1.7 N, זה יספיק כדי למנוע את נפילתה לעבר האסטרואיד. מנקודת מבטו של צופה דמיוני הנמצא על פני האסטרואיד, החללית תיראה כאילו היא מרחפת מעל האסטרואיד ושומרת על מרחק קבוע מפניו. כוח זעום זה יפעל, למעשה, הן על החללית והן על האסטרואיד, המהווים גוף אחד בעל מסה שהיא סכום שתי המסות, ויקנה לגוף המורכב תאוצה קטנה.
אחת החולשות של רעיון “גוררת החלל” היא הדרישה למשך פעולה ארוך של המנוע. לאחר יממה של הפעלתו, המהירות של האסטרואיד ושל החללית (הנעים יחד בחלל, כאמור) תשתנה ברבע אלפית של ס”מ לשנייה. לאחר שנה שלמה של פעולה, השינוי במהירות יהיה כבר יותר ממילימטר לשנייה. פירוש הדבר הוא שלאחר שנה, האסטרואיד יימצא במרחק של יותר מ-180 מטרים מהמקום שבו היה אמור להיות לולא הופעל מנוע החללית. כדי לפספס את “חור המנעול” שהוזכר קודם, יש להפעיל את מנוע החללית המשמשת כגוררת חלל משך כארבע שנים.
באותה שיטה ניתן להסיט ממסלולו גם אסטרואיד גדול יותר, העלול להתנגש בכדור-הארץ, על-ידי הצבה בקרבתו של חללית כבדה יותר (שכוח המשיכה בינה לבין האסטרואיד גדול יותר), שתפעיל מנועים חזקים יותר למשך זמן ארוך יותר. כדי להסיט אסטרואיד ממסלול פגיעה בכדור-הארץ יש להקנות לו היסט לאורך המסלול, הגדול יותר מרדיוס כדור-הארץ; הדבר נראה קשה, אך אפשרי עקרונית, והבעיה הופכת לשאלה של הקצבת משאבים למבצע הסטה מסוג זה.
נאמר קודם שהמנועים הדרושים לפעולה זו הם מנועים יוניים, הפולטים זרם של חלקיקים טעונים הנעים במהירות גבוהה אחר שהואצו בשדה חשמלי. מנועים מסוג זה קיימים, אם כי אינם מספקים רמות דחף גבוהות ביותר. הם נוסו בהצלחה בטיסות חלל, ובמקרים אחדים פעלו משך מאות ימים. התקנת מנועים יוניים בחללית שתשמש גוררת חלל צריכה להתבצע כך שדחף המנועים לא יפגע בפני האסטרואיד (כי אז האסטרואיד יידחף הלאה מהחללית, וכל שיטת הגרירה לא תפעל). לשם כך יש להתקין את המנועים כך שהסילונים יופנו “הצדה” מהאסטרואיד; גם דבר זה אפשרי, אך ידרוש הגדלה מסוימת של הדחף של כל מנוע, כיוון שרק חלק ממנו ישמש להדיפת החללית מהאסטרואיד.
הצעת “גוררת החלל” הכבידתית פותרת אחת מהבעיות הקשות הכרוכות בהסטת אסטרואיד ממסלולו ומאפשרת למנוע אסון בקנה מידה אזורי, העלול להתרחש עקב פגיעה של גוף קטן, שגודלו כמה מאות מטרים, בכדור-הארץ. השיטה כפי שתוארה ניתנת לשינוי אם מדובר בגוף גדול ומסיבי הרבה יותר, כגון האסטרואיד שהביא להכחדת הדינוזאורים. זה היה גוף שקוטרו כ-10 ק”מ והמסה שלו גדולה פי 27,000 מזו של אפופיס. כדי להזיז אסטרואיד כזה די הצורך למניעת התנגשות יש צורך בחללית כבדה הרבה יותר, שתימצא קרוב לאסטרואיד ותפעיל מנועים חזקים יותר ולמשך זמן רב יותר. הבעיה במקרה זה היא משך הזמן העומד לרשות האנושות מרגע גילוי העובדה שאסטרואיד קטלני עומד לפגוע בכדור-הארץ, ועד למועד הפגיעה החזוי. משך זמן זה יש לנצל ללימוד האסטרואיד הפוגע, לבניית כלי ההסטה, ולהפעלתו בחלל ליד האסטרואיד להשגת ההסטה הדרושה.
