ברזל שהולך אל הים

יוזמה להשיג רווחים כספיים מאצות הזוללות פחמן דו-חמצני מרגיזה מדענים

מאת סוריש באסו

חוקרים מתווכחים ביניהם כבר זמן רב אם הזרמת ברזל לים תוכל לבלום את השינוי האקלימי. ברזל מעודד את צמיחתן של אצות זעירות הקרויות פיטו-פלנקטון שקולטות בתהליך הפוטוסינתזה שלהן פחמן דו-חמצני (CO2) המומס באוקיינוס. התהליך הזה בתורו שואב CO2 אטמוספרי אל המים הקרובים לפני השטח. רוב המדענים מטילים ספק בכך שדישון המים בברזל יביא ללכידה גדולה יותר של פחמן. אבל חברה מסחרית ששמה פלנקטוס (Planktos) מפוסטר סיטי שבקליפורניה מקדמת תכניות כאלה. המטרה האחרונה שלה: 10,000 קילומטרים רבועים באוקיינוס השקט, באזור קו המשווה, 600 ק”מ מערבית לאיי הגלפגוס. אין ספק שזאת התכנית השאפתנית ביותר עד היום, והשנויה ביותר במחלוקת, לזריעת ברזל בים.

אצות הפיטופלנקטון משתוות בכמות ה-CO2 שהן מקבעות בתהליך הפוטוסינתזה לכל הצמחייה היבשתית בעולם. אף על פי שרוב הפחמן המקובע חוזר למים לאחר שבוע כשהאצות מתות, עד חמישית מן הביומסה שוקעת לשכבות מים עמוקות יותר ולוכדת את הפחמן במי הים. כדי לבצע פוטוסינתזה, הפיטופלנקטון זקוק לכמויות זעירות של ברזל. באוקיינוס השקט המשווני, מגיע רוב המתכת מסופות חול הנושבות ממדבריות גובי וטאקלימקטאן שבמרכז אסיה.

חברת פלנקטוס מצטטת מחקר של נאס”א ושל השירות המטאורולוגי האמריקני (NOAA) וטוענת שכמות הברזל המגיע לאוקיינוס השקט המשווני ירדה ב-15% מאז ראשית שנות ה-80, כנראה בשל שינוי במשטר הרוחות וירידה במספר סופות החול. כתוצאה מכך, מסיקה החברה, אוכלוסיית הפיטופלנקטון התכווצה ב-6% וקליטת ה-CO2 ב-3%. באמצעות דישון בברזל, רוצה החברה לשחזר את אספקת המתכת ואת אוכלוסיית הפיטופלנקטון שהייתה לפני 1980. הדבר יביא “לספיגת 70% מפליטות הפחמן הדו-חמצני העכשוויות,” טוען מנהל השיווק של פלנקטוס, ויליאם קולמן.

לעומתו, ג'ון קולן, אוקיינוגרף מאוניברסיטת דלהוסי אינו סבור שאוכלוסייה קטנה יותר של פיטופלנקטון לוכדת פחות CO­2. דישון “מוצלח”, הוא מסביר, יביא לשקיעה של ביומסה שמקורה בפיטופלנקטון למים עמוקים יותר, ויחד אתה ישקעו גם חומרי ההזנה שהיא קלטה. הדבר יביא לסילוק הכלורופיל (פיטופלנקטון) ועמו גם הברזל. ירידות כאלה בכמות הפיטופלנקטון משמשות אפוא סימן לכך שהפחמן נלכד.

בכל מקרה, רוב החוקרים מפקפקים בכך שהוספת ברזל תביא למעבר של פחמן לאוקיינוסים. תריסר ניסויים הראו אמנם שתוספת ברזל מביאה לשגשוגו של הפיטופלנקטון, אבל השאלה אם לטווח הארוך הדבר יביא ללכידת יותר פחמן במים העמוקים נותרה פתוחה. באחד הניסויים, “פחות מ-10% מן הפחמן המקובע העודף בכלל הצליח להגיע לעומק של 120 מטר בלבד,” אומר האוקיינוגרף פיליפ בויד מן המכון הלאומי של ניו זילנד לחקר המים והאטמוספרה. ובכל מקרה, זרמים עולים חזקים, הנפוצים באוקיינוס השקט המשווני, יביאו קרוב לוודאי לשחרור מחדש של הפחמן הלכוד לאטמוספרה בתוך כמה שנים, אומר אנטוני מייקלס, אוקיינוגרף מאוניברסיטת דרום קליפורניה.

נתונים אחרים סותרים גם את טענתה של פלנקטוס שפחות ברזל הגיע לים מאסיה. ניתוח דגימות אוויר מן האי מידווי, התחנה היחידה באוקיינוס השקט שאוספת נתונים מן השטח לגבי הסעת אבק, “לא הראתה שום מגמת ירידה [באבק המגיע מאסיה] מ-1981 עד 2001,” אומר ג'וזף פרוספרו, מאוניברסיטת מיאמי המסופח לתחנת התצפית במידווי. יותר מכך, רוברט דיוס, מדען אטמוספרה מאוניברסיטת טקסס A&M, אומר ש”אין שום עדות מוצקה לכך שחל שינוי כלשהו בטווח הארוך במשטר הרוחות הנושבות מן הרמות האסייתיות.”

הצמצום באוכלוסיית הפיטופלנקטון, אם הוא אכן אמיתי [ראו מסגרת מימין], אולי אינו קשור בכלל לתכולת הברזל באזור. מחזורים טבעיים שאורכם עשרות שנים, כמו אל-ניניו והתנודה הפסיפית המתרחשת כל עשור, עשויים להביא לתנודות באוכלוסיית האצות, כפי שעולה ממחקר שערכו ב-2006 המומחה לאצות ימיות, מייקל בהרנפלד מאוניברסיטת מדינת אורגון, ועמיתיו.

“כל מי שטוען שבאוקיינוסים היום יש פחות ברזל מאשר לפני 100 שנה עוסק בהשערות פרועות, מפני שאין בידנו נתונים לאשר טענה כזאת,” טוען בויד, שכיהן כמדען הראשי בשתיים מתוך 12 ההפלגות הניסיוניות לזריעת ברזל. בויד ואחרים טוענים שפלנקטוס בוחרת רק את הנתונים המתאימים לה, ושהיא מתקשה לארגן צוות מדענים מוכר שיספק לה את האישור הדרוש לתקפותו המדעית של הפרויקט.

גם חוקרים הרואים בעין יפה את רעיון הדישון בברזל, כמו המדען הבכיר קן ג'ונסון ממכון המחקר של האקווריום הימי של מפרץ מונטריי, מסתייגים מן הפרויקט של פלנקטוס. “הייתי רוצה שסוכנות שאינה מעוניינת ברווחים תבצע את המחקר הזה,” הוא אומר. התמריץ הכלכלי של פלנקטוס הוא תכניתה למכור נקודות זכות (קרדיטים) לפליטת פחמן על חשבון ה-CO2 שעל פי חישובי החברה יילכד באמצעות שגשוג הפיטופלנקטון. נקודות הזכות האלה יאפשרו לרוכשים לחרוג מן הגבולות המוסכמים לפליטת ה-CO­2­. באתר האינטרנט של פלנקטוס, החברה אפילו מזמינה יחידים לשלם לחברה כדי “לצמצם” את טביעת האצבע הפחמנית שהם מטביעים על הסביבה.

על אף הביקורת, ועל אף מחאת הממשל האמריקני וקבוצות לשמירת הסביבה, כמו הארגון העולמי לשימור WWF, עומדת פלנקטוס על דעתה. במהלך הסתיו של 2007 היא אמורה לשפוך כ-50 טונות של ברזל אל האוקיינוס השקט המשווני. בהיעדר מסגרת עולמית לאימות כמות הפחמן שתילכד, פלנקטוס אולי זורעת זרעים לעסק מפוקפק מבחינה מדעית, אבל רווחי.

שגשוג או פשיטת רגל?
כדי להצדיק את פרויקט הדישון באוקיינוס השקט המשווני, פלנטקטוס מצטטת דוח של נאס”א ושל השירות המטאורולוגי האמריקני מ-2003 שהראה ירידה של 6% באוכלוסיית הפיטופלנקטון צורך ה-CO­2. ואולם, מחקרים מאוחרים יותר הסיקו בדיוק את ההפך. דייוויד אנטואן ועמיתיו מן המעבדה הימית בווילפרנש שבצרפת ניתחו מחדש את אותם הנתונים עצמם ומצאו עלייה של 37% ברמת הכלורופיל (ומכאן גם באוכלוסיית הפיטופלנקטון). העלייה הזאת עולה בקנה אחד עם מדידות בשטח שנערכו כמעט במשך 20 שנה בתחנת מחקר בצפון האוקיינוס השקט הטרופי, המראות עלייה של 50% באוכלוסיית הפיטופלנקטון.

לרכישת מינוי חייגו חינם 1-800-355-155