סיקור מקיף

איך משפיעה מיקרו-גרביטציה על הגוף?

אחת ההרצאות בכנס הביוטכנולוגיה המתקיים בימים אלה באנטוורפן עסקה בהשפעת המיקרו-כבידה בתחנות החלל ובמעבורות על האסטרונאוטים

תחנת החלל הבינלאומית, אוגוסט 2008. נכון לעכשיו מכיוון שהאסטרונאוטים במשימה STS-126 ביצעו רק שיפורים פנימיים, הרכבה החיצוני לא השתנה
תחנת החלל הבינלאומית, אוגוסט 2008. נכון לעכשיו מכיוון שהאסטרונאוטים במשימה STS-126 ביצעו רק שיפורים פנימיים, הרכבה החיצוני לא השתנה

אחת ההרצאות בכנס הביו-רפואה באנטוורפן, עסק במיקרו-גרביטציה (הידועה גם כחוסר כבידה), והשפעתה הרפואית על זרימת הדם והלב. המרצה מספר לנו על רקטות קדומות שנועדו להביא את האדם לחלל. אחת מהפחות ידועות הגיעה דווקא מהעם הסיני, שם המציא וון-הו במאה ה- 16 כיסא עם 47 רקטות מתחתיו, והבעיר את כולן ביחד. הוא קיווה להגיע לירח, אבל כל מה שקיבל היתה התפוצצות עצומה – והוא מעולם לא נראה בשנית.

כל החיים הבוגרים שלנו, מסתבר, מבוססים על המאבק בכבידה. 50% ממסת השרירים בגוף הבוגר מיועדת רק לשאת את משקל הגוף ולהתנגד לכבידה הפועלת עליו. מכיוון שכך ברור שכאשר אנו חווים מיקרו-כבידה לאורך זמן, השרירים יתנוונו והעצמות ייחלשו, מכיוון שמחצית מהמשקל למעשה ירדה מהם. בנוסף, הראש והצוואר יקבלו יותר דם, מכיוון שהלב לא צריך יותר להתאמץ כנגד כוח הכבידה ולהזרים את הדם לגובה של מטר וחצי עד שני מטר מעל הקרקע. חיישנים פנימיים באיזור הצוואר והראש שמים לב שיש להם פתאום יותר דם באיזור שלהם, ומקבלים את המסר השגוי שיש יותר מדי דם בגוף. התוצאה היא שהמוח מתחיל לפעול בקדחתנות כדי להוריד את נפח הנוזלים הכולל בגוף – עד להפחתה של שלושה קילוגרם מתוך משקל הגוף. נפח הדם המופחת מביא לכך שהרקמות מקבלות פחות חמצן ומזון ומערכת החיסון פועלת פחות טוב. ובקיצור, שהיה בחלל אינה פשוטה כמו שהיא נשמעת בספרי המדע הבדיוני.

הדרכים הטובות ביותר כיום לנגוד את ההדרדרות הפיזית הן, לפי הסדר וכולן ביחד: שלוש פעמים בשבוע הליכה של ארבעים דקות על מסלול, פעמיים בשבוע אופניים – שלושים דקות ושלוש פעמים בשבוע תרגילי התנגדות ללחצים במשך שלושים דקות. בהתחשב בכך שתחנת החלל עולה כמה מיליארדים טובים של דולרים, היא כנראה מכון הכושר היקר ביותר הקיים כיום. מעניין לציין שלמרות שרעיון הצנטריפוגה החללית, המתואר בלא-הירף בספרי המדע הבדיוני, אפשרי באופן עקרוני, הוא קשה מאד מבחינה מכנית. למרות זאת מתוכננת כבר היום צנטריפוגה בקוטר של שני מטר שתסובב את האסטרונאוט עצמו ותפעיל כוח על הדם לכיוון הרגליים.

כשחושבים על העתיד, מבינים שהמסע למאדים יהיה בעייתי יותר, מכיוון שהוא ידרוש שנתיים עד שלוש שנים. למרות שאת המים ניתן למחזר במהלך המסע, יש צורך באספקת מזון מוצק. קרוב לוודאי שיהיו בעיות פסיכולוגיות, בין היתר כתוצאה מבעיות בתקשורת, עד כדי חוסר מוחלט בתקשורת עם כדור הארץ. בשנה הבאה במוסקבה יתחיל ניסוי בו שישה אנשים יכלאו בדמוי-טיל במשך חמש-מאות יום, וינוטרו כל העת על-מנת להבין כיצד משפיעה הכליאה והסביבה על גופם ומצב-הרוח שלהם. אם לשפוט לפי מודל 'האח הגדול', הם ישתגעו הרבה לפני שתסתיים התקופה.

עובדות פיקנטיות מעניינות על החלל:

  1. הקרינה הקוסמית עוברת דרך קירות תחנת החלל ופוגעת כל העת באסטרונאוטים. אפילו במסלול נמוך האסטרונאוטים תיארו שכאשר הם עוצמים עיניים הם עדיין רואים הבזקי אור. זה הגיע בעיקר מהקוסמונאוטים הרוסים, אך אף אחד לא התייחס לזה כי המדענים הרוסים היו משוכנעים שהאסטרונאוטים פשוט הגניבו וודקה איתם. לאחר כמה שנים הסתבר שהתופעה היא תוצאה של חלקיקים בעלי אנרגיה חזקה שפוגעים באיזורים במוח האחראים על הראיה. אז… מי רוצה לבנות מלון במסלול מסביב לכדור-הארץ?
  2. מתוך סה"כ התרופות בהן משתמשים בתחנת החלל, 70% משמשות למניעת מחלת ים, ו- 20% לבעיות שינה.
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. ידועים היום חומרים רבים המבודדים מקרינה על סוגיה השונים, הבעיה – כרגיל – היא העלות…
    לעבות את הדפנות הוא פתרון אפשרי, לדוגמא.
    כוכבי לכת במערכות אחרות הם בעיה יותר קשה. נאמר לי שהקרינה הקוסמית במדיום הבין-מערכתי חזקה יותר מזו שמקבלים בפנים המערכת.

  2. הניתן לסנן/לעצור את הקרינה הקוסמית בדרך כלשהי?
    הרי שאם לא אז זה חסם אדיר למסעות מאוישים, עתידיים, לכוכבי לכת רחוקים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן