סיקור מקיף

המבוא לספר "היסטוריה של המדע" מאת ג'ון גריבין

הספר יצא בהוצאת "ספרי עליית הגג וידיעות ספרים". מאנגלית: דפנה לוי. המדע הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר (ואולי ההישג הגדול ביותר) של הרוח האנושית, והעובדה שברוב המקרים אכן נעשתה התקדמות בידי בני-אדם חכמים אך רגילים, שהלכו צעד אחר צעד בעקבות העבודה של קודמיהם, עושה את הסיפור מרשים יותר, לא פחות

עטיפת הספר "היסטוריה של המדע" מאת ג'ון גריבין
עטיפת הספר "היסטוריה של המדע" מאת ג'ון גריבין

מבוא

הדבר החשוב ביותר שלימד אותנו המדע על מקומנו ביקום הוא שאיננו מיוחדים. התהליך החל בחיבורו של ניקולאוס קוֹפֶּרניקוּס במאה השש-עשרה, שטען כי הארץ אינה מרכז היקום, וקיבל תנופה לאחר שגליליאו, בתחילת המאה השבע-עשרה, השתמש בטלסקופ והשיג רְאָיה מכרעת לכך שהארץ היא אכן כוכב-לכת החג מסביב לשמש. בגלים רצופים של תגליות אסטרונומיות במאות שלאחר מכן גילו אסטרונומים שכשם שהארץ היא כוכב-לכת רגיל, גם השמש היא כוכב רגיל (אחד מכמה מאות מיליארדי כוכבים בגלקסיית שביל החלב שלנו), ושביל החלב עצמו אינו אלא גלקסיה רגילה (אחת ממאות מיליונים ביקום הנראֶה לעין). בסוף המאה העשרים אפילו הועלתה השערה, שהיקום עצמו אינו היחיד מסוגו.

ובמקביל לכל זה ניסו הביולוגים למצוא רְאָיה כלשהי ל"כוח חיים" מיוחד המבדיל את החומר החי מן החומר הלא-חי, ונכשלו, ואז הסיקו שהחיים בעיקרם אינם אלא צורה מורכבת של כימיה. בצירוף מקרים משמח מבחינתו של ההיסטוריון, אחד האירועים שהיו נקודות מפנה בתחילת החקירה הביולוגית של גוף האדם היה פרסומו של הספר De Humani Corporis Fabrica (על מבנה גוף האדם) מאת אנדריאס וֶסַאלְיוּס ב1543-, אותה השנה עצמה שבה פירסם קופרניקוס סוף-סוף את De Revolutionibus Orbium Coelestium (על סיבובי הכדורים השמֵימיים). צירוף המקרים הזה עושה את שנת 1543 לסַמן נוח לתחילת המהפכה המדעית שתשנה תחילה את אירופה ואחר-כך את העולם כולו.

כמובן, כל בחירה בתאריך תחילתה של ההיסטוריה של המדע היא שרירותית, והסיפור שלי מוגבל הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת טווח הזמן שהוא מכסה. מטרתי היא להתוות את קווי המיתאר של התפתחות המדע בעולם המערבי, מהרנסנס ועד סוף המאה העשרים (בקירוב). פירוש הדבר להשאיר בצד את הישגיהם של היוונים הקדמונים, הסינים וכן המדענים והפילוסופים האיסלאמים שפעלו רבות כל-כך להמשך החיפוש אחרי הידע על עולמנו במשך התקופה שהאירופים מכנים "ימי-הביניים האפלים". אבל פירוש הדבר גם סיפור עִקבי, עם התחלה ברורה מבחינת המרחב והזמן כאחד, על התפתחותה של השקפת העולם המצויה בבסיס הבנתנו את היקום ומקומנו בו היום. שכן התברר שהחיים האנושיים אינם שונים מכל סוג אחר של חיים עלי-אדמות. כפי שקבע מפעלם של צ'רלס דרווין ואלפרד וואלאס במאה התשע-עשרה, כל מה שנחוץ כדי להבדיל בין בני-אדם לאַמֶבּות הוא תהליך האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית, והמון המון זמן.

כל הדוגמאות שהזכרתי כאן מדגישות מאפיין אחר של תהליך מסירת הסיפור. טבעי לתאר אירועי מפתח דרך עבודתם של יחידים שהטביעו את חותמם על המדע – קופרניקוס, וסאליוס, דרווין, וואלאס ואחרים, אך אין זה אומר שהמדע התקדם כתוצאה מעבודתה של שורת גאונים חסרי תחליף, גאונים שהיתה להם תובנה מיוחדת באשר לדרכי פעולתו של העולם. גאונים אולי (אם כי לא תמיד), אבל חסרי תחליף – בוודאי לא. ההתקדמות המדעית נבנית צעד אחר צעד, וכמו שמראָה הדוגמה של דרווין ושל וואלאס, כשהזמן בָּשל לכך, עשויים שניים או יותר לעשות את הצעד הבא בלי לדעת זה על זה. יד הגורל או מקרה היסטורי קובעים שמו של מי ייזכר כמגלה של תופעה חדשה. מה שחשוב יותר מהגֶניוּס האנושי הוא התפתחות הטכנולוגיה, ואין זה מפתיע שתחילת המהפכה המדעית מתרחשת "בד בבד" עם התפתחות הטלסקופ והמיקרוסקופ.

אני יכול לחשוב על יוצא מן הכלל חלקי אחד למצב הזה, וגם אותו אסייג יותר מרוב ההיסטוריונים של המדע. אייזק ניוטון היה בבירור מקרה מיוחד, בזכות רוחב היריעה של הישגיו המדעיים, ובפרט בזכות הדרך הבהירה שבה התווה את כללי היסוד שעל-פיהם צריך המדע לפעול. אבל אפילו ניוטון נסמך על קודמיו הקרובים, ובפרט על גליליאו גלילֵי ועל רנֶה דקארט, ומבחינה זו נבעה תרומתו באופן טבעי מתוך מה שקרה לפניו. אלמלא ניוטון, אפשר שההתקדמות המדעית היתה מתעכבת בכמה עשורים. אבל כמה עשורים בלבד. אדמונד האלי (Halley) או רוברט הוּק (Hooke) היו עשויים לגלות את היחס הריבועי ההפוך של חוק הכבידה המפורסם; גוטפריד לייבניץ המציא למעשה את החשבון האינפיניטסימלי (הקַלְקוּלוּס) לגמרי בנפרד מניוטון (ועשה עבודה טובה יותר); ותיאוריית הגלים של האור שפיתח כריסטיאן הוּיכֶנס (Huygens), ושהיתה מוצלחת ביותר, הושתקה כיוון שניוטון תמך בתיאוריית החלקיקים היריבה.

כל זה לא יעצור בעדי מלספר את הגירסה שלי לתולדות המדע במונחים של האנשים המעורבים בהן, ובכללם ניוטון. בחירתי באנשים מסוימים כדי להבליט עניין מסוים אינה אמורה להיות כוללנית; וכך גם הדיון בחייהם האישיים ובעבודתם. בחרתי בסיפורים שמייצגים את התפתחות המדע בהקשרה ההיסטורי. כמה מהסיפורים האלה, והדמויות המעורבות בדבר, אולי יהיו מוכרים לקורא; אחרים (אני מקווה) קצת פחות. אבל חשיבותם של האנשים וחייהם היא בכך שהם משקפים את החברה שהם חיו בה, וכשאני דן, למשל, באופן שבו עבודתו של מדען מסוים נבעה מעבודתו של מדען אחר, אני מבקש להתוות את הדרך שבה השפיע דור אחד של מדענים על הדור שבא אחריו. אולי זה ייראה כמו התעלמות מהשאלה איך התחיל הכדור להתגלגל מלכתחילה – מהי "סיבת הסיבות". אבל במקרה זה קל למצוא את הסיבה הראשונה – המדע המערבי התחיל מפני שהתרחש הרנסנס. ומרגע שהתחיל, ונתן דחיפה לטכנולוגיה, היה ברור שהוא ימשיך להתגלגל, עם רעיונות מדעיים חדשים המובילים לטכנולוגיה משופרת, וטכנולוגיה משופרת המספקת למדענים את האמצעים לבדוק רעיונות חדשים ולהגיע לדיוק רב יותר. הטכנולוגיה באה קודם, מפני שאפשר לבנות מכונות בדרך של ניסוי וטעייה בלי להבין לגמרי את העקרונות שלפיהם הן פועלות. אבל מרגע שהמדע והטכנולוגיה חברו יחד, הקידמה באמת יצאה לדרך.

אשאיר להיסטוריונים את הוויכוח מדוע התרחש הרנסנס מתי שהתרחש והיכן שהתרחש. אם תרצו תאריך מוגדר לציון התחלת תחייתה של אירופה המערבית, 1453 הוא תאריך נוח. בשנה הזו כבשו הטורקים את קונסטנטינופול (ב29- במאי). מלומדים רבים דוברי יוונית, שראו לאן נושבת הרוח, כבר הספיקו לברוח מערבה (תחילה לאיטליה), ולקחו איתם את ארכיוני התעודות שלהם. שם עבר חקר התעודות האלה לידי התנועה ההומניסטית האיטלקית, שהיתה מעוניינת להשתמש בידע שנאגר בספרות הקלסית כדי לכונן מחדש ציוויליזציה על בסיס היסודות שהיו קיימים לפני ימי-הביניים. זה קושר באופן מסודר למדי את עליית אירופה המודרנית למותו של השריד האחרון של האימפריה הרומית. אבל גורם לא פחות חשוב, כמו שטענו רבים, היה דלדול אוכלוסייתה של אירופה בעקבות המגיפה השחורה במאה הארבע-עשרה, שגרמה לניצולים להטיל ספק בכל יסודות החברה, ייקרה את העבודה ועודדה את המצאתם של מכשירים טכנולוגיים שיחליפו את כוח האדם. ואפילו זה אינו כל הסיפור. לפיתוח הדפוס בשיטת האותיות הנפרדות ("דפוס בֶּלֶט") בידי יוהאן גוּטֶנְבֶּרג לקראת סוף המאה החמש-עשרה היתה השפעה ברורה על המדע המתפתח, ותגליות שהובאו לאירופה באמצעות פיתוח טכנולוגי אחר – אוניות מפרשׂים שיכלו לחצות את האוקיינוסים – שינו את פני החברה.

קביעת תאריך לסיומו של הרנסנס אינה קלה יותר מקביעת תאריך תחילתו – תוכלו לומר שהוא עדיין נמשך. מספר עגול ונוח הוא 1700; אבל מנקודת המבט העכשווית אפשר שתאריך מוצלח יותר יהיה 1687, השנה שבה אייזק ניוטון פירסם את עבודתו הגדולה Philosophiae Naturalis Principia Mathematica (העקרונות המתמטיים של הפילוסופיה של הטבע) ובמילותיו של המשורר אלכסנדר פּוֹפּ (Pope), "הכול היה אור".

הטענה שאני מבקש להוכיח היא שהמהפכה המדעית לא קרתה במבודד, ובוודאי לא היתה המניע העיקרי לשינוי, אלא שהמדע, בדרכים רבות (באמצעות השפעתו על הטכנולוגיה ועל השקפת העולם שלנו) הפך לכוח המניע של הציוויליזציה המערבית. אני מבקש להראות איך התפתח המדע, אך תקצר היריעה מלעשות צדק עם הרקע ההיסטורי המלא, כשם שרוב ספרי ההיסטוריה אינם עושים צדק עם סיפורו של המדע. תקצר היריעה אפילו מכדי לעשות צדק עם המדע כולו כאן, כך שאם רצונכם לדעת את סיפורם המלא של מושגי מפתח כמו תורת הקוונטים, אבולוציה באמצעות הברירה הטבעית, או לוחות טֶקְטוֹנִיים, תיאלצו לחפש בספרים אחרים (ובכללם גם ספרַי שלי). הבחירה שלי באירועים הבולטים בהכרח לוקה בחסר, ולפיכך סובייקטיבית במידת-מה, אך בכוונתי לתת מושג על התנופה הגדולה של המדע, שנשאה אותנו מההכרה שכדור הארץ אינו עומד במרכז היקום ושבני-האדם הם "רק" חיות, אל תיאוריית "המפץ הגדול" ואל מפה שלמה של הגנום האנושי במשך 450 שנה בלבד.

בספרו מדריך חדש למדע (ספר שונה מאוד מכל מה שיכולתי בכלל לקוות שאכתוב), אומר אייזק אסימוב שהסיבה לניסיון להסביר את סיפור המדע למי שאינם מדענים היא זו:

איש אינו יכול להרגיש ממש בבית בעולם המודרני ולשפוט את טבען של בעיותיו – ואת הפתרונות האפשריים לבעיות הללו – אלא אם כן יש לו מושג מושכל כלשהו לאן חותר המדע. יתר על כן, התוודעות אל העולם המפואר של המדע מביאה סיפוק אסתטי גדול, השראה לנוער, הגשמת התשוקה לדעת, והערכה עמוקה יותר לאפשרויות הנפלאות ולהישגים הנפלאים של הרוח האנושית.

אני עצמי לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. המדע הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר (ואולי ההישג הגדול ביותר) של הרוח האנושית, והעובדה שברוב המקרים אכן נעשתה התקדמות בידי בני-אדם חכמים אך רגילים, שהלכו צעד אחר צעד בעקבות העבודה של קודמיהם, עושה את הסיפור מרשים יותר, לא פחות. כמעט כל קוראי הספר הזה, אילו היו במקום הנכון ובזמן הנכון, היו יכולים לגלות את התגליות הגדולות המתוארות כאן. ומאחר שהתקדמות המדע לא נעצרה בשום אופן, ייתכן שכמה מכם יהיו מעורבים בצעד הבא בסיפור.

ג'ון גריבּין

בהמשך נביא קטעים מהפרק הראשון בספר בן 700 העמודים

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

28 תגובות

  1. ר.ח:

    אני אמרתי את שהיה על ליבי. אני חושב שאתר זה עשה עבודה לא רעה עד כה בדיווח מדעי וצר לי שנכנסים גורמים בעלי אינטרסים אישיים מעבר לעניין כנה וצנוע במדע ומנסים לנצל את הפלטפורמה הזו למטרותיהם.

  2. אהוד
    אני לא בטוח שהבעיה היא ש"הללו לרוב עסוקים מדי במחקר".
    מי שמוציא לפועל כתבות כאלה בדר"כ זה אנשי התקשורת, שמראיינים או מצלמים את המדענים, כך שלמדענים זה צריך לבזבז כשעה אולי קצת יותר, ושאר העבודה זה עריכה והגהה של הכתבים, שהם אלה שאמורים להיות מוכשרים בהעברת רמת המידע לכזו שהקורא הממוצע יכול לקרוא.
    כאן לדעתי נתקלים אנשי התקשורת בבעיה, שאין להם קהל מספק שיצדיק כ"כ הרבה עבודה. אני מאמין שאבי היה שמח אם היו לו יותר כתבות וראיונות מקוריים עם מדענים ישראלים, אם התנועה באתר היתה מאפשרת העסקת כתבים לצורך זה, למרבה הצער אני בספק אם זה יגיע לכדי כך.

    הגורם שאחר, שהוא זה שלדעתי צריך להרים את הכפפה הם מוסדות המחקר, להם יש לדעתי אינטרס ציבורי בהעברת הידע על מה קורה בתוכם לציבור, גם כיחסי ציבור רגילים וגם למטרת משיכת סטודנטים. לדעתי ההיקף בו זה כן קורה (מגזינים שונים, לרוב פנימיים ולעיתים אפילו מועלים פה) הוא ממש נמוך וזה פספוס גדול של מוסדות המחקר. לדעתי נכון יעשו מוסדות אלה אם יקימו פורטל זה או אחר בו ראיונות כתובים ומצולמים עם כל חוקר שמסכים להתראיין (מנסיוני, הדל אמנם, יסכימו מספיק).
    זה בעיקר חבל לדעתי במוסדות בהן קיימת מגמה ללימודי תקשורת, בה אפילו לא צריך להשקיע יותר מדי משאבים, אלא להטיל את ביצוע הכתבות על הסטודנטים הלומדים את התחום.

  3. פרקליטו של השטן

    גם איתך אני מסכים בפרט בנושא ההכללות . כרגע בדף הראשי של אתר הידען מופיעות שתי ידיעות על הספר של גריבין, ידיעה אחת על "תקלה בחללית הסויוז" וידיעה נוספת על מינוי של פרופ' דן בלומברג לתפקיד משנה לסגן הנשיאה ודיקן למחקר אף אחת מן הידיעות הללו לא תואם את ההגדרה שלי למאמר המבוסס על מחקרים דיסיפלינאריים אקדמיים. לצערי גם רוב המחקרים שכן מופעים באתר הם פשוט תרגום של ידיעות לציבור מטעם גורמים אינטרסנטיים או תרגומים של כותרות לעיתונות. חבל שקשה כל כך למצוא מדענים אמתיים שיציגו את מחקריהם לציבור אבל הללו לרוב עסוקים מדי במחקר.

  4. גלעד,

    לספרי מדע פופלרי יש בעיה: איך להעביר לציבור הרחב את ההתרגשות במדע? כדי להבין לבוריין את הבעיות המעסיקות מדענים יש ללמוד הרבה שנים ולכן קשה לרוב להסביר את ההתרגשות סביב גילוי זה או אחר. דרך מקובלת לתאר את הפן הרגשי (האנושי) במדע הוא דרך האנשים שיצרו אותו. דרך תיאור חייהם של אנשי המדע הגדולים. רוב אנשי המדע הגדולים לא היו סתם אנשים מהשורה, אלא היו בעלי אישיות מיוחדת וביוגרפיות מיוחדות. אחד מסופרי המדע הפופלארי הידועים ביותר סיימון סינג מתמחה בהצגת שאלות מדעיות דרך חייהם של האנשים שפיתחו אותו ועושה זאת בהצלחה יתרה.

    ר.ח.
    אני מסכים איתך לחלוטין. הספר נקרא "היסטוריה של המדע" וכשמו כן הוא בא לייצג את ההיסטוריה של המדע. את ההיסטוריה של המדע ניתן לתאר או דרך השתלשלותם של רעיונות, הצגה בעייתית וקשה או דרך ההיסטוריה של האנשים, שיצרו את המדע. אגב ה"סליל הכפול" אותו הזכרת הוא דוגמא יחודית שכן מי שכתב אותו היה אחד השותפים לתגלית גילוי מבנה הסליל הכפול של הדנא ולכן סיפורו מרתק. ג'יימס ווטסון מחבר הספר מיטיב לתאר בגוף ראשון, את התיסכולים, האינטריגות, הלבטים והאישים, מאחורי גילוי מדעי והספר שלו הוא ייחודי במובן זה. למרות כל זאת אין צורך בכתיבת מחקרים אקדמים כדי לכתוב ספר היסטוריה של המדע ואין צורך לדעת על חידושים במדע אלא אולי להיפך. המדע כפי שהוא היום אינו המדע שלפני מאתיים שנה גם המדע משתנה ומתפתח כדיספלינה וחשוב להבין זאת.

  5. גלי,
    אני ממש לא מסכים איתך. הספר הנ"ל שייך לזאנר של ספרי ההסטוריה והוא על ההסטוריה של המדע. למה זה מחוייב "כאשר כותבים ספר על מדע צריך שיהיה בו איזה שהוא רעיון מעבר לתיאור הסתמי של המדע."? האם אי אפשר פשוט לתאר את השתלשלות העניינים, הדמויות הפועלות, המניעים מאחורי פעולתם?
    ישנם המון ספרים דומים מהמשפט האחרון של פרמה ועד לקו האורך תולדות הפיזיקה או אפילו הסליל הכפול של ווטסון שהם ספרי הסטוריה. לדעתי ספרים כאלה מאד מעניינים וגם תורמים למשיכה של אנשים למדע.

    גיא, מה זה מסע הצלב הזה? אם יש לך טענות ענייניות נגד ד"ר ווינשטיין אז תשטח אותן אבל מה ההכפשות האלה? מייקל ג'קסון, בריטני ספירס? מה השטויות האלה? יש לך איזה עניין אישי איתה שאנחנו צריכים לדעת? אם לא אז תוריד קצת טונים בבקשה.

  6. גלי, יש לך תמונה גם עם מייקל ג'קסון? או אולי איזה סיפור על איך מדונה עברה לידך ברחוב?
    כי את תעשי רושם של בן-אדם מה-זה חשוב אם כן.
    הייתי ממליץ לך גם על בריטני ספירז, תוכלי לתקן אותה המון המון בענייני מדע והיסטוריה, והכי טוב, אחר כך תוכלי לרוץ לספר לנו על זה!

  7. אני יצאתי רק נגד ההכללות כמו "כותב פופולארי ***בלבד***"
    או "המאמרים בידען כאן ***כולם*** מבוססים"
    הכללות כאלה הן גרועות. בעיקר כשהן לא נכונות. הכללות הן יותר הרבה מדי פעמים שגויות.

    או מידע לא מבוסס כמו הציטוט הראשון בתגובתי הראשונה, שלא כ"כ ברור לי על סמך מה הוא.

    בקשר לשיפוט על שני הספרים: גם הידען הוא אתר יותר "סמי פופולארי" מאשר "פופולארי".
    הספרים לעומת זאת הם פופולאריים. הם טובים באמת למשיכת ילדים למדעים מדוייקים, אבל הם טובים מאוד גם לסתם מישהו שרוצה לדעת טיפה יותר במה המדע מתעניין, או שיש לו זיקה קטנה למדע, למרות שהוא מעדיך להיות רואה חשבון או מהנדס.
    הטיעון שלי אם כן, הוא שלא בטוח שראוי לשפוט ספר פופולארי בעיניים "סמי פופולאריות". בדיוק כמו, כפי שטענתי לעיל, מדען לא תמיד אוהב את הכתבה הסמי פופולארית שיצאה על המחקר שלו, או בהקבלה טובה יותר למי שרוצה, זה אולי כמו שבסיינס יכתבו ביקורת על כתבות בידען או בווינט מדע.

  8. אני עוד מעט הולכת לישון.
    תודה מיכאל.
    אתה באמת צריך קודם לקרוא את הספר של גריבין ואז נדבר.
    אני מביטה על הספר של גריבין מנקודת מבט של היסטוריון של המדע.
    לגבי ריצ'רד דוקינס. דוקינס הוא לא בדיוק פופולריזטור של המדע. דוקינס הוא יותר פילוסוף: הוא מעלה תזה מסוימת בספרים שלו. ולכן לספרים יש ערך. הם לא רובד אחד. כאשר כותבים ספר על מדע צריך שיהיה בו איזה שהוא רעיון מעבר לתיאור הסתמי של המדע. נגיד בפיסיקה של הבלתי אפשרי: איזה רעיון או פילוסופיה יש שם? אין שם כלום. רק הו… הא… מן כזה: מחר המטא-חומרים יהיו כמו גלימת ההעלמות של הארי פוטר והאם נוכל לממש טלפורטציה קוונטית? והאם מסע בזמן הוא אפשרי? האם בעוד כך וכך שנים זה יהיה אפשרי ואיך? זה מן מדע בדיוני שהופכים אותו למדע. אבל זה רובד אחד. דוקינס מעניק לקורא שעור בפילוסופיה של המדע. הוא מסביר תיזה בנוסף למדע.
    זה בדיוק ההבדל בין ספרים של דויד גרוסמן, למשל, לספרות של עקרות בית או רומנים של מטוסים.

  9. די כבר!
    אינני מסכים עם כל מה שגלי כותבת אבל יש אנשים שפצחו כאן ב"פרויקט גלי" ומגיבים על כמעט כל תגובה שלה באופן אגרסיבי.
    אני חושב שזה מכוער ומאד מבקש שזה ייפסק.
    המתקפות הללו גורמות לי אישית להימנע מהעברת ביקורת על דבריה גם כאשר יש לי ביקורת כי אינני רוצה להיות שותף לרצח אופי.
    ביחס למאמר הנוכחי – לא הייתי שם את גריבין ואת קאקו באותה קטגוריה.
    את הביקורת שיש לי על קאקו כתבתי כשהתייחסתי לספרו על הפיזיקה של הבלתי אפשרי.
    https://www.hayadan.org.il/physics-of-the-impossible-0106103/
    אין לי ביקורת מסוג זה (לפחות לא עד לרגע זה) ביחס לגריבין.

  10. יקירי,
    תארת מצוין את עצמך בתאור שלך למעלה ובייחוד במלה האחרונה שכתבת בסוף התגובה שלך.
    אני ממליצה לך להמשיך לבקר כאן באתר הידען כדי שתוכל להתעדכן בנעשה במדע ובטכנולוגיה בארץ ובעולם.
    לילה טוב וחג שמח
    גלי

  11. הטענה שלך היתה נשמעת מוזרה, כי זכרתי שראיתי ספר שלו בספריה בה אני משתמש כשחיפשתי משהו בQFT. שם הספר היה Quantum field theory :a modern introduction
    מכיוון שלא הייתי בטוח שאני זוכר נכון, חיפשתי בקטלוג הספריה ומצאתי גם את
    Strings, conformal fields, and M-theory /Michio Kaku
    Introduction to superstrings and M-theory /Michio Kaku
    מאחר ובבית אין לי גישה למאגרי המידע האקדמי, אני לא יכול להצביע גם על מאמרים חשובים יותר או פחות שלו, אבל לא כל מדען מגיע לכתיבה עצמאית של ספרי לימוד אוניברסיטאים. בטח לא בתחום הזה.

    כשהופכים מדע, ובטח תחום במדע שהוא כ"כ אבסטרקטי למדע פופולארי, לפעמים נאלצים להשאיר מאחור הרבה אמיתות ודיוקים כדי שהקורא יוכל להבין ולו קצת מהרעיון הכללי.
    למדענים שקשה לעשות את זה, ולא לדייק מדעית, קשה לכתוב פופולארית, ולא תדעי עליהם.
    גם ככה הרבה מהמדענים לא יהיו לגמרי מרוצים מהכתבות שיוצאות מהמחקרים שלהם ברמה שהן מתפרסמות בתקשורת הפופולארית והסמי פופולוארית.

  12. יש אנשים שמרגישים מאוד חשובים כאשר הם מעבירים ביקורת על דמויות גדולות וחשובות שהייתה להם תרומה כלשהי לתרבות האנושית. הרבה חוטאים בכך.

    כאשר אדם מנסה בכך לקנות את עולמו זה כבר זוהמה.

  13. עם עורכי דין אני לא מתווכחת. ובייחוד לא עם עורכי דין של שטנים.
    הספר האחרון שלו:
    Physics of the impossible
    הוא מדבר שם על טלפורטציה קוונטית, מסע בזמן, מטא-חומרים ומערבב הכל כאילו זה מדע בדיוני. ולמעשה זה לא כך. ורק השם מזכיר לי את האמרה המצחיקה של שמעון פרס מלפני שנה. בשבוע הספר אז פרס אמר על הננוטכנולוגיה משהו שהפיל מצחוק את כולם:
    "ננוטכנולוגיה הייתה קיימת בתקופת משה אבל היא טרם נתגלתה". ואז רחמתי על פרס וניסיתי להסביר את הדברים שלו על ידי זכוכית הרובי מימי הביניים שמכילה קולואידים מזהב ברמת הננו שאינם ממירים את הזכוכית לזהב וגם לא לחומר שקוף, אלא לזכוכית אדמדמה. אבל די נמאס משטויות. בועידת הנשיא באוקטובר הוא כבר פלט שטות נוספת על נסיעה למאדים.
    המאמרים כאן בידען הם דיווח על מחקרים מדעיים שמבוצעים על ידי מדענים בעולם ובארץ (רצוי תמיד בארץ כמובן…) ולכן הם מבוססים על מחקרים דיסיפלינאריים. אם כתב מדווח על מחקר שביצע מדען בארץ באוניברסיטה זו וזו, אז הכתבה מבוססת על מחקר שאותו מדען ביצע. וזה לא מדע פופולארי! אלא דיווח על מחקר מדעי.

  14. מקווה שלהם הוא לפחות אומר כשהם מחליפים אותיות.
    מגוכח=>מגוחך.

  15. "קאקו שומע באוניברסיטה את החידושים, אבל הוא לא מכיר לעומק מחקרים דיסיפלינאריים בתחום אחד."

    נשמע לי קצת מוגזם.
    לפרופסור יש לפחות 3 ספרי לימוד על תורת השדות הקוונטים על תורת המיתרים, תורת M והסופר-מיתרים.
    גם אם בשנים האחרונות הוא עסוק קצת יותר בספרים וסרטים פופולאריים, אי אפשר לקחת לו את ערמת המאמרים, ובטח ובטח שלא את הספרים שציינתי, שבספק אם אפשר להבין אותם לפני כמה קורסים כבדים בתורת החבורות ותורת הקוונטים.
    כך שרצוי לא להתבלבל, הבחור הוא פרופסור לפיזיקה תיאורטית באחד התחומים הכי מתקדמים וכנראה גם הכי קשים במדע כיום.

    גם הציטוט "המאמרים בידען כאן כולם (!) מבוססים על מחקרים דיסיפלינאריים אקדמיים." מגוכח. אבל על זה לא ארחיב.

  16. מצטרף לדברי צבי, לפחות ברמת העיקרון.
    אינני יכול לשפוט את טיב הספר נושא הכתבה כי טרם קראתי אותו.

  17. לגלי,

    למצוא ביקורת שלילית על ספר, זה דבר קשה – לרוב אנשים שדעתם שלילית מעדיפים שלא למתוח ביקורת וכך יוצא שקשה להעריך באמת ספר כי רק ביקורות חיוביות נשמעות. אני שמח עם כן על הביקורת שהבעת ומעריך אותך על שעשית כן.

    ולאחרים,
    לטעמי הביקורת על גלי מרושעת ובלתי רלוונטית – בוודאי כאן, כאשר אין להתווכח על נכונות דבריה.

  18. זה לא מעניין את אף אחד האם אני מצליחה או לא.
    אבל כאשר אתה כותב את השם המלא שלי וכותב "והיא לא כל כך מצליחה" מבינים שיש לך חשבון אישי איתי מהכרות אישית קודמת.
    וזה הופך את התגובה שלך לתגובה שהיא לחלוטין לא אפקטיבית.

  19. גלי ויינשטיין היא אפילו לא סופרת מדע פופולארי והיא גם לא כל כך מצליחה.
    היא כמו משו קאקי כזה.

  20. ג'ון גריבין הוא סופר מדע פופולארי והוא מאוד מצליח כסופר מדע פופולארי.
    הוא כמו מישיו קאקו כזה. אלא שמישיו קאקו הוא אמריקאי וג'ון גריבין הוא בריטי.
    הם שניהם דוקטורים והם שניהם יודעים לכתוב טוב ומבינים בפיסיקה היטב.
    אבל הם כותבים מדע פופולארי בלבד!!
    לרגל ציון האנוס מירביליס של אינשטיין ב-2005, גריבין למשל כתב ב-2005 את הספר:
    Annus Mirabilis: 1905, Albert Einstein, and the Theory of Relativity
    גריבין לא מכיר את המחקרים האחרונים. הוא כותב ספרי מדע פופולארי אחד אחרי השני. ומה עם מחקרים אקדמיים? הוא קורא מחקרים אקדמיים דיסיפלינאריים בתחום אחד?
    תקראו מאמרים כאן בידען – המאמרים בידען כאן כולם (!) מבוססים על מחקרים דיסיפלינאריים אקדמיים.
    עושה רושם שגריבין לא מכיר מחקרים מעבר למה שהוא שומע פה ושם.
    זה כמו קאקו. קאקו שומע באוניברסיטה את החידושים, אבל הוא לא מכיר לעומק מחקרים דיסיפלינאריים בתחום אחד.
    אז קאקו כתב את הספר האחרון שלו ומרגישים שהוא לא מכיר למשל מחקרים אחרונים בתחום המטא-חומרים. הפרק שם על מטא-חומרים הוא סנסציה: הו… הא. אז לנוער זה טוב וגם למי שקורא מדע פופולארי.
    זה מקרב נוער לחמש יחידות בפיסיקה. וזה גם חשוב! חשוב שהנוער יתקרב למדע וילך למגמות ריאליות. ולשם כך אולי הספר של קאקו חשוב.
    אבל הספר של גריבין משבש את ההיסטוריה של המדע: הוא לא היסטוריה והוא גם לא מדע. הספרים האחרים שלו הם מדע פופולארי. אבל כאן זה כרונולוגיה של המדע שהתחפשה להיסטוריה של המדע. וכל כך הרבה פרטים עד שמקבלים כאב ראש.

  21. תקשיבו לגלי,

    כאשר היא מדברת על שטחיות, חוסר מקצועיות, גיבוב של פרטים, רדידות וסתמיות היא בודאי יודעת על מה היא מדברת

  22. לגלי,
    זה מצוין שזה ספר פופולרי ושטחי. הוא מיועד לציבור הרחב. ספר כזה יוצר בסיס מחשבתי אצל אלו שאין להם מושג מהו מדע ואיך נולד. אחר כך, מי שירצה להתעמק בסוגיה זו או אחרת, כבר ימצא את הדרך. את עולם המדע ומה שיש לו להציע למדתי לראשונה מאנציקלופדיית "חדוות הדעת" ומספר השיאים (בסוף שנות השמונים), לא בדיוק ספרי מדע מעמיקים אבל מעניקים גישה ראשונית להרבה תחומים ורעיונות.

  23. הספר מאוד שטחי ומרוב עצים לא רואים יער
    הספר פופולארי, שטחי ומאוד לא מקצועי. הוא רץ מרתון בין גיבוב של פרטים ומערבב מידע רב בצורה רדודה. הקורא שקורא את הספר לא מקבל תשובה על שאלות מעמיקות בהיסטוריה של המדע. אין טיפול בבעיות ובסוגיות, אלא רק תיאור סתמי ומעורבב. לא הייתי ממליצה על הספר. זה מה שנקרא "תפשת מרובה לא תפשת – תפשת מועט תפשת".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן