הצצה ראשונה בכוכב הענק מירה ובשכנו מלוו מאפשרת להבין את יחסי הגומלין ביניהם
אף שכוכב הענק מירה ידוע למדענים זה כ-400 שנה, נאלצו האסטרונומים לחכות חלל לטלסקופ החלל האבל כדי לצפות בתמונות הראשונות של הענק האדום הקר ושל שכנו מלוו, הכוכב הקטן החם. התמונה הבהירה בתדרי האולטרה-סגול של הכוכבים המרכיבים את מערכת הכוכב הכפול מאפשרת למדענים הבנה טובה יותר של יחסי הגומלין בין שני הכוכבים.
המרחק בין מירה לכוכב המלווה אותו גדול אמנם בערך פי 70 מהמרחק בין כדור הארץ לשמש, אבל בתצפית מכדור הארץ, בזווית הראייה שבה רואים את הכוכב המקיף את מירה, המרווח הנראה ביניהם הוא רק 0.6 שניות (שנייה –החלק השישים של מעלה) – כאילו שצופים במטבע של עשר אגורות הנמצאת במרחק של שבעה ק”מ. בתצפיות מכדור הארץ קשה היה לראות מרווח זה.
באמצעות המצלמה לעצמים חיוורים של סוכנות החלל האירופית, המוצבת על גבי טלסקופ החלל האבל, הצליחו מדענים לצפות בתמונות הן בתחום האור הנראה, והן בתחום האולטרה סגול של שני הכוכבים הנפרדים במערכת מירה. האבל הצליח לצלם באור אולטרה סגול כתם בולט של אור היוצא מתוך מירה לכיוון הכוכב המלווה. כתם זה עשוי להיות חומר הנמשך בכוח המשיכה ממירה לכיוון הכוכב הקטן. אפשרות נוספת היא שמדובר בחומר באטמוספירה העליונה של מירה, המתחמם בגלל נוכחותו של הכוכב המלווה.
התמונות באור הנראה מראות כי למירה צורה אסימטרית, הדומה לכדור פוטבול (שהוא אליפטי ולא עגול כמו הכדורגל שלנו). השינויים הדרמטיים בצורתו נגרמים כפי הנראה בשל מסלולו המוזר של הכוכב המלווה, או בשל אירועים שאין להם הסבר המתרחשים על פני הכוכב הגדול. באמצעות התמונות של האבל יכלו האסטרונומים למדוד את גודל הכוכב הענק, שקוטרו הוא פי 700 מזה של השמש.
אם מירה, שקוטרו כ-500 מיליון ק”מ, היה מוצב במרכז מערכת השמש שלנו – הוא היה נפרש הרבה מעבר למסלולו של מאדים, ומגיע עד שני שליש המרחק לצדק. כוכב חמה, נגה, כדור הארץ ומאדים היו שוכנים בלבו של אותו כוכב.
מירה, המכונה גם אומריקון סטי במערכת סטוס, הוא אב טיפוס לסוג מסוים של כוכבים הידועים כ”משתנים מסוג מירה”. מירה היה פעם כוכב כמו השמש, אבל כיום הוא בשלבי סיום של חייו – ענק אדום קר הנתון לשינויים גדולים בבהירותו. מחזור השינוי בבהירות מחיוור לבהיר יותר וחזרה לחיוור הוא 332 יום. הכוכב זורק לחלל כמות עצומה של גז ואבק במעין “משאב רוח”.
מלווהו של מירה הוא ננס לבן שמוקף בחומר שנזרק על ידי הרוח של מירה. מירה, המרוחק מאתנו 400 שנות אור, הוא הכוכב הכפול מעיף הרוח הקרוב ביותר לכדור הארץ. הפרדת הספקטרום של מירה ומלווהו – דבר שהאסטרונומים ניסו לעשות בעבר בדרך עקיפה – הוא צעד חשוב להבנת התהליכים הפיסיקליים של העפת הרוח במערכת כוכבים כפולים.
מירה התגלה ב-13 באוגוסט 1596 על ידי האסטרונום ההולנדי דיויד פאבריציוס, שזיהה אותו כנובה – כוכב שמתפרץ בבת אחת ואחר כך גווע ונעלם – זאת בשל בהירותו המשתנה. הוא קרה לו מירה, שמשמעותו “הנפלא”. רק לאחר מכן הבינו האסטרונומים שהם צופים לראשונה בכוכב משתנה.
המעקב אחר התנהגותם של כוכבים משתנים מתבצע על ידי חובבי אסטרונומיה בכל העולם. גם באגודה הישראלית לאסטרונומיה פועלת חטיבה לכוכבים משתנים. לתצפית בהם נדרש זמן תצפית יקר וארוך, ולכן האסטרונומים המקצועים ממעיטים לצפות בהם.
