אדון

פורסם בגליון מס' 1 של “עולם המחר” כתב עת שניסה להתחרות
בפנטסיה 2000 בשנת 1980

מאת אנג'לה קרטר

אחרי שגילה כי ייעודו בחיים הוא להרוג בעלי חיים, נשא אותו
המרדף אחריהם הרחק מהאקלים הממוזג. עם הזמן הקהתה השמש היוקדת
את אישוני עיניו, שרפה את שיערו ושיזפה את עורו, עד שלא נראה
עוד כפי שהיה תמיד, אלא היפוכו המוחלט של עצמו.
הוא היה פולט גניחת שכול, בראותו את העווית האחרונה שאחזה
בטרפו
הוא לא הרג בשביל הכסף.
הוא הרג מתוך אהבה.
אהבת ההרג.

לראשונה מיצה את תאוות האלימות הפראית שלו בבתי השימוש
המטונפים של בית הספר העממי, שם נהג לדחוף את ראשיהם של
התלמידים החדשים לתוך הכיור, ולהטביע את מחאותיהם במים
הזורמים, בהגיעו לבגרות הוא שפך את זעמו הבלתי- מוגדר על גופן.
החיוור של נשים צעירות, שאת בשרן פצע בשיניו. ציפורניו.
ולפעמים גם בחגורת העור שלו, בחדרים מצחינים של בתי מלון
זולים, ליד תחנות הרכבת הגדולות של לונדון .

אבל ההתפרקות המתונה. שאנגליה. מולדתו הקרירה והגשומה, יכלה
להציע לו; לא סיפקה אותן מעולם. אלימותו זכתה להכרה רק כאשר
נשא אותה עימו לאזורי הפרא של קו המשווה. שם ליטש אותה, עד שרק
מידה מסויימת של מודעות עצמית הבדילה בינו לבין חיות הטרף
שטבח.
שכן, גם אם רק חלק זעיר מאישיותו שמר על צלם אנוש, הוא היה
מסוגל עדיין להביט בעצמו ולהריע למעשי הזוועה שלו, למרות
שהשמיד עדרים של ג'ירפות וצבאים: ששוטטו בסוואנות, עד שלמדו
להריח את נושא כליונם באוויר, עם התקרבו אליהם, והביא אבדון על
הבהמות שעלו לשאוף אוויר.

הוא אהב במיוחד לארוב לחתולים הגדולים, לבסוף פיתח מומחיות
מיוחדת להשמדתם של בעלי החברבורות – יגוארים ופנתרים, אשר אלים
אילמים, שאינם מכירים באלוהותם של בני האנוש, הטביעו חותם של
מוות על פרוותיהם.
פעם עלו השלטונות על שביל הדמים שלו, והצייד נשפט על ציד בלתי
חוקי, חיות הטרף הלכו ונכחדו על פני כדור הארץ. ציד ללא רשיון
היה עבירה בינלאומית. הצייד בחר לרצות את עונשו על כוכב נידח,
בקצה הגלקסיה. התנאים על פני הכוכב היו קשים, אבל נסבלים, וחוץ
מזה, היה לאותו כוכב יתרון חשוב אחד – היגוארון, חית-טרף שדמתה
בכל ליגואר של כדור הארץ, ושום חוק לא אסר עליו לצוד אותה,
כך הוא הגיע ללב השממה, מקום בו הזמן חוזר על עצמו. כברת ארץ
זנוחת-אל, שעמדה כולה לשירותו, דומיה ירוקה סגרה עליו באותה
ממלכה אדירה של עצי-ענק. בבדידותו הוא נצמד לבקבוק החריף,
כאילו היה משקה החיים.
הוא נסע בג'יפ אוסטראלי בלב היער הקדמון, שנראה כאילו פוסל ביד
ענקים בראשית הימים ונעזב לנפשו, שקט מפחיד שרר ביער, שמעולם
לא נשבה בו רוח, גזעי העצים היו כה כבדים עד כי דומה היה שלא
התנשאו באוויר, לא סחבו כלפי מטה את השמים הקודרים, שכיסו את
היער בשמיכה של מתכת זוהרת, שיחי יער, צמחים מטפסים, פטריות
ופרחים כיסו את האדמה כשטיח צבעוני, פה ושס נשלחו גבעולים
ארוכים, שלכדו כלשונות את הזבובים המזמזמים סביב. ציפורים
מוזרות חלפו על פניו מדי פעם, וקופים מצווחים דילגו מענף לענף,
שום תנועה ושום קול לא הצליחו להפר את הדומיה הכבדה, ששלטה
באותו יעד בלתי-אנושי, ההרג הפך לגביו לאמצעי היחיד. שהזכיר לו
שהוא עדיין חי ונושם. הוא לא נטה להרהורים.פילוסופיים; ומעולם
לא מצא שום מדגוע בטבע,
הטבח היה יעודו וכשרונו היחיד. הוא נתקל בילידים שחיו בין
העצים האימתניים, הם ייצגו מגוון כזה של קבוצות אתניות: עד
שדמו למוזיאון חי של אנשים שהתארגנו על בסיס של פרימיטיביות,
כי ככל שהעמיק לחדור לתוך היער: הם נעשו יותר פרימיטיבים,
כאילו לעגו לרעיון האבולוציה,

אחדים חיו מתחת לכיפת השמיים ואכלו חרקים. הם צבעו את גופם
במיץ שהפיקו מהעלים: וקישטו את ראשם בנוצות. הגברים והנשים היו
מתקבצים סביב הג'יפ שלו כשסקרנות קלה מאירה את השמשות הזהובות
בעיניהם. הוא לא ראה בהם בני-אדם, למרות שהם זיקקו משקה
אלכוהולי משלהם, והוא שתה ממנו כדי לאייש את מוחו בהזיות
מוכרות, בתוך הזרות המחדידה הזאת.

המדריך שלו: שהתחנך בתחנת המחקר בעברו השני של היעד. היה לוקח
לעיתים תכופות אחת מהנערות החומות: שהציעה לו בלא בושה את שדיה
החשופים וחיוכה הילדותי: ומטביע בה את אותות גבריותו בין
השיחים, לאחר מכן היה מלקק את שפתיו בתיאבון ואומר לצייד: בשר
חום, בשר חום.

לילה אחד הוא נכנע בשכרותו לתאוות הבשרים, והחליף את הגלגל
הרזרבי של הג'יפ בנערה מתבגרת, בתולה כמו היער שהוליד אותה.
היא לבשה אזור חלציים מבד אדום, שנכרך בין ירכיה, וגבה הארוך
היה מצולק ושרוט, כמפה מסתורית של אזור לא-נודע, הצלקות על גבה
היו סמלי פוריות, שהוטבעו, בבשרה בהגיעה לבגרות מינית. נשות
השבט נהגו לטבול את שיערן בבוץ נוזלי, ואחר-כך לקלוע צמות סביב
מקלות עץ ולייבש את השיער בשמש, עד שכל אחת נשאה על ראשה תלתלי
חימר.
בעיניה שכנה אותה הבעה של רכות ויאוש, האופיינית למי שגורלו
נגזר, על פניה שכן חיוך נצחי, כחיוכו של חתול שהטבע גוזר עליו
לחייך בניגוד לרצונו. אמונות שבטה לימדו אותה לראות את עצמה
כהפשטה בעלת חושים ותודעה, מתווכת בין הרוחות ועולס החי, היא
הביטה בדמותו הקודחת של האיש שרכש אותה ללא כל סקרנות, כי הוא
לא הפתיע אותה פחות או יותר מכל ביטוי אחר של היער. אם היא לא
ראתה בו אדס, היה זה משום שתפישת העולם שלה לא הבחינה בינו
לבין החיות והרוחות, בני שיבטה לא הרגו מעולם. הם אכלו רק
שורשים, הוא לימד אותה לאכול את הבשר שצלה מעל המדורה, ובתחילה
היא לעסה את הבשר באי-רצון אך בצייתנות, כאילו ציווה עליה לקחת
חלק בפולחן דתי. כאשך ראתה באיזו קלות הוא הרג את היגוארון
האיום, היא הבינה שהוא המוות בכבודו ובעצמו.

אחר-כך היא החלה להביט בו בפליאה, היא ראתה מיד כיצד העוות
התעלה והפך לעיקרון
ותמצית חייו.אך כאשר הוא הביט בה, הוא ראה רק חתיכת בשר שעלתה
לו בזול.

הוא טבע בה את חותם גבריותו, וברגע שהפצע הגליד, ניצל אותה
לחימום שק השינה שלו ולסחיבת הפרוות.הוא אמר לה ששמה יהיה:
“ששת”, מכיוון שהוא קנה אותה ביום שישי'', הוא לימד אותה להגיד
“אדון', והבהיר לה שזהו שמו, היא הביטה בו בתמיהה, כי למרות
שיכלה להניע, את שפתיה ולשונה, ולחקות את הצלילים שהוא ביטא:
היא לא הבינה אותם,ומידי יום ביומו הוא הרג את היגוארון. הוא
שילח את המדריך, כי עתה, לאחר שקנה את הנערה הוא לא היה זקוק
לו יותר, וכך יצא הזוג המוזר לדרכו: בעוד שאביה של הנערה הכין
לבני משפחתו סנדלים מהגומי של הצמיג.
בקרב בני השבט הסתובבה האגדה הבאה :היגוארון הזמין את אוכל
הנמלים לתחרות להטוטים: בה הם ישתמשו בעיניהם ככלי משחק,
אוכל-הנמלים הסכים, והם שלפו את עיניהם מחוריהם, כאשר גמרו
לשחק, אוכל- הנמלים זרק את עיניו לשמיים והן נפלו בחזרה, וצנחו
ישר למקומן, אך כאשר היגואדון ניסה לחקות אותו: עיניו נלכדו
בצמרת העץ והוא לא יכול היה להגיע אליהן, לכן הוא נהיה עיוור,
הלך אוכל-הנמלים אל התוכי וביקש ממנו ליצור בשביל היגוארון
עיניים חדשות ממים, קיבל היגואדון את עיניו החדשות וגילה שהוא
יכול לראות אפילו בחשיכה, כך הרוויח היגוארון מכל העניין.

גם היא, הנערה, שלא ידעה אפילו את שמה, יכלה לראות בחשיכה.הם
חדרו עמוק יותר לתוך היער, מתרחקים מהישוב הקטן, ומידי לילה
הוא השמיע את רעבונו בגופה, והיא היתה נועצת את עיניה בצללים
שהקיפו אותם, היא האמינה שהצללים הם רוחות החיות שהוא הרג
באותו היום, כי היא נולדה לשבט היגוארון, וכאשר חגורתו הצליפה
בכתפיה, ניגרו על פניה מי הקסמים מהם נוצרו עיניה.

* * *
הוא לא הצליח להתרגל לגשמי היער, שדיכאו את רוחו. הוא החל
לרעוד מקדחת. הוא הרג ללא הרף, פשט את הפרוות, והשאיר את
הגוויית מאחוריו, לחסדי העיטים והזבובים.
ואז הגיעו למקום בו לא היו עוד דרכים. לבו הלם מפחד וכמיהה,
בראותו כי אין באזור נפש חיה חוץ מחיות טרף, הוא רצה להשמיד את
כולן, כדי שירגיש פחות בודד, וכדי להחדיר לשממה הזאת את
נוכחותו ההרסנית. הוא השאיר את הג'יפ מאחור, בכפר הנטוש בו
הגיע השביל הירוק לסופו, האדון העמיס על פילגשו החומה רובים,
שק שינה: ונאדות מלאים במי אש, הם השאירו מאחורים שביל של
גוויות והמשיכו להתקדם.

בלילה לאחר שהיה מבעיר מדורה, הוא היה חובט בה בקת הרובה ושוגל
אותה. אחר-כך היה שותה מהנאד ונרדם. כאשך היא מחתה את הדמעות
מפניה בכף ידה החומה, היא היתה שבה לעצמה, אחרי שהיו ביחד במשך
כמה שבועות, ניצלה את אפלת הלילה לבדוק את הרובים שלו, מכשירי
תאוותו, בתקווה שתצליח ללמוד משהו מכוח הכישוף של האדון.
היא הרימה את הרובה והציצה בקנה הארוך. היא ליטפה את ההדק
המתכתי: וסחטה אותו בעדינות כמנהגו של האדון, מבקשת לראות אם
גם היא יכולה לגרום לאותו רעש מחריש אוזניים. אבל לאכזבתה הרבה
היא לא גרמה לשום דבר. היא נקשה בלשונה ברוגז.

היא המשיכה לבדוק את הרובה: ולבסוף גילתה את סוד הניצרה. רוחות
יצאו מהיער ישבו לרגליה: מצודדים ראשס להביט בה. היא קידמה את
פניהם בהנפת-יד ידידותית. המדורה החלה לדעוך. אבל היא ראתה
היטב: כי עיניה היו עשויות ממים. היא הרימה את הרובה לכתפה
וכיוונה אל הירח, התלוי בשמיים. מעל חומת העצים,שסבבה אותה,
היא רצתה להפיל את הירח ביריה, כי לגביה הירח היה ציפוך גדולה,

ומכיוון שהאדון לימד אותה לאכול בשר, היא ראתה עצמה עכשיו
כחניכתו של המוות. היא התעורר באימה משנתו וראה אותה לאור
המדורה המלחשת, ערומה, פרט לסחבה האדומה שכיסתה את מבושיה,
והרובה נתון בידה, נדמה היה לו שראשה המכוסה תלתלי חמר הפך לקן
של ציפורים.

היא צחקה בהנאה למדאה גוויתה של הציפור הנמה, שהפיל הקליע
מהעץ, ואור הירח זהר על שיניה המחודדות, היא האמינה שהציפור
המתה היתה הירח, וכעת היא רואה בשמיים רק את רוחו של הירח המת,
למרות שהם היו אבודים לגמרי ביער האינסופי, היא ידעה היטב
איפה היא נמצאת. היא היתה תמיד בבית בקרב הרוחות.

* * *
למחרת היום הוא חזה בראשית הקריירה שלה כצלפית, והתבונן בה
כאשר קלעה בלא רחם בכל חיה ויצור שנקרו בדרכם.
היא צחקה בשמחה למראה הגוויות, כי מעולם לא עלה בדעתה שיהיה זה
קל כל כך לאייש את עולמה ברוחות חדשות, אבל היא לא היתה מסוגלת
להרוג את היגוארון, מכיוון שהיגוארון היה הסמל הקדוש של בני
שיבטה.
בכל זאת: רגע שלמדה לירות, היא נעשתה ציידת טובה ממנו; למרות
שלא היתה שום שיטה במעשי ההרג שלה, והם המשיכו לשוטט בין
הצמחייה העבותה: הורגים וטובחים ללא הפליה.
כמות המשקה בנאדות הלכה ופחתה, והם השאירו אחריהם שדות-קטל
מצחינים. מראה הטבע ריגש אותו: והוא טיפס עליה בתאווה פרועה:
אונס אותה באלימות ופוצע את בשרה.

זעקותיה היו שפה אוניברסאלית. אפילו הקופים הבינו שהיא סובלת
כאשר האדון סחט ממנה את הנאתו; אבל הוא לא הבין. ככלשלמדה ממנו
ודמתה לו, היא שנאה אותו יותר. בזמן שהוא ישן; היא קפצה את
אגרופיה בחשיכה, שלא הסתירה מעיניה דבר; וללא הפתעה היא גילתה
שציפורניה,נעשו ארוכות,
מעוקלות, קשות וחדות. עכשיו היא יכלה לשרוט את גבו כאשך הוא:
עלה עליה, ולהשאיר צלקות אדומות בבשרו. אבל הוא צווח בהנאה.
והיכה אותה באלימות, והיא נענעה בראשה בתמיהה מיוסרת,ונעצה את
ציפורניה באוויר.
יום אחד הגיעו למעין מים. והיא זינקה לתוכו כדי לרחוץ את עצמה.
אבל מיד קפצה ליבשה שמגעם של המים על פרוותה עורר בה תחושה לא
נעימה. היא ניערה את ראשה, ותלתלי החמר שלה נמסו ונזלו על
כתפיה. היא לא סבלה יותר בשר מבושל, והיתה נוגסת בבשר החי
כשהאדון לא ראה, היא לא יכלה יותר לפלוט במאמץ את שתי ההברות
של שמו “אדון”. כאשר ניסתה לדבר, בקעה מגרונה נהמה פרועה, היא
חפרה בורות באדמה להטמין את הפרשותיה. היא נעשתה כה מפונקת
ועדינה מאז שהחלה לגדל שפם.

השגעון והקדחת כירסמו בו. הוא הרג את היגוארונים והשאיר אותם
ביער, מבלי לפשוט את פרוותיהם, הבעלות על הנערה ארוכת
הצופורניים היתה לכשעצמה מעין הריגה, הוא היה צועד מאחוריה,
עיניו מטושטשות מזרות ומשקה, והיה מביט בצללים המרקדים על גבה,
הופכים את הצלקות לכתמי צבע, בדומה לפרוותן של החיית שהרג, אם
היא לא היתה הולכת על שתיים – היה יורה בה.
במקום זה הוא הטיל אותה ארצה בין השיחים, והחדיר לגופה את כלי
הזין הפרטי שלו, והיא בכתה. עד שיום אחד היא גילתה שאינה יכולה
עוד לבכות.
ביום בו תם המשקה, הוא קדח לבדו ביער. הוא התפתל, צורח ורועד.
בקרחת היער בה היא נטשה את שק השינה שלו.
היא כדעה בין השיחים ונהמה בקול חרישי, למרות אור היום התקבצו
סביב רוחות של אין-ספור יגוארונים, שבאו לראות מה היא עומדת
לעשות. נחיריהם הבלתי-נראים רטטו בצפייה לדם.
היא הרימה את הרובה לכתפה השעירה, הטרף ירה בצייד, אבל עכשיו
היא לא יכלה יותר להחזיק ברובה.
פרוותה המנומרת הבריקה באור השמש, כאשך זינקה לקרוע את בגדי
הגוויה בשיניה החדות. אך עד מהרה נמאס לה, והיא נבלעה בין עצי
היער.

ואז, רק הזבובים הרוחשים על גופו היו חיים, והוא היה רחוק
מהבית.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~306116055~~~71&SiteName=hayadan