קטע מהפרק "הרהורי גינה" מתוך "הנזיר בגן – סיפורו של גרגור מנדל, אבי הגנטיקה

הנזיר בגן יצא בהוצאת דביר בתרגומו של עמנואל לוטם. ספר זה מצטרף לספרים "הכיפה של ברונלסקי" ו"בתו של גלילאו" המתארים יפה את ההסטוריה של המדע

מאת: רובין מרנץ הניג


פרק 10

עלים מתחילים להצהיב ולהשחים. פרחים נעשים
זרעים. הכול רך, גדול, בשל. אני מהלכת בין הצמחים,
והם משקפים את מצב רוחי – ניגוהה ושבעת-רצון.
הגננית הבלתי-נלאית. לורן ספרינגר

גינת הסתיו לבשה גוני דמדומים, ומנדל חש לאסוף את אחרוני התרמילים. בעד זמן קצר תרד החשכה, והוא היה אנוס להזדרז – מצב שהיה למורת-רוחו. הרבה יותר מזה התאים לו ההילוך האטי בין הצמחים, שהוא נהנה לכנותם "ילדיו" כדי לבחון את תגובותיהם של אורחים שלא; ידעו על ניסוייו בגננות. "התרצו

לראות את ילדי?" היה שואל הכומר שנדר נדר פרישות. ארשת התדהמה והמבוכה שעלתה על פניהם היתה מגוחכת תמיד. אילו שמעתם את גרגור מנדל מספר את סיפורו בעצמו, הייתם חושבים כי באותה שעה שלפנות ערב בסתיו של 1862, הוא עדיין לא הכין עד-תום את אמיתות התורשה שילדיו הקטנים והמפתיעים – ויחסיהם עם הוריהם, אחיהם וצאצאיהם – עדיין הצפינו בערמומיות שכזו. כמו כל הורה טוב, הוא השגיח על אפוני הגינה שלו במשך שש שנים ארוכות, אסף את תרמיליהם, חילץ את זרעיהם, חילק אותם לערימות לפי צבעיהם וצורותיהם, עקב אחר קומתם וצבעי פרחיהם והרגלי הפריחה שהפגינו מצמחים בהתבגרם. אבל כמו כל הורה, הוא עדיין לא הבין ממש את ילדיו. אמת, הוא בילה את שעות הפנאי שלו במשך שש השנים הללו כהרהורים מעמיקים על זרויותיו ומוזרויותיו של . Pisum.

כדרך שהורה עשוי לבחון, בחיבה ובדאגה, את יוצאי חלציו האהובים. אבל המשמעות המדעית של כל התצפיות האלה החלה נוגהת בדעתו רק עכשיו. לפחות, כך היה עתיד לספר – לאחר מעשה, בדרכו השיטתית שעשתה אותו מורה כה טוב – כיצד החל להבין בהדרגה את חוקי התורשה. בסיפורו נראים תהליכי החשיבה שלו מעוקרים יותר וישירים יותר מכפי שהיו בפועל, מן הסתם. כמו מדענים אחרים, לפניו ואחריו, אכף מנדל על מחקרי Pisum שלו נראטיב שאינו מביע את מלוא ההתרגשות האמיתית שהיתה גלומה בהם. אולי הסיפור נעשה קצת יותר בהיר משום כך, כאילו היתה חשיבתו כה הגיונית וכה טהורה, עד שאפשר לראותה כהכרחית ובלתי-נמנעת.

אבל מה שאבד לו, דומה כי היה תשוב יותר: ההזדמנות להציג את טיבה האמיתי יותר והמרתק יותר של עבודת הניסוי, כעיסוק מסתורי, פתלתול ומבולבל.

ובכן, שחזורו של מנדל את המחקר שלו שיפץ כנראה את האמת במידת-מה – ותוך-כדי-כך, המעיט בערך ההשראה וראיית הנולד שלו עצמו. מכיוון שהתמצא בפיסיקה ובבדיקת השערות, קשה להאמין שהוא לא ידע למד עליו לצפות מהאפונים שלו בכל שלב, ומדוע. ודאי, כחלוף השנים, בעוד התוצאות מצטברות קמעא קמעא. השתנו אחדות מהשערותיו. אבל היתה זו העמדת פנים כוזבת, כשטען – והפציר בנו להאמין – כי הוא עשה את מלאכה הגננות תחילה, ותשב על הדברים לעומקם רק אחר-כך.

הוא הפך במחשבותיו תחת כיפת השמים, בגנו, או מאחורי דלתיים סגורות, בכורסה שניצבה באחת מגומחות הספרייה, עם ספר פתוח על ברכיו. לפעמים ישב וחשב בחממת התפוזים; ולפעמים עלה במדרגות האבן שמאחורי החממה אל היציע השני של חצרות המנזר, שם נמצאה הכוורת שלו. מעת שהחלו ניסויי האפונים דורשים פחות גינון ויותר הרהור, כילה מנדל זמן רב יותר עם דבוריו, שכן זה היה תחביבו בימי נעוריו – כוורנות וייצור דבש. כעבור שנים ניסה להרבות דבורים כדי לאמת אחדות
מהתוצאות שקיבל מצמחיו.

עם הגיל החל מנדל ממעיט בעלייה במדרגות אל הכוורת, שכן מצא את עצמו, כלשונו שלו, "מבורך… בעודף מידות ומשקלות המכביד עלי מאוד את הטיפוס בגבעה, בעולם שמושלת בו כבידה אוניברסלית." אבל הנוף לבדו היה שווה בטרחת הטיפוס. גגות הרעפים האדומים של המנזר, מגדל הבסיליקה, הגבעה הנישאה שבראשה התנוססה טירת שפילברג, רחובות ברין ההומים, הנפרשים מקלוסטרפלאץ לכל עבר – הנוף הזה העניק למגדל הזדמנות לחשוב, לתת מרגוע לעיניו ההולכות וכהות, ובימים הגרועים ביותר, לחדש את תחושת שליחותו ולהזכיר לעצמו כמה חשוב להמשיך בעבודתו בגינה, למרות כל מפחי-הנפש והיגיעות.
עד 1862, הנוף מעל גבעת המנזר היה אולי הרחב ביותר שראה מנדל מימיו. אם נתעלם מנסיעותיו הביתה להייצנדורף, או מגיחותיו לווינה – שמקצתן היו נפלאות ומסעירות, ומקצתן נגועות באכזבה מרה – מנדל נותר מרותק לביתו, למעשה, בארבעים השנים הראשונות לחייו. אבל בקיץ 1862 יצא לנסיעה ממושכת בחו"ל, וזו מילאה אותו בלהיטות למסעות שנותרה עמו עד סוף ימיו. מנדל, עם מורים אחרים בכית-הספר הריאלי ועם מנהלו יוזף אושפיץ, היה חבר במשלחת הרשמית ששיגרה כרין לתערוכה הבינלאומית השנתית הראשונה של לונדון – חזיון ראווה טכנולוגי, שבית-הספר הריאלי תרם לו מצגת
בקריסטלוגרפיה.
התערוכה היתה ענקית. היא נערכה עשר שנים ויותר אחרי תערוכת לונדון של 1851, היריד הבינלאומי הראשון מהיסטוריה העולמית. מורשתה הנודעת ביותר של התערוכה הראשונה היתה ארמון הבדולח המפואר, קריסטל פלאס – מבנה אדירים קמור- גגות של פלדה וזכוכית, מלאכת מהשבת אדריכלית, משום שהיה זה המבנה הטרומי הראשון מסוגו. התערוכה של 1862 שמה את הדגש בטכנולוגיה ולאו דווקא באמנות, וכל דבר מהדברים שהיו בה נעשה בקנה-מידה מרהיב שבמרהיבים. אולם התצוגה אמנם לא היה יפהפה כמו ארמון הבדולח, אבל היה הגדול ביותר מסוגו שנבנה עד אז, כ400- מטרים אורכו וכ190- רוחבו, ושטתו כשבעים דונם. קרוב לעשרת אלפיב אנשים פנו וביקשו שטח לתצוגה: פי שבעה לפחות מהמספר שהיה הבניין הענקי מסוגל להכיל. את ההצעות הדמיוניות ביותר הציעו חובבים : מכונות תנועה מתמדת; פרוסת הלחם העתיקה ביותר בעולם (משנת 1801); בתי שירה אפית שייתלו בגלריית התמונות; נעליים מצוידות בקפיצים ; מגן שפם לאוכלי מרק; וגופתה החנוטה של פלונית חוליה פסטרנה, אשה מזוקנת ממקסיקו שהוצגה, באחד מחזיונות הקוריוזים שצצו כפטריות אחרי הגשם מאז הופיע מוצא המינים כ"דמות בלהות שחלקה אדם, תלקה אורנג-אוטן". רואה חשבון מהסיטי, מקום הימצאם של המכופתרים יותר מבין אנשי העסקים של לונדון, הציע שלוש המצאות שבפירוש אי-אפשר לתארן כמכופתרות: בית-שימוש המפעיל את עצמו, תיאודוליט משופר (מכשיר למדידת זוויות אופקיות ואנכיות המשרת את המודדים), ו"חליל רב-טוני" שיש בכוחו להשמיע כל צליל שמסוגלת אוזן האדם לשמוע. כורך ספרים הציע תוכנית למנגנון תלייה לגשרים ולדרכים מוגבהות: סוכן ביטוח בא עם שיטה משופרת לייצור יין. בעל משתלה העלה רעיונות לשיפור מכשירי ניתוח, ורופא מנתח הציע התקן לתלייה על הקיר שנועד להחיש את הבחלתם של פירות.
התערוכות הרשמיות שהציגו ארצות העולם היו מאופקות בהשוואה לכל אלה. האיש שביקש להתעופף בתוך כיפת הזכוכית שגובהה מעל שמונים מטרים הושב ריקם, אבל נציגי האומות השונות הורשו למלא את חלל האולם בעשרות מוצגים מרותקים לקרקע, שהפגינו להלל את התעשיות החשובות ביותר שלהן. אוסטריה הציגה צמר מרינו, מוצרי עור, נרות של חומצת חלב, אריגים צבועים ומקטרות מגולפות מעשה חושב, לצד קטר מטפס-הרים. היא הציעה גם הדגמה של תהליך הפקתו של בדיל מגרוטאות ברזל, והפגינה את שלל מיני המזונות, הבדים ומוצרי הנייר שאפשר לעשותם מתירס. נימה דומה של השתבחות אפיינה את מוצגיהן של כל המדינות המשתתפות, כשני תריסרים במספר. אפשר שתערוכת לונדון היתה נטולת הפתעות מכל סוג ומין, אבל ראשי העיר ברין מצאו בה הזדמנות חד-פעמית. ברין היתה מרכז של פעילות תעשייתית (בעיקר טקסטיל), מוקד לכלכלה פעילה ותוססת. אבות העיר האמינו כי אם יש את נפשם להבטיח את המשך השגשוג הגואה, עליהם להשקיע במיזמים של תחכום טכני הולך וגדל. אחד מרעיונותיהם היה הקמתו של מוזיאון כנולוגי – ובתערוכה הלונדונית יוכלו הם, או שליחיהם, ללמוד כיצד מתכננים דבר שכזה.

כאשר השתתף מנדל ביצירת המצגת של בית-הספר הריאלי, האם הבין שהגיון הקריסטלוגרפיה יוכל לסייע לו בהבנת משמעותם של היחסים המספריים שהפיק מן האפונים שלו? האם הוליכה אותו ההתעסקות בגבישים להכללה שלפיה הטבע מבוסס על תכונות בדידות? האם שימשו הגבישים את מנדל, בדרך זו או אחרת, כתבנית שבה נוצקה הבנתו ההולכת וגוברת און אוסף המספרים המסחרר שלו – מספרים של אפונים, של תרמילים, של צמחים – בעת שניסה להציבם בביטוי אלגברי כלשהו. ביטוי
שיביע את הגיון התורשה ?
הגבישים שמנדל התעסק בהם עתה, בדומה ליחידות המעורבות כתורשה, משכפלים את עצמם. באפונים ובגבישים כאחד, חלקיקים חסרי כל תנועה לכאורה מסוגלים. כמסתבר. לבצע את אחד התפקודים המרכזיים ביותר של היצורים החיים. צורתם של הגבישים הקיימים מגדירה את הצורה שיוכל ללבוש גביש חדש, מגבילה את מגוון האפשרויות, משמשת כדפוס. באורח דומה, הגם שמנדל טרם ידע זאת כנראה, 'מכתיבי התכונות שבדק כאפונים מגבילים אף הם את האפשרויות שלהם. אפון יכול להיות עגול או מזוות, אך לא באמצע הדרך ; גבוה או ננסי. אבל לא כל דבר אחר. בדרך כלשהי, חשובה ועם זאת מסתורית, מכתיבי התכונות מחזיקים את כל הדברים בתוך גבולות צרים, בדיוק כמו המבנה הגבישי, מצמצמים את יכולתו של יצור להיות שונה מאבותיו.
"ללונדון, ללונדון, לראות את המלכה," הזדמרו מילותיו של שיר ילדים נפוץ בימים ההם, והדעת נותנת שמנדל הוקסם ממסעו זה לחו"ל לא פחות מהילד שבאותו שיר. כמעט לא נותר תיעוד מן השליחות ההיא, אבל יש בידינו תצלום של הקבוצה המורבית במלואה, למעלה משלושים נפש, ניצבת לפני גראן אוטל בפריס באחת מחניותיה לפני חציית התעלה. בסמוך למלון היה עתיד לקום כעבור זמן קצר בניין האופרה הפריסאית המפואר. בתצלום נראים מעל שלושים גברים ואשה יתידה. ערוכים בתנוחות צילום על מדרגות המלון, וכפות דקלים משתרבבות ממעל. והנה הוא מנדל, עומד בדיוק במרכז הקבוצה ושולח את מבטו לאי-שם מעל כתפו השמאלית של הצלם. מנדל, היחיד שהרכיב משקפיים – וכמעט היחיד שלא התהדר בשפם עבות או בזקן מלא ומעוגל – לא חשף את היותו כומר. הוא לבש מקטורן בוקר, כמו כל היתר, עם חולצה לבנה ועניבת פרפר שחורה. אין הוא מחייך בתצלום. וגם אם אחדים מהגברים נשענים זה כנגד זה או מניחים זרוע על שכם שכנם, מנדל עומד לו זקוף ובודד.
הקבוצה התעכבה תחילה בווינה, העיר שמנדל למד להכירה היטב בשנותיו כסטודנט. כמה זיכרונות עורר בוודאי הביקור הזה, הן של ימי האושר שעבוו עליו בספיגת ידע חדש על כל נושא מדעי שנקרה לו, הן של הדכדוך שירד עליו כאשר נכשל – ושב ונכשל – בבחינה היתידה שנחשבה בעיניו אי-פעם. היו עוד כמה ערים אוסטריות וגרמניות בדרך ללונדון: זלצבורג, מינכן, שטוטגרט, קארלסרוהה ושטרסבורג.
המסע נמשך כשלושה שבועות בסך הכול, מ24- ביולי עד אמצע אוגוסט. היו שטענו כי אפשר שמנדל, או מישהו אחר מבני ארצו, נפגש עם צ'רלס דארווין במהלך הביקור. כמה מרנינה המחשבה על מפגש דמיוני שכזה. "איני מבין את מנגנוניו של תהליך הברירה הטבעית," היה דארווין מתוודה, בגרמנית הצולעת שלו או באמצעות מתורגמן. (מנדל, שדיבר בילדותו גרמנית בניב שלזיה, כתב בגרמנית פורמלית ולימד בצ'כית. הוא לא ידע אף מילה באנגלית.)