כאמור, העיקרון הבסיסי של “גוררת חלל” הוא פעולה של כוח משיכה בין החללית לבין האסטרואיד. כדי למנוע נפילה של החללית אל האסטרואיד, יש להפעיל מנועים שיספקו דחף זהה בגודלו והפוך בכיוונו לכוח המשיכה בין שני הגופים. כוח הדחף של מנועי החללית הוא זה שגורם להסטת האסטרואיד (והחללית) ממסלול התנגשות עם הארץ. ככל שכוח המשיכה בין האסטרואיד לבין החללית גדול יותר, כך הדחף הדרוש גדול יותר, ולכן תהליך ההסטה יעיל יותר. מכאן שרצוי להציב חללית בעלת מסה גדולה ככל האפשר, כי כוח המשיכה בינה לבין האסטרואיד יהיה גדול יותר. הבעיה היא שהטסה לחלל של מסות גדולות מפני כדור-הארץ היא תהליך יקר במונחי אנרגיה וממון, ופשוט יותר להפיק את רוב המסה של החללית “במקום”, מתוך חומר האסטרואיד שיש להסיט מהמסלול. אם קרוב לפני השטח של האסטרואיד נמצאות מולקולות של מים – בצורת קרח המדביק את גרגרי האבק ואבני החצץ זה לזה, או בצורת מולקולות מים הספוחות לחומרים אחרים – חימום החומר בקרינת שמש מרוכזת יגרום לפליטת אדי מים. אלה יכולים לקפוא חזרה בתוך גוף החללית, וכך לבנות את המסה הגדולה הדרושה להסטה ממסלול התנגשות.

מסקנות והרהורים על גורל האנושותהסטטיסטיקה של הפגיעות הגדולות בכדור-הארץ מראה שפגיעות קטלניות בקנה מידה עולמי מתרחשות מדי כמאה מיליוני שנים (האחרונה שבהן הכחידה את הדינוזאורים לפני 65 מיליוני שנים). אם מתייחסים לפגיעות קטנות יותר, שאינן מביאות להכחדת רוב צורות החיים עלי אדמות אלא “רק” לאסון בקנה מידה אזורי, עם עשרות או מאות מיליוני נפגעים, הסיכויים לפגיעה במועד קרוב עולים בהרבה.
קברניטי המדינות המתועשות החלו לנקוט צעדים ללימוד הבעיה של פגיעות קטלניות, ובמיוחד בארצות-הברית מתנהל מחקר למיפוי הגופים הפוגעים וללימוד טבעם. בישראל, המהווה “מטרה זעירה” עבור פגיעה טבעית מהחלל, נוקטים סוכנות החלל הישראלית ומשרד המדע והטכנולוגיה צעדים דומים, ומופעל מוקד ידע לאומי לנושא הגופים קרובי-הארץ העלולים לאיים עליה. המיפוי העולמי מתקרב כעת ליעד של הכרת 90% מאוכלוסיית הגופים המאיימים שגודלם עולה על ק”מ אחד. בשנים הקרובות עומדים להיכנס לפעולה טלסקופים נוספים, גדולים יותר, למיפוי אוכלוסיית הגופים הקטנים עוד יותר, עד לגודל של 300 מטרים.
תכנית המיפוי הביאה לגילויו של הגוף הקטן אפופיס, רק 320 מטרים קוטרו, העלול להתנגש בכדור-הארץ בשנת 2036 או אחריה. תוך כדי לימוד טבע הגוף, המדענים דנים גם בשיטות להרחקתו מהארץ ובכך לצמצום הסכנה ממנו. הדברים מלמדים על בגרות מסוימת של המין האנושי, המסוגל כיום גם להתמודד עם חלק מהמכות הניתכות מהשמיים.
על המחבר

נח ברוש קיבל את תוארי “בוגר אוניברסיטה” ו”מוסמך למדעים” מאוניברסיטת תל-אביב בתחום הפיזיקה. התמחותו בתואר השני היתה באסטרונומיה של כוכבים. את לימודי הדוקטורט השלים באוניברסיטת ליידן בהולנד, שם חקר גלקסיות מבודדות. מאז 1983 הוא נמנה עם סגל מצפה הכוכבים על שם וייז של אוניברסיטת תל-אביב, ועמית מחקר בבית-הספר לפיזיקה ולאסטרונומיה של האוניברסיטה. מאז שנת 2000 משמש כמנהל מצפה הכוכבים. נח ברוש הוא החוקר הראשי של טלסקופ החלל הישראלי TAUVEX, שישוגר לחלל ב-2007. מלבד יותר ממאה מאמרים מדעיים וכמספר הזה של הרצאות בכנסים בינלאומיים, הוא כותב טור למדע פופולרי ב”מעריב” ותורם מאמרים ל”גליליאו”.