כל העולם יקרא היום להציל את כדור הארץ – חוץ מארה”ב
16.2.2005
מאת: ריכוז מקורות ובהם הארץ, וואלה, YNET
תוכנית העולם למאבק בהתחממות גלובלית – שנדחתה על ידי ארה”ב – נכנסת היום לתוקף, בצל אזהרת האו”ם כי מדובר בצעד ראשון זעיר. פרוטוקול קיוטו, עליו חתומות 141 מדינות, שם לו למטרה לעצור את העלייה בטמפרטורות הנגרמת בשל פליטת גזי חממה לאטמוספירה. עלייה זו עלולה לגרום בצורות, שטפונות, עלייה קיצונית במפלסי הימים והשמדת אלפי מינים עד לשנת 2100.
פרוטוקול קיוטו מציב יעדים משפטיים מחייבים לקיצוץ פליטת גזי החממה בידי המדינות העשירות, ב-5.2% מתחת לרמה שנרשמה בשנת 1990. המדינות חייבות לעמוד ביעד זה עד השנים 2012-2008. גז החממה העיקרי הוא דו תחמוצת הפחמן, הנפלט בשריפת דלקים מאובנים בכורים, במפעלים ובמכוניות, וגם בשל כריתת עצים מוגברת – אשר מפחיתה את קצב הפיכתו של דו תחמוצת הפחמן לחמצן.
אבל גם יעדיה הצנועים של האמנה ניצבים בסכנה בשל הודעתו של הנשיא ג'ורג' בוש ב-2001, על פרישת ארה”ב – המזהמת הגדולה בעולם – מפרוטוקול קיוטו. בוש טען כי יישום הפרוטוקול יקר מדי; הוא גם מתח ביקורת על העובדה שהאמנה אינה חלה על המדינות המתפתחות, בהן סין, אף היא מהמדינות המזהמות ביותר. לאחר פרישת ארה”ב, זכה הפרוטוקול לחיזוק משמעותי כאשר נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, חתם עליו בסוף השנה שעברה.
התומכים באמנה, שיחגגו היום בעיקר בקיוטו, מתקשים למרות הכל להפגין התלהבות יתרה. מדינות רבות ובהן ספרד, פורטוגל ואירלנד, ניצבות הרחק מעבר ליעד הקיצוץ בפליטת גזי חממה. בין בריטניה לאיחוד האירופי שוררת מחלוקת משפטית לאחר שבריטניה הורידה את יעדי הקיצוץ לתעשייה. איטליה מתלוננת על העלויות הכרוכות ביישום הפרוטוקול, ואילו האו”ם אומר כי המאבק בשינויים האקלימיים יהיה ארוך וקשה.
“קיוטו הוא ללא ספק רק הצעד הראשון”, אומר קלאוס טופפר, ראש תוכנית האו”ם לסביבה. “נצטרך לעשות יותר כדי להיאבק בעלייה המהירה בטמפרטורה בכדור הארץ הנפלא שלנו. זו תהיה עבודה קשה”.
מרבית המדענים מודאגים מהגידול בגזי החממה מאז המהפכה התעשייתית. 1998 היתה השנה החמה ביותר מאז החלו לתעד את מזג האוויר באופן מסודר, בשנות ה-60 של המאה ה-19. במקום השני והשלישי נמצאות השנים 2002 ו-2003. גם אם פרוטוקול קיוטו ייושם במלואו, האו”ם מעריך שהוא יתרום להפחתה של 0.1 מעלות צלזיוס בלבד בעלייה הצפויה בטמפרטורות עד 2100. מדובר בשיעור אפסי בהשוואה לתחזיות האו”ם לעלייה של 5.8-1.4 מעלות עד לשנת 2100.
יש הסכמה כמעט מוחלטת על כך שהמאבק בשינויי האקלים לאחר 2012 תלוי במדיניות ארה”ב. “קיוטו לא יצליח אם ארה”ב לא תהיה חלק ממנו לאחר 2012”, אומר בו קיילן, חוקר אקלים בריטי. “למדינות כמו סין לא יהיה תמריץ להצטרף לפרוטוקול אם ארה”ב תהיה פטורה”.
נשיא צרפת, ז'אק שיראק, קרא אתמול למדינות המפותחות לצמצם את פליטת הגזים לכדי רבע מרמתם כיום, עד לשנת 2050 – הרבה מעבר למטרות שהוצבה בקיוטו. שיראק אמר כי “מטרתנו הראשונה השנה תהיה להחזיר את ארה”ב למאמץ הבינלאומי למאבק בשינוי האקלים”.
התחממות כדור הארץ
המערב לא מבין שהוא על סף תהום
מאת ג'ורג' מונביוט (גרדיאן)
אחרי יותר מ-13 שנה של מו”מ סוער, ייכנס היום לתוקפו פרוטוקול קיוטו, שנועד להילחם בשינויי האקלים ההרסניים. אבל אף אחד לא באמת מאמין שהאמנה עצמהאכן תפתור את הבעיה. תוקף הפרוטוקול ייפוג כבר ב-2012, והאמריקאים דאגו עד כה לטרפד את הניסיונות להסכמה על אמנה חדשה שתחליף אותו. בנוסף, המזהמת הגדולה ביותר, ארה”ב, הודיעה שהיא מסרבת להשתתף באמנה, ולא כלולות בה גם המדינות המתפתחות – בהן סין, אחת המזהמות הבולטות. שיעור ההפחתה המזערי שדורשת האמנה בפליטת גזי החממה אף הוא אינו מספיק כדי לייצב את המערכת האקולוגית.
אבל אפילו על הסכם צנוע ומקרטע זה מאיימת השאננות שלנו. היום, בעוד כדור הארץ הולך ומתחמם בקצב מבהיל, נראה שכמעט לאיש במערב לא ממש אכפת ממשמעות הצעדים הבלתי הפיכים שאנחנו נוקטים בכל הקשור לסביבה. מדוע? למה העולם המערבי מבועת מהטרור, אבלרגוע בכל הקשור לקריסת התנאים המאפשרים את קיומנו על פני כדור הארץ? אחת הסיבות היא שהפיתוח התעשייתי נחשב במערב, באופן שכמעט בלתי ניתן לערער עליו, לברכה. כמה אלפי אנשים בעולם העשיר מתו אמנם משטפונות וגלי חום בשנים האחרונות; אבל התחושה הכללית שלנו, היא שחברת הצריכה הבזבזנית שבה אנחנו חיים היא ברכה.
מה שלרוב לא מעניין אותנו, הוא שאיכות החיים הגבוהה במערב – שכרוכה גם בשימוש גובר בדלק ובזיהום הסביבה – משפיעה על רבים בעולם השלישי. חוקרי האקלים שנפגשו החודש בכינוס בבריטניה שמעו שעלייה ממוצעת של 2.1 מעלות צלזיוס בלבד, שכנראה תתרחש במאה זו, תגרום למצוקת מים שתשפיע על 3 מיליארד בני אדם. הדבר יוביל למותם של עשרות מיליונים ברחבי העולם. אבל אנחנו בשלנו: אומרים לנו שלתושבי העולם המערבי יהיה את הכסף להמשיך ולקנות כמויות גדולות של אוכל, גם כשמחירי המזון ירקיעו בשל מחסור עולמי. העשירים הגורמים למצוקה יהיו, לפחות בינתיים, בין אלה המסוגלים להתעלם מהמחסור.
סיבה נוספת לשאננות שלנו היא קיומו של מנגנון משומן היטב, שממומן מכספי התעשיינים, אשר כל מטרתו היא להרגיע אותנו. אותו מנגנון משגר לתקשורת מדי יום אנשים הידועים כ”ספקנים”, אשר שוללים מכל וכל את ההשלכות הברורות של שינוי האקלים. נוכחותם המתמדת בתחנות גדולות כמו הבי-בי-סי היתה מעוררת פחות תרעומת, לו בכל דיון בנושא איידס היה גם מישהו שטוען שנגיף ה-HIV אינו גורם לאיידס.
ואולם הדבר העיקרי שמונע מאתנו להכיר בחומרת הבעיה, הוא העובדה שהצעדים ההכרחיים למאבק בהתחממות העולמית נוגדים את השקפות היסוד של רבים מאיתנו, מהימין ומהשמאל. האידיאולוגיות הכלכליות שהתפתחו בתקופה המודרנית, בין אם הקומוניזם או האמונה בשוק החופשי, מתבססות על ההנחה שלכדור הארץ יש משאבים בלתי מוגבלים, אשר יכולים להחזיק עד אינסוף את ההתפתחות האנושית; הצמיחה, לא משנה באילו תנאים, היא הפיתרון.
בעולם שבו המשאבים הם ללא ספק מוגבלים, בכדור ארץ שמתקרב בצעדי ענק אל שואה אקולוגית, יש להיפטר בדחיפות מהשקפות כאלה. הקדמה והטכנולוגיה, עם כל הטוב שבהן, דחפו אותנו אל פי תהום. עלינו להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות, בלי אידיאולוגיה, ולהבין איך אנחנו הולכים להציל את עצמנו.
