סיקור מקיף

ביקורת ספר – אנוכי הרובוט מאת איזאק אסימוב

רמי שלהבת מביא לכם הצצה לתור הזהב של המדע הבדיוני דרך ספרו של אסימוב 'אנוכי הרובוט' – תרגום: יאיר שמעוני, הוצאת מסדה 1973

מאת: רמי שלהבת, האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה

עטיפת הספר אנוכי הרובוט
בשנות ה-50 וה-60 כתב אייזיק אסימוב את החשובים והמעניינים שבכתביו. חלקם תורגמו במהלך שנות השבעים בואך שנות השמונים לעברית, בסדרת המדע הבדיוני של הוצאת מסדה בעריכתו של עמוס גפן ז"ל.
שני צירים מרכזיים – שני רעיונות מרכזיים – מלווים חלק ניכר מהספרים והסיפורים היותר חשובים של אייזיק אסימוב: רעיון הפסיכוהיסטוריה והרובוטים. את שני אלה ניסה אסימוב לאחד, בהצלחה חלקית, בסוף ימיו, אולם החלקים הטובים והמרתקים ביותר נכתבו בצעירותו. "אנוכי הרובוט", מספריו המוקדמים של אסימוב, הוא אולי ספר המדע הבדיוני החשוב והמשפיע ביותר העוסק ברובוטים וברובוטיקה.
יש משהו קוסם מאוד בהבטחה הטמונה ברובוטים של אסימוב. אם עד ימיו, רובוטים הוצגו בעיקר ככלי נשק לא אנושיים ומאיימים, אסימוב הציג ב"אנוכי הרובוט" את האנטיתזה לכל אלה – רובוטים המהווים לא הרבה יותר מאשר כלי עבודה משוכללים, עם מנגנוני הגנה, תקלות, ויכולת ביצוע שעולה על זו של האדם. מהותית, אפשר אולי לומר שהם לא שונים בהרבה מאת החפירה או הגלגל – מי שקורא טוב את ההוראות, יצליח לעשות בעזרתם הרבה יותר עבודה משהיה עושה בידים חשופות.
"אנוכי הרובוט" הוא הספר הפותח את סדרת הרובוטים של אסימוב. תשעת הסיפורים המאוגדים בו מלווים ברובם שלבים שונים בחייה של סוזן קלווין, רובוטיקאית מרכזית מראשית ימי הרובוטיקה. הסיפורים כתובים ברובם כסיפורי פואנטה, וניכר שעבור אסימוב הם היוו במידה רבה אמצעי לבחינת ולגיבוש הרעיונות הראשוניים שלו עצמו לגבי הרובוטים שהמציא. כל אחד מהסיפורים מציג כשל תפקודי כלשהו של רובוט, או כשל בתיאום בין החשיבה הרובוטית לציפיות האנושיות, ומוביל בסופו של דבר לפתרונו – לרוב על-ידי סוזן קלווין עצמה. מתוך התבנית הפשוטה יחסית הזאת, מתגבשת לה בהדרגה תמונה מורכבת ודי אופטימית בכל מה שנוגע לרעיון הרובוט, ותמונה קצת פחות אופטימית בכל הנוגע לחברה האנושית ולחרדות הלא רציונליות שלה מפני העתיד.
הרעיון הבסיסי שממנו נשאבים כל סיפורי וספרי הרובוטים של אסימוב מסתכם ביסודו של דבר בשלושה חוקים תמציתיים בסדר חשיבות יורד. הראשון אוסר על רובוט לגרום נזק לאדם; השני מחייב אותו למלא הוראות שניתנות לו; ואילו השלישי אוכף את יצר השימור העצמי ומחייב רובוטים להגן על עצמם כל עוד אין סתירה לשני החוקים שלפניהם. אסימוב הניח, לפחות בתחילת קריירת הכתיבה שלו, שתכנות נכון של שלושת החוקים האלה במוחותיהם "הפוזיטרוניים" של רובוטים, יהפוך אותם למכונות תבוניות שכל תכליתן לשרת את האדם, ושמנגנוני הבטיחות המתמצים בחוקים אלה הם-הם הדבר שיאפשר שרות יעיל מצדם.
תשעת הסיפורים המאוגדים בספר מתארים בסדר כרונולוגי אירועים מראשית ימי הרובוטיקה, כאשר בסיפור הראשון הגיבור הרובוטי הוא מכונה לא מדברת ששימשה כאומנת לילדה, ובאחרון העולם נשלט למעשה על-ידי מכונות חושבות. במקביל, ההיסטוריה העתידית שמתאר אסימוב מציגה את התגברות ההתנגדות לרובוטים על-פני כדור הארץ ואת דחיקתם הלא-רציונלית לעבודה מחוץ לטווח הראיה של האדם הפשוט – באתרי כריה בחלל, וכנראה גם בעולמות ההתיישבות שזה עתה נוסדו. השניות הזאת בין ההתייעלות המתמדת של פעולת הרובוטים לטובת האנושות, ובין התקשחות ההתנגדות האנושית לפעולתם, מלווה את הספר לכל אורכו, ותמשיך להעסיק את אסימוב לכל אורך סדרת הרובוטים הארוכה שלו. בהמשך הוא יגיע למסקנה שפיקוח היתר של רובוטים על האדם מגביל את התפתחותו, אבל לא כאן. בשלב בו נכתבו סיפורי "אנוכי הרובוט", הרובוטים היו בראש ובראשונה הבטחה גדולה להתקדמות האנושית, כשכל התנגדות להם הוצגה כשמרנות לא רציונלית, ברוח המוכרת כל-כך של סופרי תור-הזהב.
"רוח תור-הזהב" היא הן הדבר המושך ביותר בספר, והן אחת המכשלות העיקריות שלו כיום. מחד, יש משהו קוסם מאוד בהבטחה ובאופטימיות הטמונה ברעיונות האסימוביים, כשהעתיד תלוי רק בנו, והמכונה תכפוף את עצמה לחלוטין לשירות האדם, ללא כל איום אמיתי. מאידך, האם ההבטחה הזאת עדיין רלוונטית כיום? אולי, אבל לא בטוח.
לא בטוח, כיוון שהספרות שנכתבת היום – אפילו בתחום "המדע הבדיוני הקשה" – מורכבת יותר. שאלת ההבטחה או האיום של העתיד מעניינת כיום הרבה פחות סופרים, והדגש הוא יותר על "מה יהיה" ולא על שאיפה עמומה כלשהי להכרעה במאבק בין האדם למגבלותיו ובין הידע לבורות. האם החיפוש של אסימוב אחר הפוטנציאל של הרובוטים, או הניסיון שלו לשלול את האיום שראו בהם לפניו, עדיין רלוונטי? או שמא היום היו נכתבים הסיפורים אחרת, עם עתיד שאינו בהכרח התקדמות או נסיגה ממה שמוכר לנו היום אלא פשוט "אחר", עם תערובת של יתרונות וחסרונות.
כמובן, אין שום טעם לצפות מספר משנות החמישים לשקף את רוח התקופה של ימינו, וכספר של תקופת תור הזהב של המד"ב, "אנוכי הרובוט" הוא יצירה מרתקת, ואפילו האנכרוניזם הרב הרצוף לאורכו (מוחות פוזיטרוניים? רובוט מדבר בשנת 2002? נו באמת!) והתרגום הארכאי לא פוגעים כהוא זה בעומק הרעיונות בהם משתעשע אסימוב וביכולת הכתיבה שלו – בעיקר בז'אנר הכמו-בלשי בו כתובים רוב הסיפורים.
הספר מעניין גם מבחינה נוספת – סוזן קלווין עצמה. סוזן קלווין היא אחת מהגיבורות הנשיות היחידות שיצר אסימוב, כמו גם אחת הדמויות שמזוהות איתו יותר מכל, כשאולי רק הארי סלדון ואלייג'ה ביילי משתוות אליה בכך. בהתחשב בייחודיות שלה כדמות נשית עמוקה יחסית לנורמות הרגילות של אסימוב, אולי זה מצער שהיא מתוארת לכל אורך הספר כמעין גירסה אנושית לרובוט – דמות קרה, מחושבת, לא רגשית (פרט לסיפור אחד) וא-מינית. יש משהו משעשע למדי, גם אם מופרך משהו, בכך שאפילו כשאסימוב כותב על גיבורה נשית ומרחיב בתיאור אישיותה, מה שבאמת מעניין אותו זה להבין רובוטים. אולי גם זה שייך לרוח התקופה, או פשוט לרוחו של אסימוב עצמו.

הספר אנוכי הרובוט אזל מהמדפים לפני שנים רבות וניתן להשיגו, לעיתים נדירות, בחנויות לספרים מיד שנייה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן