מדוע האושר חמקמק כל כך בעולם של היום?

הדרך הטובה ביותר לבחון את הנושא היא בניתוח היסטורי ארוך טווח

מייקל שרמר, סיינטיפיק אמריקן

דמיינו לעצמכם שאתם יכולים לבחור בין משכורת שנתית של 50,000 דולר בשעה שכל האחרים מקבלים רק 25,000 דולר, לבין משכורת של 100,000 דולר כשכל השאר מקבלים 250,000 דולר. בשני המקרים מחירי המוצרים והשירותים זהים. במה תבחרו? במפתיע, מחקרים מראים שרוב האנשים יבחרו באפשרות הראשונה. או כפי שמספרים שהעיתונאי ה' ל' מנקן אמר בעוקצנות: “אדם עשיר הוא מי שמרוויח 100 דולר לשנה יותר מבעלה של אחות אשתו.”

ההעדפה הזאת, הבלתי הגיונית לכאורה, היא רק אחת החידות שהמדע מנסה לפתור בעניין השאלה מדוע האושר חמקמק כל כך בעולם של היום. כמה ספרים העוסקים בנושא יצאו לאחרונה, אבל העין הספקנית שלי מצאה שבסופו של דבר ניתוח היסטורי ארוך טווח הוא המאלף מכולם.

הבה נבחן את הפרדוקס שמעלה הכלכלן ריצ'רד לייארד מבית הספר לכלכלה של לונדון בספרו “אושר” (הוצאת פינגווין, 2005). הוא מראה שהיום איננו מאושרים יותר, אף על פי שהמשכורות הממוצעות הכפילו את עצמן, ואף יותר, מאז שנות ה-50 ו”יש לנו יותר אוכל, יותר בגדים, יותר מכוניות, בתים גדולים יותר, יותר הסקה מרכזית, יותר חופשות בחו”ל, שבוע עבודה קצר יותר, עבודה נעימה יותר ומעל לכול, בריאות טובה יותר.” ברגע שהמשכורת השנתית הממוצעת עולה מעל ל-20,000 דולר בשנה לאדם, משכורות גבוהות יותר לא גורמות לאושר רב יותר. מדוע? ראשית, הגנים שלנו אחראים על כמחצית מן הנטייה הטבעית שלנו להיות מאושרים או אומללים, ושנית, רצונותינו יחסיים למה שיש לאנשים אחרים ולא למידה מוחלטת כלשהי.

נכון יותר להשוות את האושר לסיפוק מלהשוותו להנאה, אומר הפסיכיאטר גרגורי ברנס מאוניברסיטת אמורי בספרו “סיפוק” (הוצאת הנרי הולט, 2005), מפני שהרדיפה אחרי הנאות נוטה להביא אותנו לצעידה במקום, צעידה הֶדוניסטית אין-סופית הגורמת למרבה הסתירה לאומללות דווקא. “סיפוק הוא רגש הלוכד בתוכו את הצורך האנושי הייחודי לתת משמעות לפעולות שאנו עושים,” מסכם ברנס. “אפשר למצוא הנאה באירוע מקרי כמו למשל זכייה בלוטו, או אפשר שיש לכם גנים המקנים אופי עליז או מזל לחיים ברווחה, ולעומת זאת, סיפוק יכול לנבוע אך ורק מהחלטה מודעת לעשות משהו. וזה מה שעושה את ההבדל בעולם, מפני שמדובר רק בפעולות שלנו עצמנו, שאנו רשאים לקבל עליהן אחריות ולזקוף אותן לזכותנו.”

הפסיכולוג דניאל גילברט מאוניברסיטת הרווארד מעמיק עוד יותר אל תוך נפשנו בספרו “להיתקל באושר” (הוצאת קנופף, 2006), שבו הוא טוען ש”בני האדם הם בעלי החיים היחידים החושבים על העתיד.” רובה של תחושת האושר תלוי בהנחה מה יגרום לנו אושר (במקום במה שבאמת גורם לנו אושר). וגילברט מראה שאיננו מצטיינים כל כך בראיית הנולד. רובנו מדמיינים לדוגמה שמגוון נותן לחיים את הטעם. אבל בניסוי שבו הנבדקים צפו מראש שהם יעדיפו מבחר של חטיפים, נמצא שכשהגיע השלב של אכילת החטיפים, שבוע אחרי שבוע, הנבדקים בקבוצה שלא זכתה בגיוון אמרו שהם מסופקים יותר מן הנבדקים בקבוצה שזכתה בגיוון. “דברים נפלאים הם נפלאים בייחוד בפעם הראשונה שהם קורים,” מסביר גילברט, “אבל הנפלאוּת שלהם דועכת כשהם חוזרים על עצמם.”

כלכלנים מכנים את ההתרגלות הזאת, אפילו לשלל של דברים נפלאים, בשם “תועלת שולית פוחתת” וזוגות נשואים בשם “חיים”. אבל אם אתם סבורים שמערך שלם של שותפים ליחסי מין מוסיף לטעם החיים, אתם טועים: על פי מחקר מקיף שהתפרסם בספר “המבנה החברתי של המיניות” (הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 1994), אנשים נשואים מקיימים יחסי מין יותר מרווקים – והם גם מגיעים ליותר אורגזמות.

ההיסטוריונית ג'ניפר מישל הכט מדגישה את העניין הזה בספרה “מיתוס האושר” (הוצאת הארפר, 2007). נקודת המבט ההיסטורית המעמיקה והמהורהרת שלה מדגימה עד כמה כל העניין הזה של חקר האושר תלוי בזמן ובתרבות. וכך היא כותבת: “ההנחות המודרניות הבסיסיות על איך להיות מאושר מטופשות.” קחו לדוגמה את נושא המין. “לפני מאה שנה, אדם ממוצע שלא קיים יחסי מין במשך שלוש שנים היה יכול להרגיש גאה בבריאותו ובאיפוקו, ואישה הייתה רשאית לשבח את היתרונות הבריאותיים ואת האושר הטמונים בעשר שנים של הינזרות.”

רוב מחקרי האושר מבוססים על נתונים מעדות עצמית, ולטענתה של הכט, לפני מאה שנה היו האנשים עונים, קרוב לוודאי, על שאלות הקשורות באושר באופן שונה מאוד מאיך שאנשים עונים עליהן היום. כדי להבין את האושר, אנו זקוקים אפוא גם להיסטוריה וגם למדע.

מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic (www.skeptic.com) ספרו החדש הוא “מדוע דרווין חשוב”.