מחקרים פיזיולוגיים מראים כי יכולתו של גוף האדם לפזר חום מוגבלת כבר בתנאים מתונים מכפי שנהוג היה להניח. מחקר ישראלי נוסף מצא כי בימי הקיץ עלייה מ־27 ל־32 מעלות נקשרה לעלייה של 32% בסיכון לשבץ מוחי. פרופ' מיה נגב מאוניברסיטת חיפה קוראת להפוך את ההיערכות לחום לחלק ממדיניות הבריאות, התכנון העירוני והרווחה
אנחנו רגילים להתייחס לקיץ הישראלי כאל מטרד מוכר שאפשר להתמודד איתו בעזרת שתייה, מזגן וקצת סבלנות. אלא שמחקרים מהשנים האחרונות מראים כי ליכולת ההסתגלות של גוף האדם לחום וללחות יש גבול פיזיולוגי, וכי הגבול הזה נמוך מכפי שהיה מקובל להניח.
אין פירוש הדבר שטמפרטורת אוויר של 26 או 31 מעלות מסכנת כשלעצמה כל אדם. המספרים שנידונים במחקרים מתייחסים בדרך כלל ל״טמפרטורת גולה לחה״ — מדד המשלב את טמפרטורת האוויר עם הלחות ואת יכולתם של מים, ובמקרה שלנו זיעה, להתאדות. ככל שהלחות גבוהה יותר, הזיעה מתאדה לאט יותר והגוף מתקשה לפלוט את החום שהוא מייצר.
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד בישראל. באזורים יבשים הגוף יכול להיעזר באידוי הזיעה גם כשהטמפרטורה גבוהה מאוד. באזורי החוף, לעומת זאת, שילוב של טמפרטורה גבוהה ולחות כבדה עלול להעמיס על מנגנוני הקירור של הגוף גם כאשר המספר המופיע במדחום אינו נראה קיצוני במיוחד.
הגבול הפיזיולוגי נמוך מ־35 מעלות
במשך שנים הוזכרה טמפרטורת גולה לחה של 35 מעלות כרף העליון שבו אדם בריא מסוגל לשמור על טמפרטורת גוף יציבה. זה היה בעיקר גבול תיאורטי. ניסויים פיזיולוגיים שנערכו בשנים האחרונות הצביעו על כך שהגבול המעשי עשוי להיות נמוך יותר ותלוי, בין השאר, בגיל, במאמץ, במשך החשיפה ובשילוב המסוים של חום ולחות.
במחקר שפורסם ב־2025 בכתב העת PNAS השתתפו 12 מתנדבים שנחשפו בתא אקלים לתנאים מבוקרים. החוקרים ביקשו לבדוק אם פרוטוקול שבו מעלים בהדרגה את החום או את הלחות אכן מזהה את הנקודה שבה הגוף אינו מצליח עוד לפצות על החום הסביבתי.
לאחר שאותרה אצל כל משתתף נקודת השינוי, הוא נחשף במשך עד תשע שעות לתנאים מעט מעליה ומעט מתחתיה. בתנאים שמעל הגבול, שבהם טמפרטורת הגולה הלחה הממוצעת הייתה כ־33.7 מעלות, טמפרטורת הליבה של הגוף המשיכה לעלות. החוקרים חישבו כי אילו החשיפה הייתה נמשכת, היא הייתה עלולה להגיע בתוך כעשר שעות לטמפרטורה המזוהה עם מכת חום.
גם מתחת לנקודת השינוי, בטמפרטורת גולה לחה של כ־30.9 מעלות, הגוף התקשה להגיע לאיזון מלא, אך קצב התחממותו היה אטי בהרבה. חשוב להדגיש שמדובר בניסוי קטן ובתנאי מעבדה חריגים, ולא בקביעה שכל אדם ייפגע באותה טמפרטורה ובאותו פרק זמן. עם זאת, התוצאות מחזקות את המסקנה שאין להסתמך על הגבול התיאורטי הישן של 35 מעלות.
החום והלחות נקשרו לעלייה בסיכון לשבץ בישראל
הסכנה אינה מתחילה רק ברגע שבו הגוף מאבד לחלוטין את יכולתו לווסת חום. חשיפה לחום מכבידה על מערכת הלב וכלי הדם, מגבירה את זרימת הדם לעור ואת ההזעה ועלולה לגרום להתייבשות, לשינויים בריכוז הדם ולהפרעות במאזן המלחים.
במחקר שערכנו באוניברסיטת חיפה עם נתונים מן הרישום הלאומי לשבץ מוחי נבדק הקשר בין טמפרטורת הסביבה, לחות ומדד החום לבין הסיכון לשבץ ולאירוע מוחי חולף בעונות החמות בישראל בשנים 2014–2019.
הניתוח הסופי כלל 22,269 בני אדם שאושפזו בעקבות אירוע שבץ ראשון ועוד 8,728 בני אדם שאושפזו בעקבות אירוע מוחי חולף. נתוני הטמפרטורה הוערכו ברזולוציה של קילומטר אחד לפי כתובת המגורים, ונתוני הלחות נלקחו מכמאה תחנות של השירות המטאורולוגי. החוקרים הביאו בחשבון גם את זיהום האוויר.
כאשר הטמפרטורה היומית הממוצעת הייתה 32 מעלות, הסיכוי להתרחשות שבץ באותו יום היה גבוה ב־32% בהשוואה ליום שבו הטמפרטורה הייתה 27 מעלות. לחות יחסית של 90%, בהשוואה ל־70%, נקשרה לעלייה של 9% בסיכון, כשהקשר החזק ביותר הופיע יומיים לאחר החשיפה.
מדד חום של 100 מעלות פרנהייט, כ־37.8 מעלות במדד המשולב, נקשר לעלייה של כ־40% בסיכון לשבץ בהשוואה למדד חום של 80 מעלות פרנהייט, כ־26.7 מעלות. הקשר היה החזק ביותר ביום האירוע.
אלה קשרים סטטיסטיים ואינם מוכיחים שכל אירוע שבץ נגרם מן החום. עם זאת, מבנה המחקר, שבו כל אדם הושווה למעשה לעצמו בימים מקבילים, מחזק את האפשרות שעומס החום משמש גורם מיידי שמגביר את הסיכון אצל חלק מן האוכלוסייה.
הממצאים הסופיים מחדדים דיווח מוקדם יותר על המחקר, שהתבסס על ניתוח מקדים והצביע על השפעה חזקה כשבוע לאחר עומס החום. במאמר שעבר ביקורת עמיתים נמצא כי הקשר החזק ביותר עם הטמפרטורה ועם מדד החום מופיע דווקא ביום השבץ, ואילו השפעת הלחות עשויה להתעכב בכמה ימים.
לא כולם יכולים פשוט להדליק מזגן
החשיפה לחום אינה מתחלקת באופן שווה. עובדים הנמצאים שעות בחוץ, קשישים החיים לבדם, משפחות שאינן מסוגלות לממן קירור רצוף ואנשים המתגוררים בשכונות צפופות ודלות בעצים חשופים יותר — ויש להם פחות אמצעים להגן על עצמם.
שינוי האקלים אינו יוצר לבדו את הפערים החברתיים והבריאותיים, אבל הוא מעמיק אותם. המלצה כללית להישאר בבית ממוזג אינה מועילה למי שאין בביתו מזגן תקין, למי שנאלץ לעבוד בחוץ או למי שצריך להגיע ברגל לתחנת אוטובוס שאינה מוצלת.
גם ההסתמכות הבלעדית על מיזוג אוויר אינה מספקת. מזגן עשוי להציל חיים ולספק הגנה חיונית בתוך המבנה, אך הוא צורך חשמל ופולט חום אל הסביבה העירונית. בשעות שיא הוא גם מגדיל את העומס על רשת החשמל, דווקא כאשר הפסקת חשמל עלולה להיות מסוכנת במיוחד.
היערכות לחום היא מדיניות בריאות
ההתמודדות אינה יכולה להסתכם בהמלצה לשתות מים. ישראל זקוקה לתוכנית רב־מערכתית שתשלב בין בריאות הציבור, תכנון עירוני, תחבורה, רווחה, חינוך, עבודה ואנרגיה.
הצללה של מדרכות ותחנות אוטובוס, נטיעת עצים המתאימים לסביבה העירונית, הפחתת משטחי אספלט כהים, יצירת מסלולי הליכה מוצלים והקמת מרכזי קירור ציבוריים אינם ״תוספת ירוקה״. אלה אמצעים להפחתת תחלואה ותמותה.
מערכת הבריאות צריכה לקבל התרעות ממוקדות לפני עומסי חום, לזהות מטופלים פגיעים ולהנחות צוותים רפואיים וקהילתיים ליצור עמם קשר. רשויות מקומיות צריכות למפות לא רק את הטמפרטורות, אלא גם את האוכלוסיות שאין להן גישה מספקת לקירור, לצל ולתחבורה נגישה.
יש צורך גם בהגנה ברורה על עובדים בחוץ: התאמת שעות העבודה, הפסקות יזומות, גישה למים ולצל והגבלת מאמץ בימים שבהם השילוב של חום ולחות מסכן את הבריאות.
ההתחממות אינה אירוע עתידי שאפשר להיערך אליו מאוחר יותר. חלק מן התנאים שנחקרו כבר מתרחשים בקיץ הישראלי. ככל שהאקלים יתחמם, יגדל מספר השעות שבהן הפעילות בחוץ מסוכנת, והפער בין מי שיכול להסתגר במרחב ממוזג לבין מי שאינו יכול לעשות זאת ילך ויתרחב.
התגובה הנדרשת אינה בחירה בין הסתגלות לבין הפחתת פליטות. צריך לבצע את שתיהן: להפחית את פליטת גזי החממה כדי למנוע החמרה נוספת, ובמקביל לשנות כבר עכשיו את הערים, מקומות העבודה ומערכות הבריאות כך שיוכלו להגן על הציבור בעולם חם יותר.
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי
עוד בנושא באתר הידען
- "בתכנון החופים יש להתייחס לעלייה של שני מטרים במפלס הים — לא ל־75 סנטימטרים"
- מחקר מקיף: הנאטופים בכרמל אכלו נחשים ולטאות במשך כ־3,000 שנה
- היחלשות המסוע האטלנטי עלולה להגביר את התחממות כדור הארץ – גם אם צפון האוקיינוס האטלנטי יתקרר
- עלים מאובנים חושפים: ההתחממות לפני 56 מיליון שנה דיללה את חופות היער
- אותה בצורת, תוצאה אחרת: מועד המחסור במים משנה את עונת הפריחה