"כן, ודאי, עמדתי על כך כשקראתי את מוצא המינים שלך," היה מנדל משיב לו. הוא קרא את הספר בתרגומו הגרמני, מיד לכשהופיע ב1860-, ושמע רבות על המחלוקת שהתעוררה בעטיו, הן בשיחות במנזר הן בהרצאות האגודה לחקר הטבע. הוא זלל את ספרו של דארווין, רשם בעיפרון הערות בשוליו, בכתב-ידו הקטן והקפדני, ומפעם לפעם חשף את עוצמת רגשותיו בהדגשה בקו תחתי כפול, או אפילו בסימן קריאה.
הגם שמנדל הסכים לדעתו של דארווין במובנים רבים, הוא חלק על הגיונה הבסיסי של האבולוציה. דארווין, כמרבית בני דורו, ראה את האבולוציה כתהליך ליניארי, המוליך תמיד לעבר מוצר טוב יותר. הוא לא הגדיר "טוב יותר" במונחים דתיים (בעיניו, חיה מפותחת יותר לא היתה קרובה לאלוהים מחיה מפותחת פחות – לא היה יתרון לקוף-אדם על סנאי) אלא במובן הסתגלני. הסולם שעלו בו היצורים במהלך האבולוציה הוליך תמיד אל כושר הסתגלות טוב יותר לעולם המשתנה בהתמדה.
אם מנדל האמין בכלל באבולוציה – ושאלה זו עודנה שנויה במחלוקת גדולה – היתה זו אבולוציה המתרחשת במערכת סופית. מעצם ההבחנה כי תכונה אופיינית מסוימת עשויה להתבטא באחת מתוך שתי דרכים מנוגדות – אפונים עגולים או מזוותים, צמחים גבוהים או ננסיים – השתמעה הגבלה. האבולוציה של דארווין היתה פתוחה לגמרי ; האבולוציה של מנדל, כפי שהיה יכול לראות כל גנן טוב בזמנו, היתה סגורה. וחשוב לציין כי איש משניהם לא ראה את אצבע אלוהים בתהליך השתנותם של המינים.
מנדל, בדומה לגנטיקאים שהיו עתידים ללכת כדרך שפילס, הטיל ספק בתורשה הממוזגת שבה האמין דארווין. "איני סבור שהמיזוג יכול לשמש כהסבר," אולי היה אומר באותו מפגש דמיוני בין שני המדענים בלונדון. "לפי החוקים שאני הולך וחושף עתה, או לפחות החוקים עד כמה שהם נוגעים ל- Pisum תכונות אינן מתמזגות. הן נשארות בדידות ועוברות הלאה באורח כלתי-תלוי."
"אני דווקא שמח לשמוע שיש לך הסבר חלופי," היה דארווין עשוי להודות. "נמאס לי לשמוע את מבקרי שבים ודשים בשאלת ההצפה. ובכן, אמור לי – מה ידוע לך על אופן השתמרותן של הסתגלויות?"
אבל קשה להעלות על הדעת שפגישה מעין זו אכן התקיימה. גם לו קיבלנו את הסברה, המופלגת בפני עצמה, שמנדל היה מבקש להיפגש עם גדול הביולוגים של ימיו, היו עניינים דוחקים יותר מונעים את קיומה. בעת ששהתה המשלחת מברין בעיר חלה בנו של דארווין, לנארד בן השתים-עשרה, בשנית, והוריו שהו עמו בביתם בדאון ונמנעו מלקבל אורחים. היתה זו חוויה נוראה לבני-הזוג דארווין, שככר איבדו שלושה ילדים: שניים כינקותם ועוד אחת, אנני בת העשר, רק שנה לפני-כן. אבל לנארד נשאר בחיים – ואף הגיע לזקנה ושיבה, כי מלאו לו תשעים ושליש שנים לפני מותו. הוא היה היחיד מעשרת ילדיו של דארווין שזכה לראות כיצד הופכת עבודתו של אביר ליסודו של אורח מחשבה חדש לגמרי, לא רק כביולוגיה אלא בכל המדע המודרני.

