“לשמוע” עם חוש המישוש

מתברר שמרכזי השמיעה במוחם של חירשים-מלידה מעבדים מידע שמסר חוש המישוש

ינאי עופרן

האגדה מספרת שכאשר כבדו אוזניו של בטהובן הוא ניסר את רגלי הפסנתר שלו והניח אותו על הרצפה. כשהצמיד את הלחי לרצפה תוך כדי נגינה, הוא הרגיש את המוסיקה. הרטיטות האלה היו הרמז החושי היחיד שבו הוא נעזר כדי לכתוב את הסימפוניה התשיעית. זו, כמובן, גם היתה הדרך היחידה שבה “שמע” המלחין את הפופולרית שביצירותיו. השבוע מתברר שבסיפור על הפסנתר מנוסר הרגליים יש היגיון מדעי.

ד”ר דין שיבאטה מאוניברסיטת
ואשינגטון גילה שמוחם של חירשים עושה שימוש במרכזי השמיעה כדי לעבד ויבראציות שמדווחות למוח על ידי חוש המישוש. ייתכן, אמר שיבאטה השבוע, שיהיה אפשר להשתמש בממצאים האלה כדי לפתח מכשירי שמיעה מהפכניים בעבור חירשים מלידה.

חוקרים מצוותו של ד”ר שיבאטה גילו בעבר שלחירשים יש רגישות גבוהה לרטיטות שגורמת המוסיקה באוויר. נראה שגם הרבה חירשים מלידה מודעים לרגישות זו. כשהת'ר וויטסטון מק'קלום זכתה בתחרות מיס אמריקה בשנת 1995 צופי טלוויזיה רבים נדהמו מהדרך שבה היא הידסה לצלילי מוסיקת הרקע. מק'קלום היא חירשת מלידה. בארה”ב נערכים בשנים האחרונות קונצרטים לחירשים שבהם אוחזים המאזינים בבלונים להגברת הרטיטות, והאירועים האלה זוכים להצלחה גדולה.

שיבאטה רצה לבדוק איך מעבד מוחם של חירשים רטיטות כאלה. הוא ביקש מעשרה סטודנטים חירשים מלידה ומעשרה סטודנטים שומעים להחזיק צינור פלסטיק ביד. מדי פעם הורעד הצינור. מכשיר MRI פונקציונלי בדק מה קורה במוחותיהם של הנבדקים באותו זמן.

אצל השומעים, כצפוי, נרשמה פעילות ערה באזור שמעבד מידע מחוש המישוש. אבל אצל החירשים, בנוסף לאזור הזה, נצפתה גם פעילות באזור בקליפת המוח שבדרך כלל מעבד מידע שמיעתי. המוח של החירשים עיבד את רטיטות הצינור בעזרת הכלים שבהם מעבד מוח נורמלי צלילים. “על פי הממצא הזה”, אמר השבוע שיבאטה בכנס החברה האמריקאית לרדיולוגיה, “החוויה שעוברת על חירשים כשהם 'מרגישים' מוסיקה דומה למה שעובר על אנשים אחרים בזמן שהם שומעים מוסיקה”.

איך קורה שתפקידו של אזור במוח משתנה? שיבאטה מגדיר זאת כ”מאבק על נדל”ן”. קליפת המוח היא מחשב העל של המוח. המידע המורכב ביותר שמגיע אל המוח מועבר מאיברי החישה, דרך כמה תחנות ממסר, לתאים בקליפת המוח. רשתות התאים הסבוכות של קליפת המוח מעבדות את המידע הזה ומכתיבות על פיו את ההתנהגות. יכולות החישוב והעיבוד המופלאות האלה הופכות את קליפת המוח למשאב יקר. באופן נורמלי מחווטים העצבים שמגיעים מהאוזניים אל קליפת המוח השמיעתית, אזור מיוחד במוח שמתמחה בעיבוד צלילים. אבל אצל חירשים החוטים האלה לא מעבירים שום מידע. פיסה יקרה של קליפת מוח עלולה להיוותר בלי תעסוקה. בין החושים מתקיימת תחרות קשה על האזור הפנוי, כשכל חוש מנסה לגייס את התאים האלה כדי לשפר את עיבוד המידע שהוא מעביר אל המוח. על פי הממצאים החדשים, נראה שהמוח מעדיף להקצות את קבוצת התאים הזאת לטובת חוש המישוש. בעזרת המשאב החישובי העודף הזה משתפרת היכולת של החירשים להבחין בוויברציות.

הניסוי של שיבאטה נערך בחירשים מלידה. מוחם של תינוקות הוא פלסטי מאוד ותהליך של חיווט מחדש יכול להתרחש בו בקלות. אצל אנשים שהתחרשו בגיל מאוחר יותר, כמו בטהובן, התהליך כנראה אטי יותר, אבל סביר להניח שגם אצלם, בסופו של דבר, מוקצה קליפת המוח השמיעתית לטובת חוש המישוש.

המסקנה של שיבאטה היא שאצל חירשים הרגישות לרטט דומה לרגישות של אנשים שומעים לצלילים. הוא מציע לפתח מכשיר עזר לחירשים שיוצמד לעור ויהפוך הברות וצלילים לרעידות. יכולת העיבוד המיוחדת בקליפת המוח השמיעתית תאפשר, הוא טוען, לחירשים להבחין בין הברות וצלילים שונים על פי הרעידות האלה. כדי שמכשיר כזה יעבוד, אומר שיבאטה, צריך תרגול מיוחד שיגדיל את הרגישות של קליפת המוח השמיעתית לרטט. לכן, הוא טוען, ייתכן שכדאי לחשוף ילדים חירשים למוסיקה מגיל צעיר מאוד, כשתהליך החיווט של המוח עדיין בשיאו.

בטהובן. לסיפור על הפסנתר מנוסר הרגליים יש היגיון מדעי