חייו ומותו של “פנטסיה ,”2000 כתב העת הישראלי היחיד שחשב על העתיד ברצינות, בסקרנות, בעמקות
“פנטסיה 2000” נולד ב-,1978 בקפיטריה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שאליה נהגתי להימלט מעול עבודת הדוקטורט שלי בהנדסה. באחת השיחות שגילגלתי שם עם חברים, גם הם חובבי מדע בדיוני, תמהנו מדוע, בניגוד לכל מדינה מתוקנת, אין בישראל עיתון מד”ב. מכאן ועד להחלטה לתקן את המצב הדרך היתה קצרה.
העיתוי היה מוצלח למדי: “עם עובד” ו”מסדה” העזו להוציא לאור לראשונה סדרות של ספרי מדע בדיוני; נאס”א התכוננה לשיגור מעבורת החלל הראשונה, שלא במקרה נקראה “אנטרפרייז”, כשמה של החללית מ”מסע בין כוכבים”; הטלוויזיה הישראלית החלה, בדיוק אז, לרכוש לשידור את פרקי אותה סדרה; היתה תחושה שהקוראים בארץ בשלים וראויים להתוודע גם לסופרים כמו הרלן אליסון או סטניסלב לם, ולא רק לאיזאק אסימוב ורוברט היינליין הוותיקים.
הגיליונות הראשונים התקבלו בהתלהבות; נמכרו קרוב ל-6,000 עותקים. מחיר כתב העת היה גבוה למדי – אך הכרחי לכיסוי ההוצאות – 30 לירות (“מוניטין” היה הירחון היחיד שמחירו היה גבוה יותר). אך למרות כל זאת, בחלוף הזמן התברר שללא גב כלכלי רציני, ורק על בסיס עבודה התנדבותית, קשה לקיים כתב עת לאורך זמן. “פנטסיה “2000 שבק אחרי כשש שנים ו-44 גיליונות. במהלך חייו הופיעו על דפיו מאות סיפורים מתורגמים של סופרי המד”ב הגדולים, שפע מאמרי עתידנות, ראיונות עם אנשי מדע וספרות ישראלים, והעיקר – עשרות סיפורים מקוריים, שהעיתון שימש במה טבעית ומעודדת למחבריהם.
בספר “אנטומיה של פליאה – מדריך ביקורתי למד”ב”, שהופיע בארה”ב ב-,1987 נכתב ש”פנטסיה “2000 היה “מגזין המד”ב החשוב והמקצועי ביותר שפורסם בישראל”. לא שהיו לו מתחרים רציניים: בסוף שנות ה-50 יצאו לאור שני מגזיני מד”ב ישראליים: האחד נקרא “מדע דמיוני”, פירסם סיפורים מתורגמים בלא לציין את שמות מחבריהם (גם העורך היה עלום שם), וחדל להופיע אחרי 13 גיליונות; השני נקרא “קוסמוס”, פירסם אי אלו סיפורים של סופרי מד”ב טובים למדי, ושרד ארבעה גיליונות בלבד. בימי “פנטסיה “2000 נעשו שלושה ניסיונות כושלים להוציא עיתונים מתחרים, שניסו לרכב על גל ההתלהבות שהתעורר אז. האחד נקרא “עולם המחר” ויצא בסוף .1979 השני, “מדע בדיוני”, ראה אור ב-.1982 שניהם לא שרדו יותר מגיליון אחד. היחיד שהצליח קצת יותר היה “קוסמוס – המבחר של אסימוב”, שהוציא 6 גיליונות ב-.1979.
מה משך אותנו אז, וגם היום, במדע בדיוני? ב-1970 כתב אלווין טופלר בספרו “הלם העתיד”: “נוכל להפיק מהמד”ב תועלת עצומה כאמצעי להרחבת טווח ההתבוננות וליצירת הרגלי ניבוי. על ילדינו ללמוד את כתבי קלארק, טאן, היינליין, ברדבורי ושקלי, לא מפני שסופרים אלה יכולים לספר על חלליות ומכונות זמן, אלא משום שהם עשויים להעניק דבר חשוב בהרבה – מסע דמיוני לעולם הסבוך של שאלות פוליטיות, חברתיות, פסיכולוגיות ומוסריות, העתידות להתייצב בפניהם בבגרותם. ספרי מד”ב ראוי שייכללו כספרי חובה בלימודי העתיד”. קטע זה צוטט באחד הגיליונות של “פנטסיה ,”2000 בתוספת השאלה: “האם דברים אלה חדרו לתודעת המורים בארץ?”
ומה היום? האם גם בימינו, כשקצב ההתפתחות הטכנולוגית מסחרר, מהווה המד”ב מעין חיסון בפני “הלם העתיד” – או שמא אנו כבר מחוסנים מספיק? ומה תפקידו כאשר חקר העתיד וחיזוי טכנולוגי הן דיסציפלינות אקדמיות מקובלות?
דומני שתפקידו של המד”ב לא נגמר, כמו שתפקידה של הספרות לא נגמר – והרי המד”ב הוא קודם כל ספרות. כוחה לאו דווקא בתחזיות, והצלחתה אינה נמדדת באימותן. חקר העתיד, או החיזוי הטכנולוגי, משמש כלי למקבלי החלטות, בכך שהוא מצביע על ההתפתחויות הסבירות ביותר לאור האפשרויות המדעיות והטכנולוגיות המסתמנות היום. כתיבת סיפורי מד”ב, לעומת זאת, אינה מוזמנת על ידי מקבלי החלטות, וכמו לכל אמנות אין לה מטרה “מעשית”. סיפור מד”ב מוצלח יכול להיות כזה שאינו מתאר בהכרח עתיד שסבירות התממשותו גבוהה, אלא עולם דמיוני לחלוטין, מציאות חלופית שאולי לא תתקיים אף פעם – ובלבד שתהיה מרתקת, מעוררת מחשבה, ומושתתת (זו העדפתי האישית) על ספקולציה מדעית בעלת היגיון פנימי. סיפור כזה עשוי לפעמים ללמד אותנו משהו על עצמנו, אף על פי שהוא מתרחש בגלקסיה מרוחקת.
אין כמו המדע הבדיוני כתרגיל אינטלקטואלי בספקולציות על יחסים בין האדם לסביבה טכנולוגית עתידית (נסו לבסס סיפור על חברה שבה התכונות הגנטיות ניתנות לשליטה כדבר שבשגרה – נושא שבוודאי טרם מוצה בספרות). מכיוון שהניבוי הבטוח היחיד הוא שהעתיד יהיה שונה מאוד מההווה, המד”ב יהיה רלוונטי גם באלף הבא. מי ייקח על עצמו את ההוצאה של “פנטסיה ?”3000
* אהרון האופטמן היה ממייסדי “פנטסיה “2000 וערך את כתב העת בשנים '79'-83
