ההחלטה שלהם לגבי עתיד פרויקט המעבורות עשויה לכלול בחינה מחדש של התפקיד המקורי של המעבורת והאם הן עמדו בציפיות
מעבורת החלל אטלנטיס היתה אמורה לנוע השבוע לכן השיגור לקראת שיגורה לתחנת החלל הבינלאומית בראשית מארס. במקום זאת, נאס”א צריכה כעת להחליט מתי ימריא שוב הצי המקורקע, אם בכלל.
מאז שבת שעברה, כאשר הקולומביה התפרקה בעת חזרתה לאטמוספירה ועליה שבעה אסטרונאוטים, החלו וועדות ובהן מהנדסים, גנרלים, סנטורים ועוד, בתהליך ארוך ומיגיע של נסיון למצוא מה השתבש ומה צריך לעשות הלאה.
ההחלטה שלהם לגבי עתיד פרויקט המעבורות עשויה לכלול בחינה מחדש של התפקיד המקורי של המעבורת והאם הן עמדו בציפיות.
האם תקרקע נאס”א את הצי למעלה משנתיים כפי שעשתה לאחר אסון הצ'לנג'ר ב-1986? ככל הנראה שלא תעשה זאת, בהתחשב בכך שתחנת החלל הבינלאומית היא כרגע ביתם של שלושה בני אדם והיא דורשת ביקורים תכופים של המעבורות.
“אנחנו עדיין טסים לחלל. יש לנו צוות במסלול כעת, ויש לנו תחנת חלל במסלול והם זכאים לתשומת הלב המרבית שלנו כדי להבטיח להם משימה פרודוקטיבית ובטוחה.” אומר בוב קאבאנה, מנהל צוותי הטיסה בנאס”א.
לשני האמריקנים והרוסי יש טונות של מזון, דלק, אוויר ואספקה שיספיקו להם עד יוני, שלושה חודשים יותר מכפי שתכננו לחיות במסלול בגובה 360 ק”מ בשרשרת של רכיבים המקושרים ביניהם בנקניקיות מתכת.
אם הצי צריך להיות מקורקע לחודשים ארוכים, יהיה צורך בכלי רכב אחר כדי להחליף את צוות המעבורת, כלי ספרטני, אמין ונבנה בידי הרוסים שנמצאים בסיבוב כדי לסייע.
תוכנית אפולו שסייעה לאמריקנים לעקוף את ברית המועצות כדי לתבוע לעצמה את הפרס הראשון במירוץ החלל הבטיחה טיסה הלוך ושוב בטוחה לירח, וגרמה לפיתוח קונספטים הנדסיים ששימשו לבניית המעבורת. מעבורות החל עדיין ממריאות מאותם כני שיגור שמהם המריאו חלליות אפולו בשנות השישים והשבעים. הבעיה היא, אומרים המבקרים שהטכנולוגיה של המעבורות היא לא מעודכנת, לא בטוחה ויקרה. המחשבים מופעלים באמצעות שבבים ותוכנה ישנים. במנועים יש הרבה יותר חלקים נעים מאשר במנועי הטילים החדשים, והאריחים המספקים בידוד תרמי לא כוללים חומרים מתקדמים שהתגלו בינתיים.
המעבורת מבוססת על טכנולוגיה מיושנת ואשר יצאה מכלל שימוש מזמן בתחומים אומר הסנטור הרפובליקני ג'יימס סנסנברנר מויסקונסין, לשעבר יו”ר ועדת המדע והחלל בסנט. “אנחנו מחקים לראות כיצד נמשיך לחקור את החלל, אמר סנסנברנר.
נאס”א התייחסה תחילה למעבורת ככלי שיגור הניתן לשימוש חוזר, שעשוי לספק דרך זולה להעלות לווינים למסלול. המציאות והעלות בפועל גרמו להנחה הזו להראות שגויה.
המספרים הראשוניים שנאס”א מסרה לבית הלבן היו כי המעבורת תעלה כ-5.5 מיליון דולר לשיגור וקצב השיגורים יהיה בין 50 ל-60 בשנה, אמר ג'ון לוגסדון, מנהל המכון למדיניות חלל באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. במקום זאת, העלות היתה 400-500 מיליון דולרים לשיגור, רק 5-8 שיגורים בנשה, אמר לוגסדון. איך שלא תסתכל על זה, זה הרבה כסף.
לאחר שהקולומביה הפכה להיות מעבורת החלל הראשונה ב-1981 הפכו צוותי המעבורת למעשה, לשליחים לתפקיד שטילים חד פעמיים יכלו לבצע באותו מחיר או אף בזול יותר ובלי לסכן בני אדם.
המעבורת היתה צריכה הצדקה נוספת והיא מצאה אותה בתחנת החלל. חלום שהוחל בארה”ב בשנות השמונים וזכה לבסוף לתמיכה של 15 מדינות – הפך לפרויקט יקר, ולפרויקט ההנדסי הגרנדיוזי ביותר מאי פעם.
הצוות הראשון לא עלה לתחנה עד שנת 2000 ובינתיים ביצעו האסטרונאוטים של נאס”א משימות מדעיות. בשנים האחרונות מרבית צוותי המעבורת הטיסו גושי מתכת עצומים והצמידו אותם לתחנת החלל, אך משימת קולומביה הקטלנית היתה חזרה לאחור – לימי המדע.
אדם נגד מכונה
האם יש דרך טובה יותר? תאודור פוסטול מ-MIT סבור כך. לדבריו המעבורת לא מתאימה לטיסות מאוישות וגם לא לעריכת ניסויים מדעיים. משגרים חד פעמיים ותא פשוט לחזרה ארצה יהיו בטוחים יותר וזולים יותר, מציע פוסלטול. “משקיעים כסף רב בהחזרה של מעבורת ששוקלת 68 טון בחזרה רק כדי שתוכל לטוס שוב לחלל.
במהלך החזרה לכדור הארץ, יש להביא רק את הצוות בחזרה. זה לא צריך להיות בכלי כה גדול בצורת מטוס עם כל האריחים הללו.
נאס”א שוקלת חלופות למעבורת החלל. לאחר שהטביעה מיליארד דולר באב טיפוס מתקדם של הרכב X-33, היא ביטלה ב-2001 את הפרויקט בשל מגבלות הנדסיות.
בדצמבר, מנהל נאס”א, שון אוקיף הציג מחליף אחר למעבורת. הפעם זו הורדה בדרגה של מטוס מסלולי – דאון ליתר דיוק, שיסיע אסטרונאוטים לתחנת החלל וממנה בחלק קטן מהעלות של הטיסה במעבורת.
נאס”א מעריכה כי יידרשו 12 מיליארד דולרים ולפחות שבע שנים כדי לפתח אותה.
פוסטול יוצא חוצץ כנגד שיגור בני אדם לחלל בכלל, באמרו כי צריך להשאיר את הזירה העוינת לכלי טיס לא מאוישים. “ניתן לבצע ניסויים מדעיים רבים באמצעות רובוטים, זה הרבה יותר בטוח ולא נצטרך לסכן חיי אדם”, אמר.
ג'רארד פיית', מדען מאוניברסיטת מישיגן ששיגר ניסויים בקולומביה, התנגד, בדיוק מהסיבה המדעית. “רובוטים יהיו מצוינים למדעים תצפיתיים, כאשר לווין מסתכל על שטח בכדור הארץ ומשגר בחזרה את התמונה. על המעבורת היתה לנו מעבדה פעילה, ובה יש צורך בבני אדם. לעיתים רחוקות משתמשים ברובוטים במעבדות בכדור הארץ. אינני סבור שהן יעילים בחלל.”
התנגדות אחרת מסיבות קצת יותר מורכבות היא שבני אדם אוהבים לגלות, לקחת סיכונים ולהפליג במים לא ממופים. אין זה מקרה ששמות המעבורות – אנדוור, אטלנטיס ודיסקוורי לקוחות מספינות שהיו עליהם צוותים של מעזים. הקולומביה המקורית היתה הספינה האמריקנית הראשונה שהקיפה את כדור הארץ. המעבורת קולומביה עשתה בדיוק זאת, רק מעט גבוה יותר.
הסקרנות היא מרכיב חיוני של הנוכחות האנושות והתגליות היו חלק גדול מהאנושות במשך זמן רב.” אומר ג'ין סרנן, אסטרונאוט אפולו 17 שהיה האדם האחרון שעזב את אדמת הירח בשנת 1972.
חקר החלל, כמו גילוי חיים, אם תרצו זה סיכון, אנחנו חייבים לרצות לעשות זאת.
ראיון עם ג'ין סרנן, האסטרונאוט האחרון שסייר על הירח בתוכנית אפולו (מעריב.)
