שתיקת הספינקס – בצלם אלוהים חלק א'

עד כמה שזה נשמע מוזר, מקורו של המונח המוזכר בפרק א' של ספר בראשית אודות בריאת האדם "בצלם אלוהים" לא נחקר, האם זה בגלל שהגיע מתרבויות אחרות באיזור?

"[..]רך יממ וישבעו[..]יטב יהוה[..]", שמשמעותו: אריך ימים וישבעו, ליהוה תימן ולאשרתו, הטיב(ה) יהוה. כתובת על טיח קיר בכונתילת עג'רוד בסיני. מתוך ויקיפדיה
"[..]רך יממ וישבעו[..]יטב יהוה[..]", שמשמעותו: אריך ימים וישבעו, ליהוה תימן ולאשרתו, הטיב(ה) יהוה. כתובת על טיח קיר בכונתילת עג'רוד בסיני. מתוך ויקיפדיה

ברשימה זו, בבחינת "תפוח אדמה לוהט" אבקש להתמודד עם אולי אחד הפסוקים הבעייתיים יותר והיותר קונטרוברסליים במקרא, כאשר מעטים, וסיבותיהם עימם, חפשו וניסו להתמודד עם אותה תיבה מסתורית משהו, והכוונה לפסוק הלקוח מספר בראשית: "ויאמר אלוהים (ברבים): נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (גם כן ברבים) …" (בראשית א' 26).
טרם נתחיל שמורות עימי בחשיבותן הערה והארה, שיש בהן כדי לשפוך אור דואלי של אדם-בצלם-אל ואל-בצלם-אדם. עם ישראל לא היה מגודר לא במיתחם גיאוגרפי ולא במיתחם רוחני-תרבותי. הוא היה חלק בלתי נפרד מהציביליזציות הקדומות, כשהוא שואב מהן לאורך ההיסטוריה מהויות והוויות שונות, ולענינינו בתחום האמונתי והפולחני. ועל כן אין לקבל באופן עיוור את התיבה הידועה לגבי עם ישראל שהוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" ולצידה האמירה הברורה וה"וודאית", כי בניגוד לעמים ולעממים אחרים היה עם ישראל אנטי-פגאני, רוחני בעל אמונה מופשטת לחלוטין.

הקהילות המאוד קדומות, פגאניות על פי אמונתן בוודאיתהו בינן לבין עצמן בניסיון למצוא פתרונות לשאלות קיומיות ובכללן אסטרונומיות, וולקניות ובוודאיקלימטולוגיות, ובהעדר המדע דאז, נולדו מיתוסים ואגדות, שנועדו, איך לא, לענות על בעיות ועל גשר על פני תהומות, ובתמציתם – יצירת אלוהויות מגוונות ולעיתים מזומנות ויזואליות. כלומר – ישנו אל כלשהו, אך מה דמות לו וצורה אין לדעת, ואולי דומה הוא בכלל לאדם?

מחשבה ממין זו הביאה, כך דומה, את הקדמונים ובכללם אבות-אבותינו, לראות באדם את חזות האל, ומכאן, כך דומה, צמחה התיאוריה של "האדם בצלם אל". קשה היה לו לאב הקדמון להאחז בדמות היולית ומופשטת כדי לסגוד לו, ומתוך כך לבשה האלוהות צורה גשמית, ומה ראוי יותר בה מאשר דמות האדם, כשזו מקדשת את האל ולהיפך.
מגמה זו, כך דומה, התגלמה במין ראיה דואלית, מיתולוגית, של זיווג בין האדם לאל ולהיפך, ומתוך כך אנו נחשפים, הן בתרבות המסופוטמית והן בזו המצרית, לכגון דמות הספינקס, שהיא שילוב בין גוף האריה לבני פני המלך, והרי פני המלך הן כפני האדם. ואם כן בספינקס למשל באה לידי ביטוי הזיקה בין האדם לבין האלוהות, ולא בכדי נבחר דווקא האריה, גם בתרבות המסופוטמית, כמגלם עוצמת האל.

יוצאת מן הכלל במלוא המובנים היא התרבות היוונית הקלאסית, אשר לצד דמויות מיתולוגיות ולעיתים תפלציות, מופיעים האלים ממש כבני אדם, ולא רק בפניהם אלא בכל חלקי גופם אף המוצנעים. ולא בכדי הגדירו היוונים את ההבדלים בין בני האדם לאלים במיצוי משמעותי: האל הוא אלמותי בעוד האדם לא חי לנצח. יתירה מזו האלים כבני אדם שונאים ואוהבים, נחלשים ומתחזקים, נפצעים ולעיתים קשה, אך נרפאים, מקנאים ומוחלים ועוד כהנה וכהנה. וכל זאת מדוע? כדי לעודד בני אדם, ובעיקר את האתלטים שביניהם, להתחזק ולשפר יכולות כדי להגיע כמה שיותר קרוב למדרגת האלים.
ואצלנו, בתרבות העברית הקדומה, מופיעה דמות מיתולוגית המשלבת בין האריה לבין האל, והיא ה"אריאל" או "אראל", ודי לחכימא ברמיזא… ולעניין זה נידרש בהמשך רשימתנו.

ונחזור לנושא עניננו: "האדם נברא בצלם אל", ונאמר כי המקרא אומנם מרמז על דבר-מה אך אינו מפרש, אינו מפרשן ואינו מרחיב ובאופן זה יצר גל של אינטרפרטציות. השיקוף המסתורי משהו היה כנראה מטעמיהם הטמירים, הנעלמים והנאלמים של כותבי המקרא, עורכיו, מתקניו, מוסיפיו וגורעיו.
הספרות החיצונית, בעיקר זו בעלת האוריינטציה הפרו-הלנית מיעטה אם בכלל להתעסק בנושא ואולי ציפינו כי ספר משלי שמעון בן סירא ידון בעניין, בתמצית או בהרחבה, אך לשווא. אם כי הייתי מצפה, אולי, שסופרים יהודים בעלי נטיה פרו-הלניסטית, יבקשו למצוא גשר, ולו מדומיין משהו, בין היהדות ליוונות ובהקשר של זיקה פיזית/גופנית/ויזואלית בין האדם לאל ולהיפך, כפי שרמזנו למעלה, אך לשווא.

הברית החדשה, אף היא מטעמיה נגעה-לא-נגעה בנושא, וזאת למעט מספר קטן של מקרים כגון: "ותלבשו את האדם החדש הנברא כדמות אלוהים בצדקה ובקדושת האמת" (האגרת אל האפסיים – תושבי אפסוס – ד' 24). או: "ולבשתם את האדם החדש המתחדש בדעת כצלם בוראו" (האגרת אל הקולוסיים ג' 10), כשלא ברור האם הדימוי לאל היה פיזי או מטאפיזי, פילוסופי ומושאל.

יוסף בן מתתיהו בפרק הראשון של ספרו "קדמוניות היהודים" מתייחס לכתוב בבראשית ביחס לבריאת האדם – "וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בכראשית ב' 7) בשינוי קל: "וייצר אלוהים את האדם ויקח עפר מן האדמה…" (קדמוניות היהודים א' א' 34) כאומר: ויפסל אלוהים את האדם כאותו פסל או כיירן, מה שכנראה נראה בעיניו כמתאים לביטוי "צלם", "בצלמו ובדמותו", שהרי עבודתו של הפסל ושל המכייר החלה בחפינת עפר/בוץ מן הקרקע ויצובו לפסל. המשפט המקראי הנ"ל מדמה ללא ספק פעולה זו ומאפשר למאמין להתייחס לפסל כאל דמות המשקפת את צלם גופו של ה"פסל". בזיקה זו יש להביא כדוגמה מעניינת את אחת משורות הטקסט של עשר הדברות, כשמאחורי כל ציווי של איסור מלמד על ניסיון לעקור תופעה קיימת, היינו הסגידה לפסלים. וברור שמכלל לאו למדים על הן, היינו שכן סגדו לפסלים.

ספרות חז"ל מתייחסת לנושא הצלם והדמות רק בפרקי אבות: "הוא (רבי עקיבא) היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר: 'בצלם אלוהים עשה את האדם" (משנת אבות ג' 14). התייחסות בודדת זו, בדומה לקודמותיה, מראה לדעתי את החשש מלהתעסק בנושא זה של "צלם אל" ו"צלם אדם" שמא אולי מחשש לכפירה כלשהי. שהרי המתוחכמים והציניקנים מקרב היהודים שהיו מיודעים למשפט בנוסח זה, הרי בלי ספק ש"עשו אחד ועוד אחד" והגיעו למסקנת הזהות הסמויה, הכמוסה, בין האדם לאל.

למען ההגינות המחקרית אביא כאן התייחסות של פרשני ימי הביניים, בהסתייגות מסויימת, שהרי ההתרחקות הכרונולוגית מתקופת המקרא בהיבט פרשנותי, מתייחסת למחשבתו של פרשן זה או אחר בהתאם לתקופתו ולתפיסת עולמו.
רש"י בן המאה ה-11 החל "יפה" בפרשנותו אך "קלקל" זאת בהמשך. הלה טען כי צלם הוא חותם כמו תבנית של הטבע ואותה תבנית היא תבנית אלוהית ודמות דיוקנו של האל !!! כלומר שצלם אלוהים עניינו הידמות האדם לאל ולהיפך.
החל "יפה" ו"קלקל" משום-מה באומרו: רוצה לומר או להתכוון כי תבנית האדם כחותם זהה/דומה לתבנית האל, אך "נמלט" משם ופנה לאפיק הפארא-ויזואלי.

הרמב"ם, בן המאה ה-13 "הגדיל" ממנו כשטען בחיבורו "מורה נבוכים" חלק א', כי "צלם אלוהים" היא התבונה המופשטת של האדם שבה הוא משיג ומתבונן במהותו של העולם ויוצר הפשטה של העולם. רמב"ם כידוע היה פילוסוף בעל שם, אך חרד להתעמת עם ההנהגה היהודית האורתודוקסית בספרד אשר "יצליחו" לאחר פטירתו להחרים את ספריו, שמא, לטענתה ייתפסו קוראי חיבורי הרמב"ם לכלל כפירה, נזהר, כך דומה, גם הפעם בלשונו בזיקה ל"נברא אדם בצלם אל".
היו שראו את "צלם אלוהים" במשמעות של כוח והיו שבקשו לזהות את "צלם אלוהים" כביטוי ומושג תיאולוגי שמשמעו היבדלות האדם משאר הייצורים החיים מכיוון שהוא נברא בצלם אל וטבועה בו מהות אלוהית הקובעת לו הערכה מיוחדת וסטנדרט של התנהגות.
הפרשנים איפוא, מעבר להיותם מאוחרים ובעלי גישה מתאפיזית, פילוסופית, רוחנית, לא העזו לדבר על האנשה מלאה של האל, ואם נרצה – גם להיפך.

ואני מבקש לבחון ולשפוט את הדברים כפשוטם, ממש כפשוטם. וקודם שניגע בלוז העניין אבקש להעיר שלוש הערות:
הראשונה – התנ"ך לא נכתב, לא התנסח ולא נערך על בסיס של סרגל זמנים כרונולוגי. הוא בנוי רבדים-רבדים ולעיתים ללא כל קשר ביניהם. אין בו מוקדם או מאוחר ובוודאי אין לבנותו כעלילה היסטורית אחת. התנ"ך נערך כמה פעמים, "נחתך והודבק", ואם ידוע לנו כמעט בוודאות כי עריכתו הסופית וגם חתימתו היתה מאד מאוחרת, קרי המיוחסת לימי נשיאותו של רבן גמליאל, אי-שם במחצית העשור השני של המאה השניה לספ', הרי שבוודאי קשה לבחון, לשפוט ולהעריך את הכתוב בו ובוודאי לא להעמיק ולצלול אל בין רבדיו השונים.
השניה – עם ישראל לדורותיו (אם בכלל ניתן לכנותו בוודאות ולזהותו כעם אחד מונוליטי), היה חשוף להשפעות סביבתיות, קרי לתרבויות מצרים ומספוטמיה ואף לאלו המדבריות המזרחיות, וזאת מכל מיני סיבות וגורמים, ובכלל עם זה היה חלק אינטגראלי מתרבויות הקדם של מזרח אגן הים התיכון. על כן לא נתפלא איפוא שתמצית אמונתו ופולחנו היו חלק בלתי נפרד מאותן ציוויליזציות, בבחינת יניקה מתמשכת רבת שנים.

השלישית – עם ישראל כעם קדמון היה חלק בלתי נפרד מסביבתו ועל כן יש להתייחס לאמירות המקראיות כפשוטן, כמובן בהתאם לקווים האמונתיים שהנחו את שאר הציביליזציות באותה תקופה. היינו – לחפש הסברים פילוסופיים ואינטרפרטטיביים לכלל עדויות מקראיות תהיה זו טעות מראה כמי שמנסה לחפש את האמת דווקא מתחת לפנס הקרוב, הקרוב פיזית והקרוב עמדתית אישית.
אז עולה מכאן המסקנה המתבקשת כי העם היהודי אף על פי שסעיו, חלקיו, התפזרויותיו, ואולי בשל כך, היה נטוע עמוק, אפילו כאוסף של בני אדם, בקונסטלציות ובמחשבות הקדומות, הקדמוניות ובהוויות הארכאיות בכלל. ואם כך נוח היה לו ומתאים ליצור זהות ולפחות ויזואלית עם אל מוחשי, "בר מישוש" ממש כפי שאנו מוצאים באלפי הצלמיות שנחשפו פה באזורנו ובמקרא נחבר בין התרפים של רחל לבין בני אדם המדברים ממש עם האל.
וכעת לענין "הצלם", "בצלם", "בצלם אלוהים". ואף כאן ברשותכם שתי הערות קצרות:
האחת – לא בכדי שמספר המחקרים והעיונים בנושא זה, בבחינת תפוח אדמה לוהט, היה מועט שבמועטים, וזאת מסיבות שונות, אולי אף מחשש משיכת אש מכיוונים שונים העלולה לפגוע במעמדם ואף בפרנסתם כמי שניצב מול הגלים הסוחפים והגועשים של הקונצנזוס.
שנית – אין בלבי דבר נגד אנשים מאמינים, אף לא מכיוון שהנני אתאיסט וגונסציסט "חרדי". הריני מכבד את עמדתם ואת תפיסות עולמם ובפרט כשמדובר בחוקרים רציניים ובעלי שם, שהרי ברור מדוע לא נוח להם בלשון המעטה לחפור ולהעמיק בנושא של "נברא אדם בצלם" כפשוטו וכלשונו.
ובכן, מספר חוקרים כגון א"ש לוינשטם, א. ורשבסקי, א. לוטן ואחרים עיינו ובדקו מכתבים אשוריים מן המאות שמינית-שביעית לפנה"ס מן הארכיון המלכותי, וזאת מתוך צרור מכתבים שהופנו למלך. לוינשטם זיהה במכתבים אלה את הביטוי "סה-לאם" (sa-lam) כלומר, פונטית לדעתו, מסתתרת מתחת לביטוי המשמעות של "צלם אל", היינו "צלם אלוהים", כשהמתחנפים אל המלך למילוי בקשותיהם, פונים אליו בלשון זו כדי שייענה לבקשותיהם, כגון זה: "אביו של אדוני המלך הוא צלם בל (הבי"ת דגושה ומנוקדת בצרה), ואדוני המלך הוא צלם בל". כאן בא הביטוי צלם במשמעות של דמות, כנראה פיזית, גופנית. ה"צלם" הוא צל (שקף) של דמותו(,) או שיקוף דמותו של בל, ובל היה אחד הכינויים של מרדוך, ראש האלים בפנתיאון הבבלי, שעל פי המיתוסים הוא-הוא שברא את האל, ואליו התייחסו כאל אל ממש, כאל צלם האל מרדוך.
במכתב אחר כתוב כי "צל האל (הוא) בן חורין (ו) צל בן חורין (הוא) עבד. המלך איפוא הוא דמותו של האל".
לדעת לוינשטם רצו לפאר את המלך בחצר המלוכה האשורי ונהגו לכנותו "בעל צלם אלוהים".
על פי המכתב ברור שקיים מידרג של קדושה ו"אלוהיות". לאדם מן השורה, לדעת לוינשטם, זה המכונה "בן חורין" בחברה האשורית, לא היה צלם אלוהים, האדם "בן החורין" הוא רק צל של האל ולא צלם שלו, ובתחתית הסולם ניצב העבד. לעבד לא היתה כל זיקה לאל ואפילו הזיקה שלו לאדם בן החורין היתה קלושה. העבד היה רק "צל של אדם בן חורין", ומכאן שאצל האשורים היה מידרג ברור של אל-מלך-בן חורין-עבד.

המקרא, לעומת זאת, כך לטענת החוקר, מדגיש כי כל אדם באשר הוא אדם ראוי לכינוי שבחצר האשורית זכה לו המלך בלבד. כל אדם מכל גזע או מין ומכל מעמד חברתי כלשהו נברא בצלם אלוהים.
אינני בטוח כי בחברה המקראית, היהודאית, ראוי היה כל אדם מכל מעמד פוליטי, כלכלי וחברתי, ובוודאי כשמדובר בנשים, לכינוי מלכותי או מעין מלכותי, ועל כך נרחיב בהמשך. התפיסה האשורית ובעיקר כחברה פגאנית, פוליתאיסטית לחלוטין, לא התכוונה לעניות דעתי להיבטים פילוסופיים, מהותיים, מתאפיזיים, אלא ממש לפיזיים, ובעיקר על יסוד היותה חברה המאמינה בפסלים פיזיים ומקדשת אותם. כלומר, פני המלך כפני האציל ודמות המלך כדמות האציל, אינם אלא שיקוף מדוייק של פני האל ודמותו, ואילו החברה היהודית, הפגאנית כמעט לאורך רוב רובה של תקופת המקרא, אם לא כולה, נוח היה לה מטעמים שונים, כפי שהראינו קודם, לראות את דמות האל ניבטת מתוך דמות האדם.
חוקר אחר, ד"ר יאיר לורברבוים, פרסם מחקר על אודות "צלם אלוהים" בספרו ("צלם אלוהים – הלכה ואגדה") שיצא לאור בשנת 2004. חוקר זה התמקד בשרשים המיתיים במסופוטמיה ובמצרים. לדעתו הביטוי "צלם אלוהים" הוא אייקון, מושג המבטא סוג של יחס העומד ביסוד מרבית פולחני הצלמים שרווחו בעולם העתיק. בפולחנים קדומים אלו לא זוהו, כך להנחתו, הצלמים עם האלים, האלים ממש, אלא נחשבו כאקסטנציה שלהם, כאובייקטים המסוגלים למשוך אליהם את הכוחות האלוהיים ולהנכיח אותם.

וכן, הפסל, הצלם לדעתו, החליף את האל שייצג עד שהיה לגוף בעל מהות.

ואני, בגישתי לפסוקי המקרא, מעבר לחיבורים בעלי הנופך הפילוסופי, הרוחני, האליגורי והספרותי-לירי גרידא, משתדל לצלול אל תוך תהומות הסיפורים המקראיים מתוך נקודת מוצא פשוטה, פשטנית משהו כפי שנראה מיד.
נתחיל כמובן בספר בראשית, בפסוקים שבהם פתחנו את הרשימה הנידונה: "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמיים… ויברא אלוהים את האדם בצלמו כצלם אלוהים ברא אותו – זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א' 27-26).
ראשית – אלוהים מופיע פה וגם בכמה מקומות במקרא בלשון רבים (ועל כך כבר כתבתי מאמר באתר "הידען") כריבוי הגיוני ולשוני של המלה "אלוה". וגם נוסח הפעולה – "… נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…" – הוא בלשון רבים. האם מדובר בקבוצת אלים ת"פ יהוה או שמא בדמות יהוה כנוסים יחד תצורות של אלים רבים אין לדעת, עם זאת השימוש בלשון רבים מצביע על זיקה ברורה לאלוהיות של הציביליזציות המצרית, המסופוטמית ועוד. ואולי, על בסיס של "בצלמנו כדמותנו" ולא "בצלמי כדמותי", כרמז לאלוהיות שונות בכלל אלוהים כמו שקיימים בני אדם שונים במראם, בקומתם, בצבע עורם ועוד, אך עדיין בני אדם המה.

שנית – ההדגשה הנוספת של "…ויברא אלוהים את האדם בצלמו…" מבליטה את דמות האל הנשקפת בדמותו של האדם. קשה היה לתושבי העולם הקדום לראות באל מין יצירה מופשטת חסרת כל בקווים ויזואלים ומתוך כך ציירו/פסלו/כיירו את האל כדמות אדם או כדמות ייצור מיתולוגי כלשהו.
שלישית – הזיהוי האחיד בין צלם ודמות מביא אותנו לעולם הוויזואלי ממש.

רביעית – "זכר ונקבה בראם". ההפרדה בין "האדם" כשלעצמו לבין "זכר ונקבה" עשוי להתפרש כפילוח ביולוגי-גשמי מתוך האדם, מה שמופיע בספר בראשית על בריאת האשה, חוה, מתוך אחד מצלעותיו של האדם, או יצירה אחרת כלשהי. בעניין מסובך לכאורה זה אמצע תנא דמסייע מתוך הארכיאולוגיה והכוונה למימצאים המדהימים והמרגשים מאתר כונתילת עג'רוד, ובעברית – "תל מבודד של בארות". מדובר באתר ארכיאולוגי במזרח סיני בין קדש (ברנע) לעציון גבר בניצוחו של הארכיאולוג זאב משל. מדובר על יישוב ישראלי בן המאות תשיעית-שמינית לפנה"ס, בו נתגלו 55 כתובות בעברית, לצד כדים גדולים (פיטסים), נרות, צפחות ואריג משובח.
באחת הכתובות שבאחד החדרים כתוב: "נתנו ליהוה תימנ (תימן ) ולאשרתה (ולאשרתו) היטב יהוה…". מופיעים כאן איפוא אלוהים/יהוה ובת הזוג שלו הלוא היא אשרה. האם מדובר באלה הכנענית אשרה, בת זוגו של אל (האל"ף בצירה) – אבי האלים (מוכר מאיזשהו מקום?!), או בעל והמפוסלת כאלת האדמה בעלת חזה שופע, או אולי האלה הצידונית-פויניקית אשר פסלה פאר את המקדש היהודאי ביוזמתו של המלך מנשה (643-697 לפנה"ס), מי שניהל קשרי מסחר הדוקים בין השאר עם ערב … אין לדעת, בכל מקרה מדובר על זיווג ("בלתי אפשרי?") בין יהוה לאשרה.
בכתובת אחרת על פיטס (כד גדול) מופיע "ליהוה שומרון ולאשרתו" ומתחתיו ציור של צמד אלים כמין זכר ונקבה שלובי זרוע ופניהם כדמות עגל. מבין רגלי שניהם משתלשל אבר מין זכרי ואולי מדובר בזנב קצר, כאשר לדמות מימינו, כנראה האשרה, יש חזה נשי.
ובכן, איך שלא נהפוך את המימצא מדובר בפולחן יהודי של יהוה/אל/בעל ולצידו האשרה, כשדמותם הצלמית היא גשמית, ומזכירה במקצת את הכרובים המכונפים ואת סיפור "חטא העגל" ביציאה המיתולוגית של משה ממצרים, כמעין חיבור בין האדם לבעל החיים, וברור שדמות העגל סמלה את הפוריות בעולם הקדום.
"חיפשנו" חיות ומצאנו זאת בנאומו של יחזקאל (א' 3) על נהר כבר "ותהי עליו (על יחזקאל) יד יהוה, וארא והנה רוח מסערה באה מן הצפון… ומתוכה דמות ארבע חיות, וזה מראיהן – דמות אדם להנה וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן…".

תם לו החלק הראשון במאמרי שבו הבאתי מקורות והתייחסויות לבריאת האדם בצל אל ולהיפך, ממקורות המקרא ועד העידן המודרני, המחקרי משהו, כשביקשתי להדגיש כי נושא זה מסיבות שונות וידועות כך דומה, לא טופל כראוי, ואשר על כן ראיתי צורך וחשיבות רבה לעורר בעיני הקורא את הבעיתיות בעצם ההתייחסות ל"אדם נברא בצלם אל" ולהציע את "פתרונותי" בנידון. לרשותי עמדו לא מעט טקסטים כתובים ופה ושם מימצאים ארכיאולוגיים ספורים ולא מעט דימיון מבוקר לגשר בין ה"איים" ההיסטוריוגרפיים על פני ה"אוקיינוס" ההיסטורי הנעלם משהו.
ומדוע "ספינקס"? על שום הדואליזם והסימביוטיקה בין האריה, האדם והאל ("אריאל" במקורותינו). והשתיקה, מדוע שתשכון בינותיהו? על שום שאיני יכול להיות בטוח במאת האחוזים שאכן כיווני רשימתי הם "דברי אלוהים חיים".
בחלק הבא נעסוק הרבה בנושא ה"צלם" הנעוץ במשפט: "נברא אדם בצלם אל".

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

17 תגובות

  1. יחיעם, הנושא לא נחקר? לכל הפחות, במה שקשור לשאלת ההנכחה האלוהית, הפסוק המדובר נטחן עד דק. אגב, ובהתאם לאמור, ראוי גם לצטט את המחקרים עליהם אתה נשען .

  2. ובכלל נמנעתי בשלב זה לפתח את הקשר בין עגל הזהב לבין המימצא המעניין בעג'רוד כונתילה. על כך אפתח מאמר בהמשך הזמן

  3. ראשית – מה הפסול לבחון ולבדוק את מה שאתה מכנה בשם "יהדות קדמונית", שהרי מדובר בבסיס יהדות ההמשך. שנית – איני כלל בטוח ש"יהדות ההמשך" הפכה "פתאום" לאחרת ועל כך שמורות עימי לא מעט הוכחות. שלישית – היהדות מאז ועד … איננה ולא היתה אחידה. רביעית – כדאי שזו תהרהר בינה לבין עצמה נוכח תופעות אליליות משהו כגון נישוק וליטוף מזוזות , אילול (תחדיש מטעמי) של מנהיגי דת שונים, מנהגים כגון תרנגול כפרות ועוד כהנה וכהנה. על כן ידידי קשוט עצמך תחילה. ובכל מקרה תודה על ביקורתך
    .

  4. מקטין ציפיות מהחלק השני : עובדות היסוד ידועות. 1) היה פעם עם ישראל 2)העם שהתגלגלנו אליו 'העם היהודי' הוא המשכו החלקי של עם ישראל. 3) המסורת הכתובה של עם ישראל מתארת במפורש איך עוד משחר ימיו היו בו נטיות , לסטות מהאל אליו היה צריך להסתגל, החל ממעשה העגל והמשך ביותר מ 800 שנה של השופטים והמלכים , שבהם כל הזמן התנ"ך מוכיח וזועק מול קיומם של סטיות פולחניות לבעלים, ולאשרות.
    4) כל המקורות המוכרים לנו משחר ימי בית שני, כל המקורות מימי חז"ל וחורבן הבית, כל המקורות מימי חכמי ישראל הראשונים הגאונים ועד ימינו- כולם תפסו את 'היהדות' ואת 'הטכסט המקודש' ככלו המצביעים על 'אל אחד' ומופשט, ועל פסלים/אלילים/דימוי האל כגוף, כסטייה מדרך היהדות.
    אז מה לי להתעסק עם 'יהדות קדמונית' מבית מדרשו של הד"ר שורק ? היהדות שהוא בורא אינה היהדות של חז"ל הרמב"ם וכו'. אני וכנראה מרבית עם ישראל, מעדיפים את היהדות דרך המשקפיים שלהם, על פני יכולת 'הניתוח האובייקטיווי מדעי' של הד"ר שורק שמוצא יהדות אחרת.

  5. ליהונתן גורן. ממש לא עצרתי. המתן וצפה לחלק ב' של מאמרי זה

  6. בציטוט מיחזקאל למה נעצרת רק בדמות החיות שבמרכבה – שם יחזקאל אומר בפרוש ואראה את ה' בדמות אדם יושב על כסא וחציו אש ומראה כמו הקשת בענן …

    התנ"ך מעולם לא הסתיר את הפאגניות של אבותינו – כל הנביאים כולם נלחמים בתופעה הזו , וכל הנביאים כולם מנסים לקעקע את התפיסה הזו בקרב אבותינו ע"י לעג וצחוק שהם עושים כאשר הם מדברים על האלילים והפסלים …

    אפילו אצל האבות – יעקב מבקש ממשפחתו הסירו את אלוהי הנכר אשר בקירבכם וכו …

    מכאן להסיק שזאת התפיסה של התנ"ך – זה ממש לא נכון , להפך התנ"ך נלחם בתפיסה זו בכל הכח (דיני מוות לעובד אלילים , שריפת עיר הנידחת , אי אפשרות למצוא ממליץ על אדם שחשוד באלילות , החרמת השלל האלילי והשמדתו , התרחקות מכל תופעה שהיתה חלק מפולחן אלילי – לבישת בגדי גבר על אישה והפקרות מינית וכו )

    לגבי הממצא של sa-lam , זה מעניין אולי זה השורש העברי למילה שלום ואף אחד השמות של האל במסורת העברית הקדומה

  7. נאה דרשת ובעניין זה הותירה לנו ההיסטוריה לא מעט דוגמאות. בל נשכח אגב כי הרמב"ם היה באמת עילוי, חדא בדרא. היה בו מין שילוב מעניין, פורה ומפרה, בין רופא, פילוסוף ואיש הלכה – בין הגלוי לנסתר, ובמיוחד שידע לתצרן בין שלוש האיכויות והדיסציפלינות הללו.

  8. המאמר יפה.
    אין נביא בעירו.
    ספרו של הרמב"ם מורה נבוכים נדון לשריפה, אלמלא האפיפיור שקרא אותו הורה לא לשרוף אותו.
    היום הוא גדול הפילוסופים שלנו ונאמר עליו שהוא הנשר הגדול וכן "ממושה (רבינו) עד מושה (רמב"ם) לא קם כמושה" והוא מחבר 13 העיקרים של האמונה שהם יסוד היהדות היום.
    בדומה ספריו של רמח"ל (רבי מושה חיים לוצאטו) נטמנו והוחרמו, ורובם אבדו. ספרו מסילת ישרים הוא היום ספר
    יסוד לאורח חיים יהודי מוסרי בקהילות החרדיות ובכלל.
    ושפינוזה גם הוא הוחרם. היום שפינוזה נחשב גדול הפילוסופים ההולנדים, וגדול הפילוסופים היהודיים בתחילת העת החדשה, ופרס שפינוזה בסך 50,000 יורו הוא הנובל ההולנדי.

  9. למען הדיוק יחזקאל קויפמן לא ראה את המימצא של תבליט האל יהוה וזוגתו האשרה.
    ממצאים של עבודת אלילים -בתל מגידו יש מזבח שסבורים ששם עלו לאל רגל מכאן עלייה לרגל. לפי מוטיב זה ייתכן וגם בירושלים היה רגל ולכן עלו לרגל. לדעתי בלבד ולדעת יחזקאל קויפמן בלבד, בהדרגה גובש אל אחד שנקרא יהווה. קדמוניותו באליל מקומי זה לפי ממצאים ארכאולוגיים.

    יחזקאל קויפמן פעל כנגד טענות מוקדמות של אסכולה בגרמניה בשם וולהיזן שפיתחה את תיאורית המגילות כמקורות חמישה חומשי תורה. הוא לא הכחיש לגמרי שהמקרא בנוי ממגילות אשר נכתבו ע"י סופרים שונים, אלא התייחס לקדמוניות האמונה באל אחד. זה כעיקרון פילוסופי, תרבותי ומופשט. האמונה עברה טרנספורמציה על רקע רוב אלילי מוחלט- מאליהו הנביא שעושה ניסים ומושה המיתולוגי שעושה ניסים, ועד ירמיהו, יחזקאל, וישעיהו שאינם עושים ניסים.

    גם לי יש ספיקות לגבי קדמוניות האמונה. רוב הזמן אני סבור שקויפמן צדק. הייתה אמונה באל אחד במובנו היום. היא הייתה בעיקר נחלת כוהנים ונביאים.

    העובדה שכה רבים מאמינים באלוהים אין פירושה שהוא קיים. להבנתי אין הוכחה מדעית לקיומו. איש באמונתו יחיה. אני יותר בעד הפרדת דת ממדינה ובעד נאורות בסגנון החילוני – למי שמפקפק.

  10. המימצא של חותם
    המעיד על ברוך בן נריה כאישיות היסטורית – ומחבר ספר ירמיהו, ומחבר ספר חיצוני נבואות ברוך, כתלמידו הראשי של ירמיהו וכשייך למשפחת אצולה – אמיתי לגמרי.
    חותם בולות
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%91%D7%9F_%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%94

    יש בזה לתארך את נביא החורבן כאישיות אמיתית מלפני בית שני, המטיפה לאמונה באל אחד מופשט: אין לו דמות הגוף ואינו גוף, מחוץ לזמן – אין ראשית ואין קץ לאחריתו. אלו 13 העיקרים של היהדות מה שציטטתי כעת שניים מהם.

  11. התיאוריה הנ"ל שרשמתי היא של פרופסור !!! יחזקאל קויפמן ז"ל בסידרה מרובת הכרכים תולדות האמונה הישראלית.
    בה הוא יוצא נגד התיאוריה של המגילות, אסכולת וולהויזן – שהאמונה באל אחד ביהדות מאוחרת לבית שני.

    הספקולציה היא לגבי בני ישראל כפליטי הרפורמה של האל אמון שנעשתה ע"י אחנאתון ונכשלה.

    הכתבה כאן היא שיחזור של מאמרים בעיתון אחר, ואין בזה פסול – שנמצא אל יהוה וזוגתו האשרה ומצוייר עם איבר מין כמדומני.

    עבודתם של קמיל פוקס הפרופסור ושל רוזנר העיתונאי:
    93% מיהודי מדינת ישראל מאמינים באל אחד, 7% אתיאיסתים גמורים. 59% מאמינים באמונה שלימה באל אחד.

  12. כל הכבוד לתימלול אלא שהוא קו טרוברסלי. ובהנחה שקיבוע נוכחותה של האשרה הינו מדומיין לא נוכל להתנתק מההתייחסות לגבי יהוה ודמות השור/הפר, מה עוד שישנם תימוכים לכך במקרא

  13. כדי להמיר עם שלם ע"י כת הנביאים והכוהנים לאמונה באל אחד, היה צורך כנראה לקחת אל מקומי יהוה גשמי לגמרי, ולצקת לתוכו את התוכן המופשט. הפצת האמונה באל אחד ע"י כוהנים ונביאים, ארכה מאות שנים כנראה.
    במקביל בוטלה האשרה, טיפה (זה נפיץ) כפי שאצל הנוצרים ממעיטים בערכה של מרים המגדלית, תלמידתו ואולי אהובתו של ישו. ביטול האשרה – מוזכר בתפילות ובתנ"ך – ואת האשרה תגדעו. האמונה באל אחד היא רעיון אבסטרקטי שלא ניתן להוכחה. בכ"ז עפ"י ספרו של פרופסור קמיל פוקס 93% מהיהודים בישראל מאמינים באיזו שהיא צורה בבורא – שהדתיים קוראים לו אלוהים יהוה, והמוסלמים מן הסתם יותר.

    היה אל אחד במצרים – אמון , והדבר עורר מרידה בפרעה וחזרה לדת האלילית. זו עובדה. ייתכן ובני ישראל – הם שארית הפליטה של הדת הזו -זו ספקולציה לא מדעית.
    היתה אמונה באל אחד בעם ישראל- ארכאולוגית לפחות מימי דויד ותנ"כית הרבה לפני. עיקר המעמסה נפל על הנביאים והכוהנים. מסביב הכל היה אלילי. כאשר חזרו היהודים מגלות בבל – הם כבר מגובשים לכדי אמונה באל אחד. יש ראיות ארכאולוגיות לדוד המלך – מצבת מישע, מצבת תל-דן. יש ראיות לירמיהו הנביא- החותם של אחיו של תלמידו ברוך בן-נריה.

  14. הטענה שקיימת כתובת לגבי "יהוה ואשרתו" לא הוכחה כלל.
    הכתובת שצילומה מופיע בכתבה היא: "[..]רך יממ וישבעו[..]יטב יהוה[..]"
    אין בה כל אזכור של אשרה. דרך אגב, אני תיקנתי את תמלול הכתובת בויקיפדיה מתמלול שגוי שהיה בה קודם לכן.
    לגבי כתובות אחרות, אין (כפי הידוע לי) כל ממצא שניתן לאשר את קיומו.
    יש בעיתיות קשה עם טענות לממצאים שאי אפשר לתקף אותם.
    אשמח לראות הוכחה ממשית לכתובת כזו, אבל עד אז, אין טעם לפתח תיאוריות על סמך כתובת שאינה בנמצא.

  15. מומלץ לעיין שוב בספרו ולעומר כדי להבין עד כמה בן נון ואנוכי רחוקים זה מזה. כדאי אגב להמתין לפירסומו של חלק ב של מאמרי. ואגב קח דוגמה: בהקשר הדיכוטומי והוויזואלי

  16. כמה אפשר לטחון את אותו דבר? הכל כבר נאמר כלכך הרבה פעמים. בקיצור תולדות יהוה מסכם יגאל בן נון את כל קיצור תולדותיו של האל היהודי יהוה או אלוהים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן