ההתחממות הגלובלית כבר כאן. כדי שנוכל להתמודד עמה, יש צורך דוחק בחידושים בתחומי הטכנולוגיה והמדיניות העוסקים באנרגיה
מאת גאר סטיקס
במהלך מאות שנים ניסו מגלי ארצות, ולרוב נכשלו, למצוא נתיב מעבר מן האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט דרך הצפון עטוי הקרח, משימה שלוותה בדרך כלל ברעב ובמחלת הצפדינה. כעת, העלייה במדחום מראה שבעוד ארבעים שנה בלבד, ואולי אף לפני כן, חלומם הימי של סר פרנסיס דרייק ושל קפטן ג'ון קוק יהפוך לנתיב מסחר של ממש, שיתחרה בתעלת פנמה.
שלא כדרכם של קרחונים, השינוי יהיה מהיר. עם זאת, פתיחת נתיבי ספינות ארקטיים תהיה למעשה אחת מההשפעות הזניחות של השינוי האקלימי המואץ. ההשלכות של המסת הקרחונים, של ההפרעות בזרם הגולף ושל גלי החום שוברי השיאים מתקרבות לממדי אסון ממש: שטפונות, מגפות, הוריקנים, שנות בצורת ואפילו החמרת כוויות העור כתוצאה ממגע עם צמחים צורבים, כגון אוג ארסי. בכל חודש מצטברים דיווחים נוספים על אודות ההשפעות המזיקות של העלייה ברמות הפחמן הדו-חמצני באוויר. מחקר אחד שנעשה לאחרונה מתעד את האיום על אלמוגים ועל יצורים ימיים אחרים. מחקר אחר מתאר עלייה גדולה במספר שרפות היער הגדולות במערב ארה”ב, שנובעות מן ההתחממות.
הוויכוח בנושא ההתחממות הגלובלית הסתיים. ריכוז הפחמן הדו-חמצני היום באטמוספרה של כדור הארץ – כמעט 400 חלקים למיליון (חל”מ) – גבוה יותר משהיה בזמן כלשהו במהלך 650,000 השנים האחרונות, ויעבור בקלות את הסף של 500 חל”מ עד שנת 2050, אם לא תהיה התערבות נמרצת.
כדור הארץ זקוק לגזי החממה, בהם אדי מים, פחמן דו-חמצני ומתאן, כדי למנוע מחלק מן החום שמגיע מן השמש לברוח בחזרה לחלל, וכך להבטיח שכוכב הלכת ימשיך להסביר פנים לאמבות, לסוסי פוני ולבראד פיט. אבל כל המוסיף גורע, בייחוד כשמדובר בפחמן דו-חמצני שמקורו ברכבי שטח ובתחנות כוח ששורפות פחם, המעלה את הטמפרטורה בהתמדה. כמעט כל אחת מ-20 השנים המתועדות החמות ביותר התרחשה לאחר שנות ה-80.
איש לא יודע בדיוק מה יקרה אם לא ייעשה דבר. אי אפשר לנבא במדויק את התאריך שבו מעטה הקרח הקוטבי יעבור לגמרי ממצב מוצק לנוזלי, וזו הסיבה שממשל בוש, וקבוצות עניין ציבורי שמטילות ספק בהתחממות, ממשיכים לדבר על אי-וודאותו של השינוי האקלימי. עם זאת, אף חוקר אקלים אינו מעוניין לבדוק מה יקרה אם רמות הפחמן הדו-חמצני יעלו הרבה מעבר ל-500 חל”מ.
ליגת ההקצבות
מניעת ההפיכה של האטמוספרה של כדור הארץ מחממה לסאונה חסרת שליטה היא אולי האתגר המדעי והטכני הגדול ביותר שהתמודדה אתו האנושות מעולם. ניהול בר-קיימא של משאבי הנדסה ומשאבים פוליטיים חוצי-גבולות, לאורך מאה שנים או יותר, כדי לשלוט בעלייה בפליטות הפחמן, הוא משימה שהופכת את הנחיתה על הירח או את פיתוח פצצת האטום בפרויקט מנהטן למשימות פשוטות יחסית.
שינוי האקלים מחייב בנייה מחדש של משק האנרגיה העולמי. החששות בעניין אספקת דלק מחצבי יגיעו לממדים של משבר רק כשלוקחים בחשבון את השמירה על האקלים. אפילו אם הפקת הנפט תעבור בקרוב את שיאה – הנחה מפוקפקת למדי, שכן חולות הנפט של קנדה, הנפט הכבד של ונצואלה ומאגרים אחרים – הפחם ונגזרותיו יוכלו להניע את העולם לפחות עוד מאה שנים. אלא שדלק מחצבי, שמספק 80% מתצרוכת האנרגיה של העולם, הולך ונעשה לבעיה כשמנסים לקבוע את תקציב הפחמן העולמי.
כשמנסים להפוך את ההסכמה המדעית בנושא שינוי האקלים להסכמה על אודות מה שצריך להיעשות, מעבירים את הדיון לשדה מוקשים פוליטי מן הסוג שהרס לעתים קרובות מדי ניסיונות ליצירת ממשל בין-לאומי מאז ימי “חבר הלאומים”. ארצות הברית מחזיקה בפחות מ-5% מאוכלוסיית העולם אך מייצרת כמעט 25% מפליטות הפחמן, וממלאת את תפקיד ה”איש הרע” מאז שלא עמדה בפרוטוקול קיוטו וכשלה בהתחייבות להפחית את פליטות גזי החממה לרמה נמוכה ב-7% מן רמה של 1990.
עם זאת, אחת מאבני הנגף העיקריות של ארצות הברית – העובדה שחסרה בהסכם דרישה מן המדינות המתפתחות להסכים למגבלות נוקשות על הפליטה – צפויה להפוך למכשול גדול עוד יותר בהסכם עתידי, שאמור להיכנס לתוקף עם פקיעת תוקפה של אמנת קיוטו ב-2012. הצמיחה הכלכלית המהירה של סין ושל הודו תביא את האומות המתועשות לדרוש הגבלות על הפליטה. דרישה כזאת תיתקל בתגובות נחרצות עוד יותר, ולפיהן מגיעות לאזרחי שנזן והידרבאד אותן הזדמנויות לבניית הכלכלה כמו שקיבלו בשעתן דטרויט ופרנקפורט.
אמנת קיוטו הייתה אולי צעד ראשון הכרחי, ולו רק משום שהאירה את הדרך הקשה שעוד עומדת לפנינו. אך ייצוב פליטות הפחמן ידרוש תכנית מוחשית יותר לעידוד צמיחה כלכלית תוך יצירת תשתית אנרגיה נטולת פחמן. לא די בסיסמאות “מעבר לנפט” של חברות הדלק.
קבוצות תעשייה שמעודדות שימוש באנרגיה גרעינית ובפחם נקי הציעו חזונות של אנרגיה נקייה שמסתמכים על פתרון יחיד, אך הקצאה מוקדמת מדי של יותר מדי משאבים לטכנולוגיה אחת עלולה להתגלות כפתרון שגוי ולשבש את התנופה לקראת סדר יום בר-השגה להפחתת הפחמן. ייתכן שפריצת דרך בתאים סולריים תבשר את העידן הפוטו-וולטאי ותאפשר הן למפעל פלדה והן לאדם המשתמש בטלפון סלולרי לקבל את כל החשמל הדרוש להם ממקור יחיד. אך אם לא יקרה הדבר – וסביר להניח שלא יקרה – יידרשו טכנולוגיות רבות (דלקים ביולוגיים, אור שמש, מימן וכוח גרעיני) כדי להשיג אספקת אנרגיה מעוטת פחמן. כמה מן הגישות האלה מתוארות בגיליון מיוחד זה בידי מומחים מובילים בתחומם.
לא עוד עסקים כרגיל
תכנון ארוך טווח לחמישים או למאה שנים הוא אולי בגדר חלום בלתי ניתן להגשמה. התקווה הקלושה לשמירת רמות הפחמן באטמוספרה מתחת ל-500 חל”מ תלויה בתכניות תקיפות לייעול השימוש באנרגיה, שייקבעו על ידי ממשלות לאומיות. כדי להתקדם מעבר לתרחיש המכונה בפי מומחי אקלים “עסקים כרגיל”, על ארה”ב ללכת בעקבות אירופה, ואפילו בעקבות כמה מן הממשלים של המדינות שבתוכה, ולקבוע קווי מדיניות חדשים שישימו תווית מחיר על הפחמן – אם בצורת מס על פליטה ואם במסגרת מערכת מכסה-ומסחר (הקצבות פליטה כוללות שמוגבלות לרמה מסוימת ונסחרות בשווקים פתוחים). צעדים אלה יכולים ליצור את מרחב הנשימה להקמת תכניות המחקר בהיקף גדול שנדרשות כדי לפתח חלופות לדלק מחצבי. הריק שניכר במדיניות הפדרלית הנוכחית גרם לקבוצה של מדינות במזרח ארה”ב לפתח תכנית מכסה-ומסחר משלהן ששמה “יוזמת גזי החממה האזורית”.
מסגרות זמן של חמישים שנה מתאימות לתכנונים של עתידנים, לא של קובעי מדיניות מעשיים. ייתכן שבמשך הזמן הזה, טכנולוגיית אנרגיה פלאית חדשה תפתור הן את בעיות האנרגיה והן את בעיות האקלים, אך תרחיש אחר סביר לא פחות: כשלון של אמנת קיוטו או התנצחויות בין-לאומיות בשאלות האקלים יעודדו שרפה של פחם לצורך הפקת חשמל ושימוש בדלקים מלאכותיים לתחבורה, אך לא יגבילו הגבלה של ממש את פליטות הפחמן.
מקהלה קבועה של ספקנים ממשיכה לפקפק בספרות המדעית הענפה והרצינית, שהיא אבן-הפינה לקונצנזוס בנושא ההתחממות הגלובלית. “הם קוראים לזה זיהום; אנחנו קוראים לזה חיים,” קוראת פרסומת של “המכון ליוזמה תחרותית” לטובת הפחמן הדו-חמצני. ללא ספק, אי-ודאות בעניין ההיקף והקצב של ההתחממות יישאר; אלא שהתוצאות של היעדר פעולה עלולות להיות גרועות יותר מן הנזק הכלכלי הצפוי אם תינקט זהירות-יתר. אם נחכה שכיפת הקרח תיעלם, יהיה כבר מאוחר מדי.
סקירה כללית
מדי חודש מצטברים עוד דוחות על הסכנות שבשינוי אקלימי, בהן איום על החיים הימיים, גידול במספר השרפות ואפילו כוויות חמורות יותר כתוצאה מנגיעה בצמחים ארסיים.
יישום יוזמות לעקירה מן השורש של ההתחממות העולמית יעמיד אתגר גדול אף יותר מנחיתה על הירח.
במאמרים הבאים מפרטים הוגי דעות מובילים כמה רעיונות ליישום טכנולוגיות אנרגיה, שיפחיתו את כמות הפחמן באטמוספרה של כדור הארץ.
העניינים מתחממים
סנטור אמריקני כינה את ההתחממות הגלובלית “ההונאה הגדולה ביותר” שהוליכה שולל את העם האמריקני אי פעם. אך למרות הרטוריקה העקשנית והקולנית, הספקנים מתקשים יותר ויותר לעמוד מאחורי הטענות שלהם: האישוש המדעי להתחממות ממשיך להתחזק.
ועוד בנושא
The End of Oil: On the Edge of a Perilous New World. Paul Roberts. Houghton Mifflin, 2004
Kicking the Carbon Habit. William Sweet. Columbia University Press, 2006
An Inconvenient Truth. Al Gore. Rodale, 2006
