האם מרקוס אורליוס סבל ממלנכוליה

על קיסר רומא שנחשב להתממשות חזונו של אפלטון על שליט חכם, דיוקנו של איש קודר

אומר מרקוס אורליוס: “אנו מתים בלא הרף במהלך חיינו, תחילה אני מת כתינוק ואחרי-כן כעלם וכגבר בגיל העמידה, וכיוון שרק נזדמן לי לא פעם להתרגל אל המוות” (שפיגל 175:1980). אמנם אורליוס משתמש באמירה זו כדי לשחרר את האדם מפחד המוות, אך אי אפשר להתחמק מהרושם שמדובר כאן באמירה קודרת וקשה שאין בה שום הנאה, בשום שלב שהוא של החיים. תחושה זו מלווה את הקורא בהגותו של הקיסר הפילוסוף במקומות רבים בכתביו כמו למשל באמירה כי “הכל חולף ונהפך עד מהרה לאגדה ובזמן קצר נשכח הכל” (שפיגל 133:1980).

במקום אחר הוא אומר “כולם דברים בני-יומם וחיש מהר יחלפו. אין טעם, אפוא לייחס להם ערך כלשהו ולהיות להוטים אחריהם” (שפיגל 162:1980). תפישת עולם אופטימית או פסימית, אינה יכולה לצמוח מלא כלום. היא חייבת לבוא על רקע התנסות אישית או חברתית שמשאירה את חותמה על הכותב, התנסות שלעיתים היא בעלת עוצמה טראומתית. מרקוס אורליוס בא מבית אמיד שהשקיע בו רבות ומסביבה תומכת שהכינה אותו לקראת התפקיד רם המעלה הגדול ביותר והוא להיות קיסר, מנהיגה של המעצמה הגדולה בעולם. להלכה לא היתה לו למרקוס אורליוס שום סיבה להיות כה פסימי ובכל זאת מאין באה קדרות זו? אפשרות שיש להביאה בחשבון היא שתכונה זו באה לו מתוך עצמו. על פניו נראה שהיתה בו מלנכוליה מולדת.

מעדויות שלו עצמו ושל הסטוריונים רומאיים, מתברר שמגיל שנים עשר מרקוס אורליוס פיתח נטייה להתנזרות. הוא לא אכל בשר, נהג לצום, המעיט בשנתו וישן על מצע קשה. כל אלה היו למעלה מכוחותיו של נער מתבגר, מה שגרם להתערערות בריאותו בצורה בלתי הפיכה. חרף השתדלויותיה של אמו הוא המשיך בשלו (שפיגל 45:1980). משהתמנה לקיסר הוא אמנם לא יכול היה להמשיך באותו דפוס סגפני קיצוני מאחר שהמעמד שלו חייב אותו למתן את התנהגותו, אך המשיך להמנע מהנאות החיים. חסרה היתה לו המוטיבציה לכוחנות ולהכפפת רצונו על פני האחרים. ביחסו כלפי נתיניו הוא גילה מידה רבה של ליברליות וסלחנות. לקדרות זו תרמו גם השכול שליווה אותו עם מותם של כמה מילדיו (שפיגל 46:1980). לכך יש להוסיף את נדודיו מבית לבית עד שהגיע לביתו של אדריאנוס.

מסע נדודים זה החל עם מותו של אביו מולידו בילדותו, אב שמרכוס ייחס לו “צניעות ויופי גברי” (שפיגל 33:1980). נראה שהוא העריץ את אביו וממנו ספג את הגישה של והצנע לכת. עם מותו של האב, הוא איבד את מקור ההזדהות שלו. יחסו החם כלפי האב, היה גם היחס שהוא גילה כלפי האם שאליה חש אהבה רבה. מתוך מטרה לספק לו דמות אב הוא עבר לגור בבית סבו, מרקוס אניוס ורוס, מה שחייב אותו להתנתק מאימו שגם היא כמו אביו דגלה בהסתפקות במועט ובנוסף לכך התנזרה מהנאות הגוף. מי שהקדיש לו תשומת לב רבה במיוחד היה אדריאנוס קיסר שמינה אותו בגיל שמונה להיות חבר בהנהגת הכהנים הסאליים, וכשמלאו לו חמישה עשר, הוא עטה טוגה של גבר ונתמנה לפרפקט של רומא. “בשנת 138 אימץ אדריאנוס את טיטוס אורליוס אנטונינוס ומינה אותו ליורש כסאו. ולאחר מכן ציווה עליו לאמץ את מרקוס. היה זה מקרה חריג של מינוי יורש ליורש על ידי הקיסר” (שפיגל 35:1980). לכל אורך שנות ילדותו, הוא זכה לחינוך מעולה, מה שמחדד עוד יותר את השאלה בדבר הגורמים שהביאו להתפתחותה של תחושת קדרות וחוסר נכונות להנות מהנאות החיים וצמצומן לדברים המינימליים ביותר. מתוך אותו מועט שידוע על ילדותו, אפשר לראות כי הוא עבר בילדותו טראומה קשה בעקבות מותו של אביו וכי הוא איבד חלק מהעוגנים החברתיים שהחל במסע הנדודים שלו ממות האב עד שהגיע לביתו של אדריאנוס קיסר.

עוד בטרם הספיק לפתח ולעצב מערכות קשרים עם בני גילו בסביבה אחת, הוא נאלץ ללמוד להכיר חברי ילדות אחרים כאשר עבר מביתו, לבית סבו, בחזרה לבית אמו ואחר כך לביתו של אדריאנוס קיסר. “נדודים” אלה וגישתם המצטנעת של הוריו, נטמעו בו עד כדי אימוצה לדרך חיים. מהעובדה שאימו ניסתה להניא אותו מהסגפנות, אפשר לראות כי הוא ניחן באישיות חזקה מאוד. הוא היה אמנם ילד, כאשר אימץ את הגישה הנזירית, אך הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. נראה שההסתפקות במועט היתה נטועה בו כבר בילדותו, אך השילוב של החווייה הטראומטית והחינוך לצניעות שאותו קיבל הועצמו במספר סדרי גודל, עד כדי פגיעה בבריאותו. ייתכן מאוד וגישה זו היתה עבורו מעין מנגנון הגנה כנגד הטראומה שבאה עליו עם מותו של אביו. טראומה נוספת שפגעה בו היתה בבגרותו כאשר חלק מילדיו נפטרו. נסיון קשה ביותר שקרוב לוודאי העמיק את הקדרות הקשה שלו.

לכל אלה יש להוסיף את מינויו לתפקידים בכירים בגיל צעיר. מינויו לחבר בחבר הכוהנים הסאליים חייב אותו להשתתף בטקסים שונים שקרוב לוודאי הוא לא היה מסוגל להבין את משמעותם מכיוון שהיה צעיר מדי, מה עוד שהמפגשים הראשונים לפחות עם טקסים אלו היו מפחידים והשאירו עליו את חותמם. מינויו לפרפרקט של רומא, אילץ אותו להיכנס לחיים ציבוריים בגיל חמישה עשר, גיל שרבים מבני גילו עדיין משחקים. היה עליו להתנסות בחיים פוליטיים, דרך חיים תובענית ושוחקת, הרבה מעבר לכוחותיו של נער מתבגר.

בן עמי שרפשטיין טוען ש”בזכות ההתמדה והעקביות המבורכת של האם ושל בני הבית האחרים, לומד הילד לחשוב באורח חיובי על עצמו ועל זולתו. העולם נחווה כמועיל וכראוי לאמון ביסודו, התנסות הפוכה מולידה, כמובן תוצאה הפוכה” (22:1989). מרקוס אורליוס חרף כל האהבה ותשומת הלב שניתנו לו, נשאר אדם קודר ופסימי בהווייתו. למרות שאין ידיעות נרחבות על התנהגות יומיומית שלו, אפשר לראות בעליל כי אישיותו כוללת מרכיבים מלנכוליים. מעצם העובדה שהוא מונה חרף התנהגותו החריגה לקיסר, אפשר ללמוד כי המלנכוליה שממנה סבל לא פגמה בתפקודו. הוא ידע לחיות איתה ובמקביל לנהל מדינה בצורה יותר מסבירה. הראיה לכך היא האהדה הרבה שלה זכה מצד הציבוריות הרומית. הוא לא רדה בהמוני העם ולא עשק אותם. בגישת היסוד שלו הוא היה אדם ליברלי והוא גם מצא זמן לכתיבה הגותית. נראה שהמלנכוליה שימשה עבורו כמנוף לפיתוח הגותו הפילוסופית ולגישתו ההומנית.

מקורות:
1. שפיגל נתן – מרקוס אורליוס קיסר ופילוסוף, הוצאת מגנס, 1980.
2. שרפשטיין בן עמי – פילוסופים כבני אדם, זמורה ביתן מודן, 1984.