סיקור מקיף

הפלישה למאדים – חלק ג' ואחרון

מאז ומעולם היו בני-האדם סקרנים לגלות מה טומנת בחובה הפלנטה. החל בקדמונים שעקבו אחר כוכבי הלכת מהקרקע, וכלה בחלליות המרחפות על פני כדורי הלכת. פרק אחרון


בפרק הקודם סקרנו משימות למאדים הנמצאות בשלבי תכנון וביצוע. בפרק הרביעי והאחרון בסדרת הכתבות של "הפלישה למאדים" נדבר על סוגיית המשימות המאוישות למאדים.

משימה אנושית

שלל המשימות הבלתי מאוישות שתוארו יכול להעלות את השאלה: ומה בדבר משימה מאוישת? האם אנו נמצאים במצב שבו טכנולוגיות החלל השונות מאפשרות משימה מאוישת למאדים? אם כן, מה יהיה מחירה של המשימה? מי יבצע אותה? ושאלת השאלות – מתי יניח האדם את כף רגלו על מאדים?

תכניות אמריקניות לטיסה מאוישת אל מאדים היו עוד בשנות החמישים של המאה ה-20, ובטרם הגיע האדם אל החלל. תכניות מפורטות אלה הוכנו על-ידי מהנדס הטילים הגרמני ורנר פון בראון (Von Braun), אולם לא הגיעו לכלל מימוש. לאחר הטיסות המאוישות לחלל ב-1961, וביתר שאת לאחר המשימות של מבצע אפולו לחקר הירח, היה ברור כי מאדים מהווה יעד חשוב ואטרקטיבי למשימות חלל מאוישות.

יחד עם זאת, יש לזכור כי גורמים רבים מקשים על משימה מאוישת למאדים. מעבר להיבטים הטכנולוגיים הברורים מאליהם, כגון פיתוח משגרים חזקים, חלליות גדולות ומרווחות וכו', אחד האתגרים המהותיים ביותר הקשור במשימה מאוישת למאדים הוא משך הזמן הרב הדרוש למשימה מעין זו. נוכחנו כבר כי מאדים וכדור-הארץ נערכים במסלוליהם סביב השמש באופן כזה המאפשר מעבר נוח ביניהם אחת לשנתיים. פירוש הדבר כי משימה למאדים שכלול בה צוות של אסטרונאוטים איננה יכולה להיות משימה קצרה, כמו הגיחות בנות הימים הבודדים של מבצעי אפולו לחקר הירח.

אופי המשימה

פרופיל אפשרי של משימה מאוישת למאדים נראה כיום כך: טיסה אל מאדים תימשך בין 6 ל-7 חודשים, השהייה על פני השטח של מאדים תימשך כשנה והחזרה לכדור-הארץ תארך 6 עד 7 חודשים נוספים. מובן כי משימה כה ארוכה מצריכה היערכות מיוחדת שתאפשר לאסטרונאוטים להגיע אל מאדים במצב גופני טוב ולתפקד שם לאורך תקופה ארוכה. אחד מגורמי הסיכון הראשונים במעלה שיש לטפל בהם הוא בעיית הקרינה מהשמש: במועדים שונים מתחוללות סופות שמש עזות, הפולטות שטף של חלקיקים אל החלל. חלקיקים אלה יכולים לחדור בקלות את גוף החללית, ולפגוע בצוות הנמצא בפנים. לפיכך יש לפתח מִקְלט נגד קרינה, שיימצא בתוך החללית. מכיוון שהגנה מצריכה קירות עבים וכבדים, אי-אפשר למגן את כל החללית כנגד הקרינה המזיקה. דבר זה כשלעצמו משפיע על המשגר או המשגרים שיידרשו על מנת לבצע משימות מאוישות למאדים.

סוגיה נוספת שיש לפתור היא השהות הארוכה מאוד של אנשי הצוות בתנאים של היעדר כבידה בתוך החללית בדרך אל מאדים ובדרך ממנו אל כדור-הארץ. חשיפה של בני-אדם לתנאים אלה גורמת לשורה של בעיות פיזיולוגיות קשות, ובהן בריחת סידן מואצת מן העצמות, אבדן של מסת שריר והחלשה של הלב.

בעוד שאסטרונאוטים הנמצאים תקופות ארוכות בתחנת החלל הבינלאומית שבים הביתה וניתן לבצע בהם סדרה של בדיקות גופניות מקיפות ולהתחיל בתכנית לשיקום הכושר הגופני והמצב הכללי של גופם, הרי שהאסטרונאוטים שיגיעו למאדים לאחר שהייה של 6 או 7 חודשים בתנאים של היעדר כבידה ייאלצו לעבור מיד ממצב של ריחוף רגוע ונטול כוח משיכה למצב של עבודה פיזית מאומצת וקשה במשך שעות רבות מדי יום בתנאי כוח המשיכה של מאדים.

אחד הפתרונות האפשריים הוא בנייה של צנטריפוגה (סרכזת) בתוך החללית, שתאפשר לאסטרונאוטים חשיפה מבוקרת לכוחות תאוצה משתנים שידמו את כוח המשיכה הקיים על פני מאדים. הבעיות הטכניות בבניית מתקן זה טרם נפתרו, ובשלב זה מהוות אבן נגף עיקרית בתכנונה של משימה מאוישת אל מאדים.

בשנת 1989, בנאום שנשא הנשיא ג'ורג' בוש (האב) לרגל 20 שנה לנחיתה הראשונה של האדם על הירח, הכריז פומבית כי הוא מורה לנאס"א לפתח כמה משימות חלל חדשות, ובהן גם טיסה מאוישת למאדים. בניגוד לנשיא קנדי, אשר גיבה את הצהרותיו בדבר נחיתה מאוישת על הירח בתקציבי עתק שאפשרו את ביצוע תכנית אפולו, הנשיא בוש לא תרגם את הצהרותיו ממילים לתקציבים. לכן, לאחר עבודת מטה מסוימת בנאס"א, הוחלט כי הטכנולוגיה של ראשית שנות התשעים איננה מאפשרת ביצוע תכנית קונקרטית להנחתת אדם על מאדים. חשוב להבין שמשימת חלל מאוישת למאדים תהיה יקרה מאוד. תג המחיר של משימה מאוישת למאדים יהיה כה גבוה, שאפילו מעצמה תתקשה להשיג יעד זה בכוחות עצמה.

תכניות כלליות למשימה בינלאומית למאדים מוכרות עוד משנות התשעים של המאה ה-20. חזון הנשיא בוש (הבן) משנת 2004 מנחה את נאס"א לשוב ולהנחית אדם על הירח עד שנת 2018. חזון זה נגזר מיוזמת מחקר של נאס"א המכונה "Moon, Mars and Beyond". במסגרת תכנית כללית זו עוסקת נאס"א זה שנים בבדיקה ובבחינה של האפשרויות השונות העומדות בפניה לכשתידרש לשלוח אדם אל מאדים. כיום נבנים מכלולי מגורים עתידיים שיוכלו לשמש את חוקרי מאדים, מפותחות חליפות חלל חדשות שישמשו את האסטרונאוטים במאדים, ואפילו נערכים מחקרים מקיפים בתחום החקלאות ההידרופונית (ללא קרקע) – אחד מן המנגנונים ליצירת מזון וחמצן לצוותי המחקר העתידיים שיגיעו למאדים.

גם סוכנות החלל האירופית עוסקת בתכנון ראשוני של משימת חלל מאוישת למאדים, ולאחרונה נודע כי גם סין מתכוונת להיכנס למרוץ החלל החדש שתכליתו הנחתת אדם על מאדים, ככל הנראה לקראת שנת 2030 עד 2035.

בכנס חלל בינלאומי שבו נכחתי הוצגו כמה תכניות למחקר מאויש של מאדים על-ידי גורמים מסוכנות החלל של רוסיה. דומה כי ישנם שני תרחישים אפשריים של משימה מאוישת למאדים: מרוץ חלל בין מעצמות חלל דוגמת ארצות-הברית, רוסיה, אירופה, יפן וסין, או שיתוף פעולה בינלאומי נרחב במתכונת המזכירה את בניינה ותפעולה של תחנת החלל הבינלאומית.

לפחות מבחינת ההצהרות הפומביות ומניתוח של מהלכים שונים בתחום תכניות למחקר מאויש של הירח סביב שנת 2020, בשלב זה אפשר לקבוע כי הסבירות למיזם בינלאומי שתכליתו הנחתת אדם על מאדים איננה גבוהה במיוחד. נוסף על הפעילות של סוכנויות חלל גדולות בתחום המחקר המאויש של מאדים, גם הציבור, ובפרט אנשי מדע, קוראים לא רק למחקר מצומצם של מאדים, אלא אף ליישובה של הפלנטה האדומה על-ידי מסות גדולות של בני-אדם.

החללית האמריקנית מארינר 9

הקול הבולט ביותר בקהילת תומכי ההתיישבות במאדים הוא קולו של ד"ר רוברט זוברין, לשעבר מדען בנאס"א. זוברין הקים אגודה ציבורית הקרויה מארס סוסייטי (Mars Society), ששמה לה למטרה לקדם את העיסוק הציבורי בתחום מחקר מאדים ויישובו העתידי. אגודה זו מקיימת פעילויות נרחבות הכוללות פרסום ספרים ומאמרים, הפעלת אתרי אינטרנט, עריכת סדנאות וכנסים, וגולת הכותרת: מחקרים של ממש הנוגעים לעיצוב חלליות העתיד למאדים, מכלולי מגורים ואף אימונם של מעין-אסטרונאוטים מתנדבים ביחידות מגורים אלה, המוצבות באזורים נידחים בכדור-הארץ ומדמות במידה רבה את התנאים השוררים במאדים. באחת ממשלחות מחקר אלה השתתף אף נציג ממדינת ישראל.

זוברין היה הראשון שהעלה את האסטרטגיה המהפכנית לטיסה אל מאדים: שליחת רכב נחיתה בלתי מאויש אל מאדים והפקת דלק מאדמת מאדים ומן האטמוספרה שלו על מנת לתדלק את חללית החזרה לכדור-הארץ. משהודיעה החללית על הקרקע שמכליה מלאים ואפשר לשגרה אל כדור-הארץ בעת הצורך, יישלח צוות של אסטרונאוטים בחללית זהה וינחת ליד החללית הראשונה.

מאותו הרגע תחל החללית שנחתה זה עתה להפיק דלק על מנת לחזור לכדור-הארץ, ואילו האסטרונאוטים יוכלו לגור גם בתוכה וגם בחללית שלידה נחתו. כאשר יידרשו לחזור אל כדור-הארץ, יעשו דרכם בחללית שהגיעה ראשונה וחיכתה להם כאשר היא כבר מתודלקת. רצף המשימות יאפשר בכל פעם הבאת חללית נוספת והרחבת אתר הנחיתה לכלל בסיס קבע קטן, שיוכל לספק את רוב רובם של צורכי האסטרונאוטים.

יחד עם הבזבוז הרב של כספים במשימות מדינתיות ללא שיתופי פעולה, יש במירוץ חלל למאדים גם יתרון מסוים – הדחף העז לזכות בהישגים מדיניים של יוקרה בינלאומית יכול לשחרר חסמים ביורוקרטיים לא-מעטים ולהפנות תקציבים להשלמת היעד של משימה למאדים.

כל עוד אין חזון ברור, מתוקצב ובעל מטרות מוגדרות, למחקר מאויש של החלל, הן על-ידי מעצמות החלל והן על-ידי הקהילה המדעית העולמית, נוכל רק לסקור מדי שנים אחדות את המשימות שלא המריאו מעל שולחן השרטוט (או, ליתר דיוק: מעל צג המחשב). בטווח הארוך, יישובו של מאדים יכול להיות ההבדל בין הישרדות המין האנושי לבין כלייתו – אם באסון טבע (כגון אסטרואיד גדול שיתנגש בכדור-הארץ) ואם בשל שינויים סביבתיים מעשה ידי אדם.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. אתה צודק
    אפשר לדחוף יותר מהר את החללית ובכך לחסוך זמן
    וגם ככול שהחללית תגיע יותר מהר ככה יצטרכו להפעיל פחות את זמן המנוע.

  2. נראה לי הגיוני לחפש ולפתח דרכים לקיצור הזמן הנדרש להגעה מכדור הארץ למאדים.
    הנעת החללית במהירות גבוהה יותר,בדרך כל שהיא, תחסוך משקל רב של מזון וציוד אחר המיועד לשהייה של 6 -7 חודשים.
    תדמיינו מצב בו הטיסה בחלל אורכת רק חודשיים, כל נקודת המבט משתנית.

  3. גם אני לא מבין למה לא עושים את זה כבר…
    זה ממש משהו טוב חבל שלא עושים את זה בתחנת החלל הבינלאומית לפחות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן