הציפיות היו גבוהות, אך בסופו של דבר לא התגלו מים באמצעות ההתרסקות
לפני שנה גילתה החללית “לונאר פרוספקטור” תגלית שהרעישה את הקהילה המדעית: מדידות שערכה החללית הצביעו על סימנים למים קפואים בקטבים הצפוניים והדרומיים של הירח. בצהרי יום שבת לפי שעון ישראל, הפרוספקטור ביצעה את משימתה האחרונה והתרסקה על הקוטב הדרומי של הירח במטרה למצוא הוכחה חד משמעית לקיומם של מים בירח. עד לשעת פרסום הידיעה, טרם הגיעו ממצאים מדעיים מנחיתת ריסוק זו.
המים הקפואים, מאמינים בנאס”א, חבויים עמוק בכיסים תת קרקעיים במכתשים, במקומות הנמצאים תמיד בעלטה בגלל דפנות המכתש. להערכת נאס”א קבורים שם מיליוני טונות של מים קפואים. אם ההערכה הזאת תתברר כנכונה, הרי שיש שם מספיק מים כדי לתמוך ברעיון הקוסם של הקמת מושבות אנושיות על פני הירח. אם אכן יימצאו מים בקוטב הדרומי של הירח, הוא ייהפך ל”קטע הנדל”ן היקר ביותר במערכת השמש”, אמר אחד המדענים של נאס”א.
למציאת קרח על הירח יכולה גם להפחית באופן משמעותי את עלות הקמת הקמת תחנות מחקר קבועות על הירח. “אם יש שם מים תוכל לסגור שטחים לגידול צמחים, לגידול מזונות משלך ולייצור דלק ואויר”, אומר אנטוני קוק, אחד המדענים שעובדים עם נאס”א, “לא נצטרך לשגר את כל הדברים האלה בטילים גדולים מכדור הארץ”.
איך בכלל הגיעו המים לירח? לפי ההשערה הרווחת גופים חלליים כמו כוכבי שביט עשירים במים פגעו בעבר בפני השטח של הירח. לפי השערה זו, מים מגופים אלה נקלטו בקרקע הירח ונאגרו באזורים חשוכים בקטבי הירח.
אם הכל הלך לפי התוכנית, ההתרסקות של החללית על פני הירח שחררה לחלל ענן של אדי מים. סוללת טלסקופים רבי עוצמה – בכדור הארץ ובחלל – מכוונת לאתר הפיצוץ. בעזרת טלסקופים אלה אפשר לזהות אדי מים או את תוצר הלוואי שלהם, הידרוקסיל.
אבל כמה מדענים חושבים שהסיכויים שיש מים על הירח קלושים, ויש גם המטילים ספק בסיכויי ההצלחה של ההתרסקות להוכיח את קיומם. הספקנים מציינים שמה שהפרוספקטור בעצם מצאה בעבר זה מימן, וכי אין כל ערובה לכך שאטומי המימן שבירח אכן מעידים על הימצאות מים.
שני מדענים מאוניברסיטת סטנפורד, וון אשלמן וג'ורג' פארקס, טענו במכתב שהתפרסם בכתב העת המדעי “,”Sience כי יש סבירות גדולה יותר שהחללית תתנגש במינרלים דמויי בטון מאשר בקרח ירחי. אם יש מים בירח, טוען אשלמן, הם קרוב לוודאי נמצאים בצורת סוג של מינרלים גבישיים המכילים מולקולות של מים, אולם הקשרים ביניהם מאוד הדוקים וצריך טמפרטורה גבוהה מאוד כדי לפרק קשרים אלה ולהוציא מהם מים ברי שימוש.
האנרגיה שתשתחרר בהתרסקות, אומר אשלמן, תוכל לאדות מים קפואים – אם הם קיימים – אבל לא לפרק את הגבישים. ההתרסקות תספק “במקרה הטוב, תוצאות מעורפלות”, כותב אשלמן, “כלומר, היא עשויה להראות את הסימנים הרצויים לנוכחות מים, אפילו אם אין כל מים חופשיים על הירח”.