בסתיו, כאשר הסתיים המסע ללונדון, חזר מנדל לגנו. הוא שב לטפל באפונים שלו ולעבד את חישוביו – אלה שעליהם אמר כי היו הקשים ביותר, בכל ניסוייו עד אז.
ההכלאות המונוהיברידיות והדיהיברידיות של מנדל הגיעו בינתיים לדור השלישי לפחות (כלומר, מה שהיינו מסמנים כיום 4Fׂ). אחדים מאותם בני-כלאיים ראשונים עדיין צמחו בגנו, ושושלות היוחסין שלהם היו מתועדות בקפידה עד לדור השישי. ועכשיו, בשעה זו של בין הערביים ביום סתיו כ1862-, השלים מנדל את הדור הרביעי של הכלאתו השאפתנית ביותר, הטריהיברידית. היתה זו הכלאה בין הורים שליטים ונסוגים שהיו שונים זה מזה לא בתכונה אחת בלבד ואף לא בשתיים, כמו בהכלאותיו הקודמות, המונוהיברידיות והדיהיברידיות. ההכלאות החדשות "הצליבו" צמחים שהיו שונים זה מזה בשלוש תכונות נפרדות: צורת האפון, צבע האפון וצבעו של ציפוי הזרע.

* המאמר פורסם באתר הישן עם צאתו לאור של הספר בשנת 2003, ובסיוע ההוצאה לאור, והועלה מחדש כחלק מפרויקט העברת בסיס הנתונים

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן