‫אספלט החממה / דייוויד ביילו‬

גורלם של מכרות החולות הביטומניים בקנדה, ושל האקלים בעולם, עלול להיות תלוי בקו צינור הנפט קיסטון XL

אורות האזעקה האדומים מהבהבים, אך בן ג’ונסון מתעלם מהם. שעוּן על דלפק שלאורכו מותקנים צגי מחשב, מתאר המהנדס הגבוה, הצנום וצרוב הרוחות את החיים במכרות החולות הבּיטוּמֶניים (המכונים גם “חולות זפת”) של מחוז אלברטה שבקנדה. תפקידו של ג’ונסון הוא לקחת את התערובת הבוצית של עַפְרָה ומים ולהפריד ממנה את הבּיטוּמֶן, נפט גולמי מוצק למחצה, דמוי עטרן, שאפשר לזקקו לנפט גולמי בצורתו המוכרת לנו. ג’ונסון ושני עמיתיו מאיישים תחנת ניטור הממוקמת סמוך לבסיסו של מבנה דמוי חרוט שגובהו כגובה בניין של שלוש קומות. התערובת הבוצית מוזרמת יחד עם מים חמים למרכז המבנה, שצורתו כעין משפך הפוך. הביטומן צף למעלה, לראש המבנה, וגולש על גבי הסְבָכות שמסביבו.

באירוע ב-2012, בִּעְבַּע הביטומן כלפי מעלה במהירות גבוהה כל כך עד שגלש במורד דפנות החרוט והציף את הבניין עד גובה הברכיים. כדי למנוע אירועים כאלה, הותקנו במקום חיישנים המנטרים טמפרטורות, לחצים ומשתנים אחרים, ואם משהו אינו תקין, נשמעת אזעקה. אך הדבר מתרחש לעתים קרובות ביותר: “1,000 אזעקות ביום,” אומר ג’ונסון, ולכן, המהנדסים משתיקים בדרך כלל את צליל האזעקה. “ה’בינג, בינג, בינג’ מנוטרל,” מסביר ג’ונסון, “שאם לא כן, היינו משתגעים.”

מכרה נורת’ סטיפבנק של חברת סאנקור אנרג’י, שבו מפעיל ג’ונסון את אחד מ”תאי ההפרדה” המרובים, מספק חלק זעיר בלבד מן התפוקה של מרבצי החולות הביטומניים של אלברטה, המשתרעים מתחת לפני הקרקע על פני אזור ששטחו כשטח מדינת פלורידה. מחירי הנפט המאמירים בעשור האחרון עשו את הכרייה בחולות האלה לעסק רווחי, וקנדה הזדרזה להרחיב את הייצור. ב-2012 לבדה ייצא מחוז אלברטה נפט בשווי של יותר מ-55 מיליארד דולר, בעיקר לארה”ב. אין פלא אפוא שלג’ונסון ולאנשי צוותו אין זמן פנוי להתעסק עם אזעקות.

עוד בנושא באתר הידען

• חולות הנפט של אלברטה – הברככה והקללה
• העלות האמיתית של הדלקים המחצביים
• המוציא נפט מן החול

 

 

ואולם, הבהלה לזהב השחור הטמון במרבצי החולות הביטומניים של אלברטה מפעילה פעמוני אזעקה מסוג אחר: הפעמונים של מדעני האקלים. פליטות של פחמן דו-חמצני משרֵפת דלק מחצבי מקרבות את העולם במהירות לסף הקריטי של גזי החממה: ריכוז אטמוספרי של 450 חלקים למיליון, המקביל להתחממות גלובלית של שתי מעלות צלזיוס או יותר. מעבר לסף הזה, חוששים מדענים, שינויי האקלים עלולים להיות הרי אסון. פחם הוא אמנם מקור גדול יותר של פחמן מאובן, אך הכרייה והזיקוק בחולות של אלברטה דורשים אנרגיה רבה יותר מזו הנחוצה להפקת נפט רגיל, והתוצאה היא שמתלוות לתהליך עוד פליטות של גזי חממה. זאת ועוד, הפעילות בתחום חולות הזפת צומחת בקצב מואץ, מהיר הרבה יותר מאשר במרבית מקורות הנפט האחרים בעולם. הפליטה לאטמוספרה של הפחמן הלכוד בחולות הביטומניים תנפץ כנראה כל תקווה שנצליח להתחמק מסף שתי המעלות צלזיוס.

נראה כי גורלם של החולות הביטומניים של אלברטה, ובעצם, של האקלים בעולם, תלוי עתה בפרויקט מתוכנן הקרוי קו קיסטון XL. קו צינורות הנפט הזה, שתחילתו במחוז אלברטה וסופו המתוכנן בבתי זיקוק בטקסס, לאורך חופי מפרץ מקסיקו, מיועד להיות הקו הראשי להובלת הנפט הגולמי המופק מחולות הזפת. כבר עשר שנים ואף יותר מזה טוענים חסידי המפעלים באלברטה שחולות הזפת משמשים מקור חיוני של נפט לארה”ב, מכיוון שהם אינם מושפעים מן הטלטלות הפוליטיות במזרח התיכון ובאזורים אחרים בעולם. כל מה שנדרש הוא אמצעי להובלת הנפט הגולמי מחולות הזפת של קנדה אל המקומות שבהם ישתמשו בו בארה”ב ומעבר לה, באירופה ובאסיה. ואם לא תתאפשר הקמת קו צינורות דוגמת קיסטון XL, יועבר הנפט בדרכים אחרות, דרך קו צינורות אחר או באמצעות רכבות. ואולם, לדעתם של מומחים בלתי תלויים, הקמת קו קיסטון XL חיונית להמשך הצמיחה של תעשיית חולות הזפת של אלברטה.

אך המידע הזה לא הובא לידיעת הציבור, כשבמהלך המסע לבחירתו מחדש לנשיאות ארה”ב, השהה הנשיא ברק אובמה את ההחלטה בשאלה האם להקים את קו צינורות הנפט קיסטון XL. וכשהסוגיה תעלה לדיון מחדש, יהיה מוטל על כף המאזניים הרבה יותר מכך.

סף טריליון הטונות

בנקודת התצפית המשקיפה על המכרה של חברת סאנקור, חשוף לקור המקפיא של החורף בצפון אלברטה, קשה לי להימנע מלחשוב שדווקא הייתי מסתדר לא רע עם קצת התחממות גלובלית. המכרה משתרע על פני שטח נרחב שהוכשר לתעשיית הפקת הנפט בלב הטייגה, אזור יערות המחט של האזור התת-ארקטי, כ-30 ק”מ מצפון לפורט מק’מאריי, עיירה קטנה שהפכה בבת אחת לעיר משגשגת שמחירי השכירות בה זינקו למחירים המקובלים במנהטן ושנהגי המשאיות שלה מרוויחים 100,000 דולר בשנה.

בכביש חצץ המתפתל מתחת לנקודת התצפית, עוברת שיירה של המשאיות הגדולות ביותר בעולם, מדגם קטרפילר 797F, וכל אחת מהן נושאת מִטען דחוס של חול ביטומני שמשקלו 400 טונות. (במקום יש ביקוש אדיר לנשים נהגות משום שהן יותר רגועות על ההגה, אך ההיצע רחוק מלענות על הביקוש, שכן מספר הגברים בעיר גדול פי שלושה ממספר הנשים.) המשאיות נעות הלוך ושוב בין מַחְפרים חשמליים ענקיים ובין מתקן ההפרדה של ג’ונסון, וכל סיבוב כזה אורך 40 דקות.

המשאיות פורקות את העפרה לתוך מטחנה תעשייתית שגודלה כגודל מכונית משפחתית קטנה, המזינה את העפרה הטחונה למַסּוֹעַ גְּדוֹל-ממדים, וזה מעביר את חולות הזפת לתא ההפרדה שעליו מפקחים ג’ונסון ועמיתיו. גוש של עפרה שזה עתה נפרק מן המשאית יכול להפוך לביטומן מופרד בתוך 30 דקות בלבד. הביטומן השחור והדביק שהופרד מן העיסה עולה כקצף מראש תא ההפרדה, נאסף, ומוזרם כלפי מטה בצינור למתקן זיקוק, שבו מסולק ממנו פחמן בטמפרטורה גבוהה, ומתקבלת תערובת פחמימנים סמיכה הדומה לנפט גולמי. בשיטה אחרת, הביטומן מעורב עם פחמימנים קלים ממנו במכלי אגירה ענקיים, רחבים ונמוכים. תערובת הביטומן המדולל נוזלית דיה כדי שיהיה אפשר להזרימה למרחקים ארוכים דרך קווי צינורות דוגמת קיסטון XL לבתי זיקוק בארה”ב.

מכרה נורת’ סטיפבנק אינו אלא חלק קטן ממכרה חולות הזפת הראשון בעולם, והוא רק אחד ממערכת המכרות הענפה של חברת סאנקור, המפיקים יחדיו יותר מ-300,000 חביות נפט ביום. אחזקותיה של החברה מהוות כ-30% מן התפוקה הכוללת של מכרות הנפט בחולות הזפת של אלברטה, המתקרבת לשני מיליון חביות ליום. התפוקה הזאת שוות ערך לזו של יותר מ-80,000 בארות נפט, כמות המסוגלת לענות על 5% מן הביקוש לנפט בארה”ב. המכרות, על האגמים הנרחבים של פסולת מים רעילים ועל גושי הגופרית המבהיקים בצהוב זוהר שהצטברו בהם, כבר גדולים כל כך עד שהם נראים מן החלל החיצון ככתם תעשייתי הרסני המתפשט בהתמדה באזור הטייגה.

ואולם, ההשפעה הסביבתית הבלתי נראית של המכרות האלה עלולה להציב לפנינו את האתגר הקשה מכול. כדי להשהות את המירוץ לעבר סף ההתחממות של שתי מעלות צלזיוס, על האנושות להביא בחשבון גורם המכונה בפי מדענים תקציב פחמן: הכמות המְרַבִּית הכוללת של פליטות פחמן, הנאמדת בטריליון (אלף מיליארד) טונות, שממנה אין לחרוג.

את מושג תקציב הפחמן הגה הפיזיקאי מיילס אלן מאוניברסיטת אוקספורד במהלך מחקר שערך עם שישה מדענים אחרים. ב-2009, אסף צוות המחקר ממצאי תצפיות בנושא ההתחממות הגלובלית וניתח אותם באמצעות מודלים ממוחשבים של שינויי אקלים עתידיים. המודלים הצליחו להסביר, בין השאר, את העובדה שפחמן דו-חמצני נשאר באטמוספרה וממשיך ללכוד חום במשך מאות שנים. מסגרת תקציב הפחמן המותרת של טריליון טונות שהגדירו במחקרם קובעת את הכמות המרבית של פחמן שהפעילות האנושית יכולה לשחרר לאטמוספרה מעכשיו ועד שנת 2050 בלי לעבור את הסף הקריטי של ההתחממות הגלובלית. אין חשיבות לקצב ההתקדמות שלנו לעבר גבול הפליטות המותר, מה שחשוב הוא שלא נעבור אותו. “כמות הפחמן היא משתנה היסוד כאן,” טוען ג’יימס אי האנסן, קלימטולוג בדימוס של נאס”א, שמתריע מפני שינויי האקלים מאז 1988 ולאחרונה אף נעצר במהלך הפגנות המחאה נגד קו צינורות הנפט קיסטון XL. “לא משנה כל כך באיזה קצב נשרוף אותו.”

אין גם חשיבות למקור פליטות הפחמן. יש כמות קצובה של דלקים מבוססי פחמן שהאנושות יכולה לשרוף, ויהיה מקורם מה שיהיה: חולות זפת, פחם, גז טבעי, עץ או כל מקור אחר לפליטת גזי חממה. “מנקודת המבט של המערכת האקלימית, מולקולה של CO₂ היא מולקולה של CO₂, אם מקורה בפחם ואם מקורה בגז טבעי,” אומר קן קלדיירה, מומחה למודלים אקלימיים מן המחלקה לאקולוגיה גלובלית של מכון קרנגי למדעים באוניברסיטת סטנפורד.

לדברי אלן, עד היום נפלטו לאטמוספרה 570 מיליארד טונות של פחמן כתוצאה משרפת דלק מחצבי, בירוא יערות ופעילויות אחרות. מתוכם, יותר מ-250 מיליארד טונות של CO₂ [שהם 68 מיליארד טונות של פחמן] נפלטו מאז שנת 2000 בלבד.

כיום נפלטת לאטמוספרה מדי שנה כמות של 35 מיליארד טונות בקירוב של CO₂ (9.5 מיליארד טונות פחמן) עקב פעילות אנושית, וכמות זו עולה בהתמדה עם התפתחות הכלכלה העולמית. לפי החישובים שערך אלן, בקצב הזה עתידה האנושות לפלוט לאטמוספרה את הטון הטריליון של פחמן במועד כלשהו במהלך קיץ 2041. כדי להישאר במסגרת תקציב הפחמן, עלינו להפחית את הפליטות ב-2.5% לשנה, החל ברגע זה.

אוצר תת-קרקעי

בחולות הזפת של אלברטה טמונים מרבצי ענק של פחמן, שרידיהם של אינספור אצות ויצורים מיקרוסקופיים אחרים שחיו לפני מאות מיליוני שנים במימיו החמימים של ים רדוד שכיסה חלק גדול מיבשת צפון אמריקה, כשהם מטמיעים פחמן דו-חמצני מן האטמוספרה בתהליך של פוטוסינתזה. באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו כיום, אפשר להפיק מחולות הזפת של אלברטה 170 מיליארד חביות נפט לערך, שיפלטו לאטמוספרה כ-25 מיליארד טונות פחמן בתהליך השרפה של הנפט. כמות נוספת של 1.63 טריליון חביות נפט – ששרפתו תפלוט לאטמוספרה 250 מיליארד טונות פחמן נוספים – יהיה אפשר להפיק כשתימצא הדרך ההנדסית להפרדת כל הביטומן מחולות הזפת. “אם נשרוף את כל כמות הנפט האגור בחולות הזפת, תעלה הטמפרטורה, כתוצאה מן השרפה הזאת בלבד, בשיעור של כמחצית עליית הטמפרטורה שראינו עד כה,” כלומר, מדובר בהתחממות גלובלית של 0.4 מעלות צלזיוס בקירוב, אומר ג’ון פ’ אבּרהם, מהנדס מכונות מאוניברסיטת סנט תומאס שבמינסוטה.

בכריית שטח אפשר להגיע למרבצים הטמונים בעומק של עד 80 מטר, אך אלה מהווים 20% בלבד מחולות הזפת. במקומות רבים טמונים מרבצי חולות הזפת מאות מטרים מתחת לפני הקרקע, וחברות האנרגיה פיתחו שיטה להפקה בשטח של הביטומן ממרבצים אלה באופן ישיר, בתהליך של התכה.

בשיטה זו הפיקה ב-2012 חברת סֵנוֹבוּס אנרג’י יותר מ-64,000 חביות של ביטומן תת-קרקעי מדי יום באתר כרייה הסמוך לאגם כריסטינה באלברטה. במקום הוקם עוד אחד מן המחנות הארעיים שצצו לאחרונה בעקבות הזינוק בתעשיית חולות הזפת. ענני קיטור מיתמרים מתשעת דּוּדֵי החימום התעשייתיים הניצבים באתר. באנרגיה המופקת משרפת גז טבעי מורתחים בדְּוָודים האלה מים מטופלים, שהופכים לקיטור בטמפרטורה של 350 מעלות צלזיוס. בחדר בקרה גדול אף מזה של חברת סאנקור, מזרימים עובדי חברת סנובוס את הקיטור בלחץ אל מעמקי האדמה כדי להתיך את הביטומן, שנשאב לאחר מכן ביניקה אל פני השטח דרך באר וממנה מועבר בצינורות לעיבוד נוסף. גרג פיינאן, מנהל התפעול באתר אגם כריסטינה, מדמה את האתר כולו למתקן ענק לעיבוד מים “שדרך אגב מפיק גם נפט.” בהתפרצויות המתרחשות מדי פעם, קיטור מעורב בחולות זפת מותכים למחצה נורה אל על, כפי שאירע בקיץ 2010 באתר של חברת דֶבוֹן אנרג’י שבו נעשה שימוש בלחץ רב מדי.

באתר אגם כריסטינה, המהנדסים מזרימים פנימה בלחץ כשתי חביות של קיטור כדי לשאוב בחזרה חבית אחת של ביטומן. תהליך התכת הביטומן, על כמויות הקיטור האדירות הנדרשות לשם כך והגז הטבעי שיש לשרוף כדי להפוך את המים לקיטור, כרוך בפליטת גזי חממה בסדר גודל של פי שניים וחצי יותר מפליטת הגזים המזהמים בכריית שטח, הנמנית אף היא על אחד ממקורות הזיהום הסביבתי הגדולים ביותר בתעשיית הפקת הנפט. לפי נתוני איגוד חברות הנפט של קנדה, חל גידול של 16% בפליטת גזי החממה מחולות הזפת של אלברטה מאז 2009 בלבד, בעקבות הגידול בהפקת הנפט בשיטת ההתכה הזאת. ב-2012, השתווה לראשונה היקף ההפקה התת-קרקעית של חולות זפת באלברטה לזה שבכריית שטח, ובזכות התרחבות הפעילות באתרים כמו אגם כריסטינה, צפויה הכרייה התת-קרקעית להיות במהרה לשיטת ההפקה העיקרית באזור.

ואולם, שיטת ההפקה באתר יעילה רק כשהביטומן טמון בעומק של 200 מטר ויותר, מה שמותיר מרווח של 120 מטר לערך, שבו מרבצי הביטומן טמונים בעומק רב מכדי לאפשר כריית שטח וקרוב מדי לפני הקרקע מכדי לאפשר הפקה בהתכה. עד כה, לא מצאו המהנדסים דרך לניצול מרבצי הביטומן הטמונים בעומק שבין 80 מטר ל-200 מטר, כך שהתרחיש של שרפת כל הדלק האגור במרבצי חולות הזפת אינו צפוי להתממש בעתיד הנראה לעין.

מכל מקום, די בשרפת חלק ניכר מן הנפט האגור בחולות הזפת כדי לקרב את כדור הארץ בצעדי ענק לפריצת המסגרת של תקציב הפחמן. כדי להימנע מכך, עלינו להפסיק לשרוף פחם או דלק מחצבי אחר, או, לחלופין, למצוא דרך להפחתה חדה של פליטות גזי החממה מחולות הזפת. ולא נראה שיש לאחת מן האפשרויות האלה סיכוי סביר להתממש. “מאז 1990, הוכפל היקף הפליטות” מחולות הזפת “והן יוכפלו שוב עד 2020,” טוענת ג’ניפר גרנט, המנהלת את המחקר בנושא החולות הביטומניים במכון פֶּמבינה, ארגון קנדי להגנה על הסביבה.

קשר הקיסטון

תקציב הפחמן הוא הגורם שהניע את אבּרהם, קלדיירה והאנסן לחתום יחד עם 15 מדענים אחרים על מכתב לנשיא אובמה בדרישה שידחה את ההצעה להקמת קו צינורות הנפט קיסטון XL, המתוכנן להיפרס לאורך 2,700 קילומטרים. הקמת קו צינורות זה, שיאפשר הרחבה נוספת של הפקת הנפט מחולות הזפת, “מנוגדת גם לאינטרסים הלאומיים של ארה”ב וגם לאינטרסים של כדור הארץ,” כתבו המדענים.

אובמה, שדחה למועד מאוחר יותר את ההחלטה על אישור קו הצינורות ממש לפני הבחירות לנשיאות ב-2012, נקט עמדה ידידותית לאקלים הן בנאום ההשבעה השני שלו והן בנאום “מצב האומה” שנשא ב-2013 לפני הקונגרס. את ההחלטה לגבי קיסטון XL יקבל אובמה לאחר שמחלקת המדינה תפרסם את הדוח הסופי שלה בנושא.

בטיוטה הראשונה של הדוח, טענה מחלקת המדינה שקו צינורות הנפט לא ישפיע במידה ניכרת על גורלם של מפעלי חולות הזפת ואף לא על הסביבה. קיסטון XL, נאמר בדוח “לא צפוי להשפיע באופן ניכר” על פליטות גזי החממה. אך נראה כי מחברי הדוח הניחו שאם הקו לא יוקם, תמצא קנדה דרך חסכונית אחרת להובלת הנפט לצרכנים.

תגובתה של הסוכנות להגנת הסביבה של ארה”ב (EPA), שפורסמה באפריל 2012, מציגה את הנושא באור שונה. לדברי סינתיה ג’יילס, סמנכ”לית משרד האכיפה והפיקוח של ה-EPA, דוח מחלקת המדינה מסתמך על מודלים כלכליים שגויים ומתעלם מגורמים נוספים. על סמך הניסיון שנצבר בהערכות סביבתיות רחבות היקף, טוענת הסוכנות להגנת הסביבה שהחלופות לקיסטון XL יקרות הרבה יותר או מעוררות התנגדות עזה. במילים אחרות, ללא קיסטון XL, עשויה תנופת הפיתוח בחולות הזפת להיעצר. תמיכה בניתוח הזה סיפקה סוכנות האנרגיה הבין-לאומית (IEA) במסמך בנושא עתיד חולות הזפת שפרסמה במאי 2012.

כבר כיום מובילים את הנפט המופק מחולות הזפת דרומה ברכבות, אך מדובר בתחליף ארעי בלבד. בתעריפים כיום, עלות הובלת הנפט באמצעות רכבות גבוהה פי שלושה מעלות ההובלה בצינורות. עם הנסיקה בפעילות בחולות הזפת, עלולה עלות ההובלה ברכבת לעכב או אף לעצור פיתוח נוסף.

ומה לגבי קו צינורות אחר, במקרה שהקמת הקיסטון XL לא תאושר? לפני קנדה פתוחה האפשרות של הובלת הנפט מערבה, לחוף האוקיינוס השקט ומשם, במכליות ענק, לסין. אפשרות אחרת היא הובלת הנפט מזרחה, דרך קווי צינורות קיימים, למערב התיכון של ארה”ב או לחוף האוקיינוס האטלנטי. אך שתי האפשרויות האלה בעייתיות. הובלת הנפט לחוף האוקיינוס השקט, האפשרות הפחות ישימה מבין השתיים, תחייב הקמת קו שיחצה את הרי הרוקי ויעבור דרך שטחים שבבעלות השבטים האינדיאניים של קנדה המכונים האומות הראשונות (First Nations) וקבוצות אחרות של ילידים בקולומביה הבריטית, המתנגדים למעבר קווי צינורות באדמותיהם מחשש לדליפות ולנזקי סביבה אחרים. קו צינורות לחוף האוקיינוס האטלנטי אפשר להתקין באמצעות חיבור מאולתר לרשת קווי הצינורות שכבר מקשרים בין אלברטה לבין החוף המזרחי של צפון ארה”ב. במקרה זה, יהיה על המהנדסים להפוך את כיוון זרימת הנפט, כפי שעשתה חברת אקסון-מובייל בקו הצינורות פגאסוס, המוביל כיום נפט גולמי מאילינוי לטקסס. אלא שקווי צינורות ישנים יותר שהנפט מוזרם בהם בכיוון הפוך לכיוון הזרימה המקורי מועדים יותר לדליפות. בפגאסוס, למשל, התפתחה דליפת נפט מחולות הזפת בארקנסו באפריל 2012. זאת ועוד, השבחה של קווי צינורות קיימים תעורר קרוב לוודאי מחאה חריפה מצד פעילי איכות הסביבה וגורמים אחרים.

בגלל המכשולים האלה, מציינים הדוחות שפרסמו הסוכנות להגנת הסביבה וסוכנות האנרגיה הבין-לאומית, תעשיית חולות הזפת זקוקה לקיסטון XL כדי להמשיך ולהתפתח. כיום מופקות מחולות הזפת של אלברטה 1.8 מיליון חביות נפט ביום. קיסטון XL יוכל להוביל 830,000 חביות נוספות מדי יום.

בהיותם מודעים להתנגדות של ארגוני איכות הסביבה, מנסים השלטונות במחוז אלברטה וחברות האנרגיה לצמצם את פליטות גזי החממה מאתרי הפעילות בחולות הזפת. חברת רויאל דאץ’ שֶל בוחנת חלופה יקרה לתהליך הפקת נפט מביטומן, המבוססת על הוספת מימן, במקום חימום הביטומן, וזאת כדי להפחית את פליטות הפחמן הדו-חמצני. בד בבד, החלה ענקית הנפט הבין-לאומית בפיתוח תכניות להתקנת ציוד ללכידת פחמן דו-חמצני ולאחסונו. הפרויקט, שהושק באחד מבתי הזיקוק הקטנים שלה, מכונה בשם Quest. היעד, עם השלמת הפרויקט ב-2015, הוא לאחסן מדי שנה בעומק רב מתחת לפני הקרקע מיליון טונות של CO₂: כשליש מפליטת המזהמים של המתקן. בפרויקט דומה אחר, נעשה ניסיון ללכוד CO₂ ולהשתמש בו לצורך מיצוי מוגבר של בארות נפט.

כמו כן, אלברטה היא אחד מאזורי הפקת הנפט היחידים בעולם שבהם מוטל מס על פחמן הנפלט לאטמוספרה. כיום עומד המס על 15 דולר לטון פחמן והסכום עשוי לעלות בעקבות הדיונים המתנהלים כיום בנושא. מחוז אלברטה השקיע את סכום הכסף שנגבה – יותר מ-300 מיליון דולר – בפיתוח טכנולוגי, בעיקר בטכנולוגיות המיועדות להפחית את פליטות ה-CO₂ מחולות הזפת. המס המוטל על הפליטות האלה “לפחות נותן לנו קצת נשק כנגד האנשים שתוקפים אותנו בנושא טביעת הרגל הפחמנית שאנחנו משאירים אחרינו,” אמר לי ב-2011 רון לייפרט, שכיהן באותה עת כשר האנרגיה של אלברטה.

המאמצים להקטנת טביעת הרגל הפחמנית בחולות הזפת מגדילים עוד יותר את עלויות הפקת הנפט, אך עד כה, לא הוכתרו מאמצים אלה בהצלחה יתרה. לפי נתונים שפרסם איגוד חברות הנפט של קנדה, 1.8 מיליון חביות הנפט שהופקו מחולות הזפת ב-2011 גרמו לפליטת יותר מ-47 מיליון טונות של גזי חממה באותה שנה.

ב- 2012 ערכה סוכנות האנרגיה הבין-לאומית ניתוח של הדרכים להימנע מלהגיע לסף שתי המעלות, שמסקנתו הייתה שלהפקת הנפט מחולות הזפת של אלברטה אסור לחרוג מ-3.3 מיליון חביות ליום עד 2035. ואולם, אתרי הכרייה שהקמתם אושרה ואלה המצויים בהקמה באלברטה עלולים להגדיל את היקף הפקת הנפט ל-5 מיליון חביות ביום כבר עד 2030. קשה לדמיין איך יהיה אפשר להמשיך את פעילות הכרייה בחולות הזפת בלי לחרוג ממסגרת תקציב הפחמן.

פריצת מסגרת תקציב הפחמן

האם זה הוגן להפנות את הזרקורים לחולות הזפת דווקא? ככלות הכול, צורות אחרות של דלק מחצבי תורמות אף יותר לתקציב הפחמן העולמי, אך אינן מעוררות זעם רב כל כך. ואולי, שלא בצדק. ב-2011 פלטו תחנות הכוח הפחמיות בארה”ב כשני מיליארד טונות של גזי חממה – פי שמונה בערך מן הכמות שמייצרות פעולות הכרייה, הזיקוק והשרפה בחולות הזפת. מכרות פחם רבים ברחבי העולם יוצרים בנוף צלקות כעורות באותה מידה בדיוק והותירו אחריהם שינויי אקלים גדולים עוד יותר. ואף על פי כן, מכרות כמו אלה שבאגן נהר פאודר שבמונטנה ובוויומינג אינם מעוררים מחאה ציבורית נרחבת כמו זו שמעורר פרויקט קיסטון XL, ומפגינים אינם קושרים את עצמם לפסי הרכבת כדי לעצור את הרכבות הארוכות הנושאות פחם מאגן הנהר מדי יום ביומו. המכון הגאולוגי של ארה”ב מעריך שבאגן נהר פאודר לבדו טמונים 150 מיליארד טונות פחם הניתנים לכרייה בטכנולוגיות העומדות לרשותנו כיום. שרפת כל כמות הפחם הזאת תזניק את העולם הרחק מעבר לסף טריליון הטונות של תקציב הפחמן.

תכניתה של אוסטרליה להגדיל את יצוא הפחם לאסיה עלולה לגרום לפליטת 1.2 מיליארד טונות נוספים של CO₂ לאטמוספרה מדי שנה, בעת שרפת הפחם. בהשוואה לפליטות האלה, מתגמד חלקם של חולות הזפת בפליטת גזי חממה, אף אם נביא בחשבון את התחזיות האופטימיות ביותר להרחבת הפעילות באזור. ארה”ב ומדינות אחרות, כמו אינדונזיה, מתכננות הרחבות של פעילותן בתחום הפחם. סגירת תעשיית הפחם של ארה”ב או אף קיצוץ בפעילותה יקזזו כל גידול צפוי בפליטות מזהמים מחולות הזפת עקב הקמת קיסטון XL, אם כי שני סוגי הדלקים שבהם מדובר משמשים למטרות שונות: הפחם, לייצור חשמל, והנפט, לתחבורה.

כמו כן, כדמוקרטיה ידידותית הרגישה ללחץ שמפעילים ארגוני איכות הסביבה, קנדה משמשת מטרה נוחה. לעומת זאת, חברות במקסיקו, בניגריה או בוונצואלה המפיקות “נפט כבד”, שתרומתו לזיהום הסביבה אינה פחותה מזו של הביטומן המופק מחולות הזפת, אינן חשופות למעקב ולבקרה חמורים כל כך, על אף שיעורי הפליטה הגבוהים של CO₂ שפעילותן גורמת. למעשה, מיצוי נפט כבד מאותו סוג מתוך שדה נפט ישן בקליפורניה הוא התהליך המזהם ביותר, הפולט יותר CO₂ מכל שיטה אחרת להפקת נפט בעולם, לרבות הפקת הביטומן ממרבצי חולות הזפת בתהליך של התכה. “אם אתם חושבים שיש יתרון להפקת נפט ממקורות אחרים )שונים מחולות הזפת(, אתם משלים את עצמכם,” אומר מהנדס הכימיה מאריי גריי, המכהן כמנהל המדעי של המרכז לחדשנות בחולות הנפט באוניברסיטה של אלברטה. “השימוש הגובר בפחם בעולם מדאיג אותי הרבה יותר.”

אבל הפקת נפט ממקורות אחרים אינה מתפתחת בקצב מהיר כל כך כמו זה המאפיין את תעשיית הפקת הנפט מחולות הזפת של אלברטה, שגדלה בעשור האחרון ביותר ממיליון חביות ליום. אם ברצוננו להישאר במסגרת תקציב הפחמן העולמי, עלינו לנצל פחות ממחצית עתודות הנפט, הגז והפחם שידוע לנו על קיומן ושהפקתן כדאית מבחינה כלכלית. משמעות הדבר היא שעלינו להשאיר חלק ניכר מן הדלק המחצבי – בעיקר הצורות המזהמות ביותר של נפט, כמו זה המופק מחולות הזפת – טמון במעמקי האדמה.

כוחות כלכליים עשויים לבוא לעזרת הסביבה הגלובלית. בעקבות הפקת הנפט משדה פצלי השמן באקֶן שבצפון דקוטה בטכנולוגיה של סדיקה הידרולית (fracking), חלה ירידה בביקוש בארה”ב לנפט “המלוכלך” של קנדה. בתגובה, בוטלו פרויקטים חדשים לפיתוח תשתיות בחולות הזפת של אלברטה, כמו פרויקט ווייג’ר להקמת בית זיקוק בעלות של 12 מיליארד דולר. גם תקנים שהונהגו לאחרונה בארה”ב המחייבים את הגדלת נצילות הדלק של מכוניות יפחיתו את הביקוש, לפחות בטווח הקצר. כך או אחרת, חולות הזפת אינם הולכים לשום מקום, והם עתידים לשוב ולהיות יעד מושך להפקת נפט כששדות נפט אחרים, נוחים יותר לניצול, ימוצו עד תום.

אם קו צינורות הנפט קיסטון XL יאושר בסופו של דבר, או אם תוקם מערכת חלופית להובלת הנפט מחולות הזפת לסין, יגדל קרוב לוודאי ייצוא הנפט, ועִמו תגדל גם ההצטברות המואצת והבלתי נראית של CO₂ באטמוספרה. במקום לנקוט בצעד החיוני כדי שלא לחרוג מסף ההתחממות הגלובלית של שתי מעלות צלזיוס ולהפחית את פליטות גזי החממה ב-2.5% מדי שנה נראה שאנו עומדים להמשיך לפלוט גזים מזהמים לאטמוספרה ולהחמיר עוד יותר את אפקט החממה הגלובלי. כל אטום של פחמן הנפלט משרפת דלק מחצבי, בין שמקורו בחולות ביטומנים ובין שמקורו במאגרים אחרים, קובע את עתידנו על פני כדור הארץ.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

בקיצור

הפקת נפט מחולות זפת ושרפתו כדלק מייצרות כמויות אדירות של פחמן דו-חמצני.

כדי למנוע התחממות גלובלית ממוצעת של יותר משתי מעלות צלזיוס, שעלולה לחולל שינויי אקלים הרי אסון, עלינו להבטיח שהפליטות המצטברות של פחמן לאטמוספרה לא יעברו את סף טריליון הטונות.

האטמוספרה של כדור הארץ עברה כבר את מחצית הדרך לקראת סף טריליון הטונות של פחמן; הרחבת הפקת הנפט מחולות הזפת תאיץ את הפליטות.

אם יוקם קו צינורות הנפט קיסטון XL מקנדה לארה”ב, תואץ הפקת הנפט מחולות הזפת, והדבר יקרב את כדור הארץ בצעדי ענק לעבר סף הפליטות שממנו אין לחרוג.

מכרה זהב שחור

איך מפיקים נפט מחולות זפת?

חולות הנפט של אלברטה נאפו בחום של בטן האדמה, והתוצאה היא נפט סמיך דמוי זפת, הידוע בשם ביטומן. טיפות הביטומן עוטפות גרגרים משוננים של חול ומים, שאותם יש להפריד מן הביטומן כדי שיהיה אפשר לעבד אותו. בדרך כלל, עפרה מכילה 73% חול, 12% ביטומן, 10% חרסית ו- 5% מים. תוצר לוואי של תהליך ההפרדה של המרכיבים הדביקים הוא אגמי מים מלאים במשקעים רעילים.

על המחבר

דייויד ביילו (Biello) הוא עורך עמית בסיינטיפיק אמריקן.

ועוד בנושא

Warming Caused by Cumulative Carbon Emissions towards the Trillionth Tonne. Myles R. Allen et al. in Nature, Vol. 458, pages 1163-1166; April 30, 2009.

The Alberta Oil Sands and Climate. Neil C. Swart and Andrew J. Weaver in Nature Climate Change, Vol. 2, pages 134-136; February 19, 2012.

The Facts on Oil Sands. Canadian Association of Petroleum Producers, 2013. www.capp.ca/getdoc.aspx?DocId=220513DT=NTV

המאמר מתפרסם באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל