אני, עצמי, והעתקים אחרים

המאמר עוסק באחת התכונות המעניינות שהוצגו בסדרת מסע בין כוכבים – העברה מיידית ממקום למקום

  מאמר זה שפורסם במדור המדע הבדיוני בגלילאו, גליון 61, ספטמבר 2003 ומובא כאן באישור מערכת גלילאו. הופיע לראשונה באתר הידען ב-19.11.2003
 


מאת: ישראל בנימיני 
 
ג'ון האסטרונאוט מוזמן לניסוי של משגר חומר: בניסוי, הוא ייכנס לתא שבו מכשירים סורקים במהירות את גופו ומזהים במדוייק את מיקומו של כל אטום ואטום. מידע זה מקודד דיגיטלית ומשודר למכשיר מרוחק, בו מתבצע התהליך ההפוך: מיכשור ננו-טכנולוגי מרכיב את האסטרונאוט, אטום לצד אטום, כפי שהיה כאשר נכנס לתא המקורי. האסטרונאוט יודע כי בתהליך הסריקה, גופו המקורי יושמד לחלוטין, אך נאמר לו לא לדאוג: חתולו האהוב של מפתח המשגר שודר באותו שיטה, ושום דבר לא השתנה בהתנהגותו של החתול (לצערם של חלק מהחברים האחרים בצוות המחקר…). אך האם באמת האדם שיצא ממקלט החומר הוא אותו אדם שנכנס אל המשדר?

 

הפילוסופיה פוגשת את המדע הבדיוני

שאלה זו דורשת בחינת רעיונות מופשטים שבדרך כלל הם ‏נחלת הפילוסופים בלבד: האם האדם מוגדר על ידי החומר ‏ממנו הוא מורכב, או אולי יש לו עוד מרכיב שאינו פיזי ? אם יש ‏מרכיב לא פיזי, כמו נפש, הרי שג'ון הולך אל מותו הוודאי. ‏ואולי יותר מסובך: נפשו תושמד, אבל ממקלט החומר תצא ‏ישות כלשהי המעידה על עצמה שהיא ג'ון, מוכיחה זאת על ידי ‏מענה נכון לשאלות שרק ג'ון יודע את תשובותיהן, ומתנהגת ‏בדיוק כמוהו. אצל הפילוסופים של התודעה יש מונח מיוחד ‏לישות כזאת, המתנהגת כמו אדם אך אין לה מודעות עצמית:
זהו הזומבי, מושג שדרכו ניתן לבחון רעיונות על טבעם ‏המטריאלסטי או הדואלי של העולם, המחשבה והמודעות. ‏
המטריאליסט יטען: אם צירוף אטומים של עצם ‏כלשהו זהה לצירוף המרכיב אותי, הרי שהעצם הזה הוא אני. ‏אין כל בעיה בכך שאלה אינם ממש אותם אטומים. הרי ‏האטומים המרכיבים את גופי מתחלפים כמעט לגמרי כל מספר ‏שנים, וכולנו מסכימים כי זהותי הבסיסית נשארה כשהיתה ‏כשהורכבתי מאטומים אחרים. הספקן יענה: המקרים אינם ‏דומים. בגופך התחלפו האטומים בזה אחר זה, בעוד שבשיגור ‏כולם התחלפו בבת אחת, ולכן אין המשכיות של זהותך. יותר ‏מכך, מה אם השידור הוקלט ו"ינוגן" פעמיים? האם אז יש שני ‏עותקים שלשניהם אותה זהות – הזהות שלך?‏
פילוסופים משתמשים לעיתים ברעיונות כאלה, ‏השאובים מהמדע הבדיוני, להמחיש את טענותיהם. דוגמה
לקשר כזה מופיעה בספרו השנוי במחלוקת של הפילוסוף דרק ‏פרפיט ‏ ‏(‏Parfit‏) "סיבות ואנשים" מ- 1984. בין השאר, פרפיט מתאר ‏סיטואציות היכולות לנבוע משימוש במשגר חומר, וטוען כי עצם התגובות שלנו לסיטואציות דמיוניות אלה מעידות על ‏המשמעויות שאנו מייחסים לזהות, וניתן להסיק מהן ‏משמעויות מרחיקות לכת בתורת המוסר.‏בתורם, משתמשים כמה סופרי מד"ב ברעיונות ‏פילוסופיים כבסיס למאורעות העוברים על גיבוריהם. זה לא ‏תמיד המצב: במדע הבדיוני, לעיתים קרובות הגיבורים, כמו ‏הסופר, אינם חשים בכל בעיה בשימוש במשגר החומר. הדוגמה ‏הקלאסית היא צוות ספינת החלל אנטרפרייז בסדרות ‏הטלוויזיה והסרטים של "מסע בין כוכבים", המשוגר מסיפון ‏החללית לחקור עולמות שכף רגל אדם לא דרכה בהם, בלא ‏שהם מוטרדים בשאלות פילוסופיות. לעומת זאת, בכמה ‏סיפורים בעיות אלה מהוות את מרכז העלילה. כך, למשל, ‏בספרו הקלאסי של אלגיס בדריס "ירח מורד" (‏Budrys, ‎Rogue Moon, 1960‎‏). כשעל הירח מתגלה מבנה מסתורי, ‏
משוגרים מתנדבים לחקור אותו. המבנה מסוכן מאוד, והורג ‏את הנכנסים אליו במגוון שיטות מפחידות, בדרך כלל תוך ‏מספר דקות. זה צריך להיות בסדר: רק עותק של המתנדבים ‏משוגר אל הירח, והם חופשיים להמשיך את חייהם על כדור ‏הארץ ולשגר עותקים נוספים לעיתים תכופות. בכל זאת, איזה ‏סוג אדם שולח את עצמו למות שוב ושוב? רוב המתנדבים ‏מאבדים את שפיות דעתם, במיוחד מפני שקשר טלפתי מאפשר ‏
להם לחוש את מות עותקיהם. דילמה דומה עומדת בפני הגיבורים של "הכוכב הרחוק ביותר" של פרדריק פול וג'ק ‏ויליאמסון (1975): האנשים "המקוריים" נשארים במקום ‏בטוח, אך כישוריהם המיוחדים נדרשים מאוד בכוכב הענק ‏והמוזר בו מתרחשת רוב העלילה, ולכן משוגרים מספר ‏עותקים של כל אחד מהם אל אותו כוכב.‏

לתוך העולם הדיגיטלי
הרעיון להעתיק את אישיותו של אדם לתוך מחשב, שם יוכל ‏לחיות לנצח, הפך כבר לסטנדרטי במדע הבדיוני. פחות תשומת ‏לב ניתנת בדרך כלל לכך שמה שהועתק פעם אחת יוכל להיות ‏מועתק שוב ושוב. למתכנתים יש כלל כזה: "אפס, אחד, ‏הרבה". המטרה אינה לשקף את יכולת הספירה המוגבלת של ‏מתכנתים, אלא לומר כי אפשר לדמיין מצב בו אין אף דוגמה ‏של אובייקט מסויים, ואפשר לדמיין מצב בו יש בדיוק עותק ‏אחד שלו, אך אין כל היגיון במספר מוגבל של עותקים: תוכנה ‏המכירה באפשרות של יותר ממופע אחד של אובייקט כלשהו
חייבת לתמוך במספר רב כרצוננו של מופעים (ולא, למשל, ‏בגבול שרירותי של שניים, שלושה או שבעה עשר). מעתיקי ‏התכנים באינטרנט מודעים גם הם לכך שכל מה שהועבר פעם ‏לתווך דיגיטלי הוא פוטנציאל להעתקה אינסופית.‏

אחד מסופרי המדע הבדיוני שמתעניין מאוד בנושא זה ‏הוא גרג איגן (‏Egan‏) האוסטרלי. בסיפורו "לומד להיות אני" ‏הוא מתאר עולם שבו במוחו של כל ילד מושתלת "אבן חן" – מכשיר קטן הלומד בהדרגה את פעולות המוח וסופג לתוכו את ‏זיכרונותיו ואישיותו של הילד. לאחר שהתבגר הילד ותהליך ‏הלמידה הושלם, המוח וה"אבן" זהים לחלוטין בתגובותיהם ‏ומחשבותיהם. זה מאפשר לרופאים להיפטר מהמוח, שבו ‏נהרסים מדי יום כל כך הרבה תאי עצב, ולחבר במקומו את ‏האבן, שהיא כמעט לגמרי עמידה בכל נזק. כשיתבלה הגוף, ‏תוכל האבן לעבור לגוף חדש. כל זה נפלא – או מצמרר, תלוי ‏בעמדה הפילוסופית של הקורא – אבל הסיפור מתאר מה עובר ‏על אדם נדיר שאצלו לא הושג הסינכרון בין המוח לאבן: כל ‏אחד מהם הוא אישיות שונה במעט. איזה מהן תזכה לשלוט ‏בגוף ולהזדהות כאותו אדם? ‏
בסיפור אחר, "חטיפה" (1995), מתאר איגן את העובר ‏על איש עסקים עשיר שמקבל איום על חיי אשתו שנחטפה. הוא ‏מגלה מיד כי אשתו נמצאת חופשית בביתם, ומתייחס לאיום כמתיחה מעוותת, עד שמתברר כי החוטפים מחזיקים עותק ‏דיגיטלי של אישיות אשתו, ומסוגלים לענות אותה. ‏ריבוי ההעתקים עשוי גם להיות יתרון: ב"תחנות ‏הגאות" של מייקל סוואנוויק ‏‏(‏Swanwick, 1991‎‏), סיפור מורכב ועמוס סמלים דתיים ‏וארכיטיפיים, מופיעה סצינה בה גיבור הסיפור, המזוהה רק ‏בתואר "הביורוקרט", טוען את עצמו לתוך מציאות ‏
וירטואלית. הוא יוצר מיד כמה עותקים של אישיותו, כדי ‏לבצע כמה משימות חשובות במקביל. לאחר סיום המשימות ‏נפגשים העותקים ומתאחדים כך שהתנסויות כולם מופיעות ‏שוב בתוך זהות אחת.‏

מי הזיז את העצמי שלי?‏נושאים ורעיונות דומים מופיעים בסיפורים נוספים של איגן, ‏וניכר בהם כי הוא מכיר לעומק את הספרות הפסיכולוגית-‏פילוסופית המשמשת כרקע לסיפוריו. בסיפור נוסף, "מר רצון" ‏‏(‏Mr. Volition, 1995‎‏), הגיבור משתמש בטכנולוגיה ‏המאפשרת לו לראות את הסמלים והקונספטים בתוך מוחו, ‏ואת הקשרים ביניהם. הוא מחפש בתוך רשת זו היכן נמצאים העצמי שלו והרצון החופשי שלו. חיפוש זה מביא אותו ‏למעשים קיצוניים כדי לבחון איזה סמלים במוחו מופעלים על ‏ידי מעשים אלה. התוצאה הסופית לא תפתיע את מי שמכיר ‏תיאוריות קוגניטיביות כמו "חברת המוחות" של חלוץ הבינה ‏ המלאכותית מרווין מינסקי (‏Minsky‏) ו"מודל הטיוטות ‏ המרובות" של הפילוסוף דניאל דנט (‏Dennett‏). איגן עצמו מציין באחרית הדבר לסיפור את חובותיו למינסקי ולדנט, ‏ שבתורם הרחיבו את מודל ה"פַּנדֶמוֹניום" המוקדם של חלוץ בינה מלאכותית אחר, אוליבר סלפרידג' (‏Selfridge‏). ‏ לתיאוריות אלה משותפת התפישה כי ה"עצמי" והמודעות‏ שלנו אינם ניתנים לאיתור לתהליך אחד או מקום ספציפי ‏במוח, אלא נוצרים בשיתוף פעולה דינמי – ולעיתים רבות תוך ‏כדי תחרות – בין מספר רב של תהליכים קוגניטיביים שונים.‏
ואם אפשר להעתיק את האישיות או לנתח את ‏מרכיביה, אפשר גם לערוך אותה כרצוננו: טכנולוגיה לשינוי ‏האישיות המקבילה לשטיפת מוח כפי שכלי הרכב של ג'יימס ‏בונד, ההופכים ממכונית לסירה ולמטוס, מקבילים לעגלה ‏רתומה לחמור: אם אני מחליט להיות אחר, אקנה תוכנה ‏מתאימה לשינוי האישיות. מאז "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" של רוברט לואיס סטיבנסון (1886), עריכת האישיות – בין אם היא נעשית מרצון או בכפייה – חזרה ‏פעמים אין ספור במדע הבדיוני. השאלה הקלאסית: אולי ‏ארצה לשנות את עצמי רק לזמן מוגבל, לצורך אירוע מסויים, ‏אך איך אדע שאותו אדם שאהיה אחרי השינוי ירצה להשתנות ‏חזרה? האם קיים "אני" ששומר על אחידותו תוך כדי שינויים אלה? האם העצמי המוחלף לפי צו האופנה הוא שטחי כמו ‏בגדים, ומתחתיו קיים עצמי עמוק יותר? ואם כן, האם אפשר ‏לערוך גם אותו? בשאלות אלה, יותר אולי מבכל תחום אחר, ‏מציית המדע הבדיוני לציווי הקדמון שהיה חרות על מקדש ‏האוראקל של האל אפולו בדלפי: "דע את עצמך".‏
 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

3 תגובות

  1. ספר נוסף העוסק בדיוק בתחום זה הוא "אנשי הכבשן" של דוויד ברין, בו האישיות עצמה מוטבעת בתעתיק חימר. אדם נכנס למכונה ומתעורר – לעיתים בתור המקור ולעיתים בתור ההעתק (עיניין של נקודת מבט).
    מאחר והמקור הטביע את אישיותו כדי שההעתק יבצע פעילות כלשהי, על המקור עצמו להיות מוכן לבצע את אותה פעולה – או שגם ההעתק לא יסכים לבצעה.
    אם מדובר בסתם פעילות מבאסת, כמו למשל לנקות את הבית או ללכת לקניות – סבבה, ה"אני" המועתק פשוט "נדפק" ועושה זאת, אך על מנת לבצע תפקידים מסוכנים כמו לחימה, צריכה אישיות המקור להיות כזו המסוגלת לעמוד בלחצים מסוג זה או שגם שיכפוליה לא יעמדו בפרץ.
    ב"אנשי הכבשן" חוזרים ההעתקים לאישיות המקור ומטביעים בה את זיכרונותיהם. זה מה שכובל אותם למקור.
    באחד מספרי "עולם הבאר" של ג'ק.ל.צ'וקר, וורדה הציליאנית מתרבה באמצעות חלוקה, כמו אמבות. בתחילה שני ההעתקים זהים לחלוטין בתגובותיהם לכל, אך דרכיהם נפרדות והם הופכים לשונים עם הזמן.

  2. ההעתק הוא אישיות בזכות עצמה. מרגע שהוא נוצר הוא רואה מראות חדשים הנובעים ממיקומו השונה מן המקור.
    ישנה אם כן סתירה בדוגמאות לדוגמא בדוגמת המבנה המסוכן על הירח. העתקים השני, שלישי וכו, יודעים כבר שהמבנה מסוכן לנכנסים לתוכו, אם כן למה שיסכימו להכנס לתוכו אם המקור לא רצה להכנס לתוכו?. הדרישה הזאת לעשות את העתק נשלט ע"י המקור לא יכולה לנבוע מעקרונות העתקה המדוייקת.
    ולגבי האישיות של העתק האם היא זו של המקור? אין צורך לעשות העתק כדי לענות על שאלה זו. זכור לי מקרה של גולש סקי נשוי ואב לילדים שאבד את זכרונו לאחר תאונת סקי שעבר. האדם לא הכיר את משפחתו, התכחש לה, ולבסוף בנה לו חיים אחרים. ללא הזכרונות, משפחתו נראתה לו זרה. השאלה הקשה היא :- האם האדם שאחר התאונה הוא אותו האדם שלפניי התאונה? זאת שאלה קשה, גם בלי לעשות העתקים "מדוייקים" של אותו אדם!

    סבדרמיש יהודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן