צמח המרפא שהורג את החולים

חשוב לדעת: אם אתם משתמשים בצמחי מרפא, רשומה זו עשויה להציל את חייכם. אם אתם מכירים אנשים המשתמשים בצמחי מרפא ועשויים להתפתות ולהזמין מרשמים לא-חוקיים מחו”ל, אנא שתפו את הרשומה עמם.

בתחילת שנות התשעים תקפה מגפה מוזרה את נשות בלגיה. מאה נשים בריאות, צעירות ברובן, פיתחו תסמינים יוצאי-דופן: חולשה, אנמיה, שינויים בגוון העור. כשהלכו להיבדק, הן גילו שהן סובלות מכשל כרוני בפעילות הכליות. או במילים פשוטות ובוטות יותר, הכליות שלהן קרסו וגוועו בתוך הגוף. המחלה התקדמה במהירות, והחולות בה נאלצו לעבור טיפולי דיאליזה כדי להישאר בחיים, ובמקרים רבים גם נזקקו להשתלת כליות. חצי מהנשים שנבדקו פיתחו גם סרטן בדרכי השתן.

מאיפה מגיעה מחלה קשה ונדירה כל כך, ככה סתם באמצע החיים? מסתבר שהדבר היחיד המשותף לכל אותן נשים הוא שהן נרשמו לדיאטה מסוימת שכללה נטילת צמחי מרפא סיניים. בתוך התערובת נכלל גם הצמח אריסטולוצ’יה פאנגצ’י, המשתייך לסוג הצמחים המכונה ספלול. בסך הכל, 1,800 נשים בלעו את התערובת הספלולית מדי יום, במשך עשרים חודשים. לרובן לא הזיקו הספלולים בטווח הקצר, לפחות בינתיים – ונראה בהמשך מדוע יש סיבה לחשוד שבריאותן לא תאיר להן פנים בעוד עשור או שניים. אצל מאה מתוכן, כאמור, גרם הצמח לכשל כלייתי מהיר ודרמטי, ולהופעת גידולים סרטניים תוך פחות משנתיים.

קל לזהות את הספלולים: הם ניחנים בפרחים גדולים הנמצאים בקצה צינור ארוך וצר. הפרחים מפתים אליהם את החרקים באמצעות הפצת ריח לא-נעים (כלומר, לא נעים לבני-האדם), ואלו נוחתים על הפרח ומגששים את דרכם במורד הצינור בניסיון להגיע למוקד תאוותם. הם נלכדים במעמקי הפרח, ורק לאחר שהתכסו היטב בגרגרי אבקה, נאות הצמח לשחרר אותם לדרכם – ואז הם עפים הלאה לפרח הבא ומפרים אותו.

לא רק החרקים נמשכים אל הספלולים. הפרח מזכיר לרבים בצורתו את איבר המין הנקבי האנושי, וככזה זכה למוניטין בהיסטוריה של הרפואה. כבר בימי אריסטו נעשה שימוש בצמח בערי יוון לטיפול בהכשות נחשים, בחבלות לראש, באינסומניה (קושי להירדם), בעצירות ועוד. כתבים קדומים אחרים מעידים על שימוש בצמח בכל רחבי אירופה, שתי יבשות אמריקה, באסיה וכמובן גם במזרח התיכון ב- 2,500 השנים האחרונות. הספלולים מהווים אבן יסוד באיור ודה – אחת מהשיטות הפופולריות ביותר המקובלות ברפואה האלטרנטיבית, ונהוגה עדיין בהודו, סין ובאסיה באופן כללי.

וזה, איך נאמר, חבל מאד, מכיוון שכל הספלולים מכילים כמויות משמעותיות של חומצות אריסטולוכיות, ואלו – במילה אחת – מסרטנות. מאד.

סודם האפל של הספלולים

החומצות האריסטולוכיות שמרו על סודן האפל במשך אלפי שנים, אך זה נחשף לבסוף בזכות מחלה יוצאת-דופן שהתפרצה בחבל הבלקן, והזכירה באופיה את המגפה שתקפה את נשות דנמרק. בחלק מהקהילות החקלאיות באזור לקו נשים וגברים בכשל כליות מתקדם ופיתחו סרטן בדרכי השתן. בשונה מדנמרק, בה פרצה המחלה בפתאומיות ולאחר זמן חשיפה קצר לחומצות האריסטולוכיות, בחבל הבלקן היא הייתה מתפרצת עשרות שנים לאחר החשיפה המקורית לחומצות הללו.

תושבי הכפרים בחבל הבלקן, מסתבר, השתמשו בשיטות מסורתיות לקצירת וטחינת החיטה ולאפיית הלחם. מכיוון שהספלול גדל גם באיזור השדות, התערבבו גרגריו עם גרגרי החיטה, והתושבים זכו בתזונה שהכילה ריכוז נמוך של חומצות אריסטולוכיות. לפי חלק מההערכות איבדו מאה-אלף בני-אדם בחבל הבלקן את חייהם כתוצאה מהמחלה.

ארתור גרולמן, חוקר מאוניברסיטת סטוני ברוק, חשד שהחומצות האריסטולוכיות גורמות למוטציות בקוד הגנטי של תושבי הבלקן. הוא חשף תאים אנושיים במעבדה לחומצות אריסטולוכיות, וגילה כי הן גורמות למוטציות ייחודיות בגן שנועד להגן על התאים מסרטן. הוא בדק את הקוד הגנטי של חלק מתושבי הבלקן החולים, וגילה שם את אותן מוטציות. המסקנה הייתה ברורה: החומצות האריסטולוכיות מסרטנות.

ואז עברה מחשבה עגומה במוחו של גרולמן: האם ייתכן שבמהלך אלפי השנים האחרונות, הרעילו בני-האדם את עצמם באמצעות הצמחים הללו? והאם ייתכן שאנו עדיין עושים זאת כיום?

גרולמן החליט לבחון דגימות גנטיות שנלקחו מחולי סרטן בטייוואן בה משתמשים רבים ברפואה המסורתית, ובמקביל היא גם האלופה העולמית בשכיחות מקרי הסרטן בדרכי השתן העליונות. מערכת הבריאות של טייוואן תיעדה שכשליש מהאוכלוסייה קיבלה ‘תרופות’ המכילות עשבי מרפא עם חומצות אריסטולוכיות. בשנת 2011 בחן גרולמן 151 חולים, ומצא את המוטציות הייחודיות – מאותו סוג שנמצאו גם בחבל הבלקן – ב- 83 אחוזים מהחולים.

וכאן נפתחו שערי המבול, וחוקרים אחרים זרמו לבדוק את השפעותיהן המזיקות של החומצות האריסטולוכיות. תוך שנים ספורות התגלה כי לחמישה אחוזים בערך מבני-האדם יש מוטציה גנטית שהופכת אותם לרגישים במיוחד לנזקיהן של החומצות האריסטולוכיות. אלו האנשים שכליותיהם ייכשלו כשנה-שנתיים לאחר חשיפה לחומצות הללו. אך גם 95 האחוזים האחרים אינם יכולים לנוח בשקט ובשלווה. חומצות אריסטולוכיות גורמות לנזקי דנ”א בכל בני-האדם הנוטלים אותן, ולפי מחקר מ- 2013 הן אף מסרטנות יותר מחומרים ידועים לשמצה כטבק ואור אולטרא-סגול.

כיום, חומצות אריסטולוכיות אסורות לנטילה ברוב מדינות העולם. אף על פי כן, במזרח הרחוק בוחרים עדיין חלק מהתושבים להשתמש בספלולים ליצירת תערובות של צמחי מרפא. בסין עצמה ניתן עדיין למצוא בקלות תערובות אלו – וגם להזמינן דרך הרשת.

לקחים מהעבר – לעתיד

ההיסטוריה של החומצות האריסטולוכיות חושפת את הקושי בזיהוי גורמים מחוללי סרטן, אבל יותר מכך – היא מראה שגם אבותינו הקדומים התקשו לנפות את החומרים המזיקים מהבריאים.

העוסקים ברפואה מסורתית טוענים לעתים קרובות כי היא מבוססת על אלפי שנים של ניסוי וטעיה. ככזו, היא אמורה להיות בטוחה יותר מהרפואה המודרנית קצרת-הימים. אלא שניסויים שאינם נערכים באופן מדוקדק וקפדני אינם שווים הרבה. הטבע אינו מסגיר את סודותיו בקלות, כפי שכל מדען יודע היטב. חברות פרימיטיביות יכולות אמנם לערוך ניסויים בסיסיים – האם מצבו של החולה השתפר או הורע בעקבות נטילת התרופה – אך אלו יהיו מוגבלים מטבעם מכיוון שרוב התרופות אינן משפיעות באופן דרמטי על מצב החולה בטווח המיידי. הוסיפו לכך את העובדה שרופאי האליל אינם נוהגים לשמור נתונים לאורך זמן, ותקבלו את הרפואה המסורתית: כזו בה רק החומרים הקטלניים והמזיקים ביותר ובאופן מיידי מוצאים משימוש.

אבל מה קורה כשחומר קטלני שכזה הורג את החולה רק לאחר שנים רבות? במקרה כזה, שיטת הניסוי של הרפואה המסורתית אינה מספיקה כדי לזהות את הבעיה. וכך נותרנו עם הספלולים כאחד מהמרכיבים בטיפולים מסורתיים רבים. כמה רופאים מסורתיים לאורך ההיסטוריה הרעילו את חוליהם בשוגג, מבלי להבין שה- ‘תרופה’ שהם מספקים תהרוג את המטופל בעוד שנה או עשרים שנים? קשה אפילו לדמיין את המספרים. די להזכיר שעד לפני עשרים שנים, שליש מאוכלוסיית טייוואן – כמעט שמונה מיליון בני-אדם – השתמשו בצמחי מרפא המכילים חומצות אריסטולוכיות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להסתמך בעיניים עיוורות על ההיסטוריה של הרפואה המסורתית, או על ההנחה הסמויה לפיה “מה שטבעי טוב לנו”. ראוי להקדיש משאבים נוספים לחקר צמחי המרפא המוצעים לנו על-ידי הרפואה המסורתית. ומי יודע? אולי עוד נמצא שם, לצד גורמי סיכון גדולים, גם חומרי מרפא מתקדמים.