ונעבור בשידור ישיר למעי הדק

גלולה קטנטנה שפיתחה חברה ישראלית מיקנעם מגשימה את חזונו של אייזק אסימוב. היא מצוידת במצלמת וידאו צבעונית זעירה, פלאש,סוללות של שעון, משדר זעיר ואנטנה ומאפשרת לסרוק ולצלם את מסתורי הגוף וחולייו מבפנים. צריך רק לבלוע, ולהיצמד למסך

מאת עמירה שגב

 גלולת הצילום של גיוון אימג'ינג
גלולת הצילום של גיוון אימג'ינג

הדבר כבר אינו מפתיע: מה שנחשב מדע בדיוני בעבר הלא כל כך רחוק הוא היום מציאות טכנולוגית כמעט מובנת מאליה. הצוללת המיקרוסקופית של אייזק אסימוב ב"מסע הפנטסטי" שלו, שהוזרקה למערכת דמו של אדם כדי להשמיד קריש לפני שיגיע למוחו והופרשה בדמעה, ואחותה, בסרט "יום במלכודת", שמנהלת מרדפים בין מערכות הגוף השונות, הן היום יעדים מדעיים תקפים. כשתחום המחקר והפיתוח הביו-רפואי בישראל נמצא היום במקום השני בעולם אחרי ארצות הברית במספר החברות הפעילות בו, אך טבעי הוא שההמצאה האחרונה מקורה במוח ישראלי וביצועה (החלקי) אמריקאי.

זוהי גלולה מתוצרת חברת "גיוון אימג'ינג" מיקנעם, ששמה :M2A קוטרה סנטימטר אחד ואורכה 2.6 ס"מ, והיא מצוידת במצלמת וידאו צבעונית זעירה, פלאש, סוללות של שעון יד, משדר זעיר ואנטנה. יעדה המוצהר הוא סריקת המעי הדק, שהטכניקות הקיימות, כולל רנטגן וסי-טי, אינן מצליחות לתעד את הנעשה בו. אבל למעשה היא מצלמת הכל, עד שהסוללות נגמרות. הנבדק בולע את הגלולה, ממשיך בסדר יומו הרגיל, ופולט אותה באופן טבעי. מצלמת הווידאו שבגלולה מתעדת 8-6 שעות ממהלכה הטבעי במערכת העיכול, ומשדרת את התמונות למקלט בגודל של ווקמן שנקשר למותניו של הנבדק.

את הסרט מעבדים באמצעות תוכנה מיוחדת, ,rapid שגם היא פיתוח של החברה, ומקרינים על מסך מחשב, לצד רישום ממוחשב המתעד את מיקומה המדויק במעי של כל תמונה, כשבכל שלב אפשר להקפיא כל תמונה ולהגדיל אותה, על אותו מסך. הסרט הערוך, כולו או קליפ של המקטעים החשודים בלבד, יועבר באמצעות e-mail לרופא המטפל לצורך אבחון וטיפול, ויסייע לכירורג באיתור המיקום המדויק שבו יצטרך לנתח.

הגלולה אמורה בשלב הראשון להחליף את בדיקת הסריקה באמצעות האנדוסקופ – צינור באורך של כשני מטר שלתוכו מושחל סיב אופטי – שמוחדר אל המעי הדק דרך פיו או אפו של הנבדק, בדיקה שקשה מאוד לעמוד בה ללא זריקת טשטוש. בין עשרים וכמה הפטנטים שכבר רשמה החברה נמצאים לא רק אלה המרכיבים את הפיתוח הנוכחי, אלא גם מרכיבי השלבים הבאים שפיתוחם עוד לא החל. בעתיד, כך מקווים ומעריכים ראשי החברה, יחליפו פיתוחי הגלולה לא רק את סיוט הבדיקה באמצעות האנדוסקופ והגסטרוסקופ (החדרת צינור דרך פי הטבעת אל חלקה התחתון של מערכת העיכול והמעי הגס), אלא גם יוכלו לקחת, כמוהם, דגימות מאזורים חשודים ויטפלו בבעיות שיאתרו.

הרפואה המודרנית מתעניינת היום בחולה כמעט כמו במחלה שממנה הוא סובל ושואפת לפתח בדיקות פחות טראומטיות. הבדיקות הגסטרואנטרולוגיות הן בין החודרניות והנוראות ביותר, אבל ברוח הדאגה לרווחת החולה, יומצאו מן הסתם בהמשך מצלמות זעירות נוסח ה-,M2A שיחליפו למשל גם את צילום הרחם, תהליך בלתי נעים בעליל, או את הניקור המותני המכאיב שמטרתו בדיקת מוח העצם. המצלמות הללו ישוטטו במחזור הדם או בין בלוטות הלימפה, יפתחו הידבקויות, יאתרו עכירות ויקחו ממנה דגימה, ויש עוד אין סוף אפשרויות.

בניסוי שערכו אנשי "גיוון אימג'ינג" בבעלי חיים, יורה הגלולה שלהם מטענים קטנים אל דופן המעי כדי שיתכווץ וידחף אותה הלאה. האפשרות שבעתיד המטען שתירה יהיה תרופה כימותרפית או קרן לייזר נראית הגיונית לא פחות. "אין גבול לאפשרויות", אומר ד"ר ארקדי גלוקובסקי, סגן-נשיא "גיוון אימג'ינג" למחקר ופיתוח. "המדע כבר מזמן לא בדיוני".

גלולה ב-300 דולר

במשרדי החברה ביקנעם שוררת אווירה של חגיגה. כזאת מן הסתם היתה האווירה במירביליס או בכרומטיס כשהתברר שהטכנולוגיות שלהן עומדות להימכר בסכומי עתק. זה עתה שבו ראשיה מסן דייגו, מתערוכת הגסטרו הגדולה בעולם, שבה היתה ההמצאה שלהם הלהיט הגדול. על הצעות למכור את הטכנולוגיה שפיתחו – על בסיס המצאה של ד"ר גבריאל עידן, מדען טילים לשעבר מרפא"ל – הם לא מרחיבים את הדיבור. כל עוד לא מיצו את כל מגוון האפשרויות העתידיות של ההמצאה, הם אומרים, אין סיכוי שיתנו למישהו לקחת אותה מהם ולו גם במחיר אסטרונומי.

אישור ה-,FDA הרשות האמריקאית למזון ולתרופות, לפתוח בניסויים קליניים של הגלולה בבני אדם, צפוי בקרוב, וכן אישור של משרד הבריאות הישראלי. "אני מניח שנקבל את האישורים עד סוף השנה", אומר ד"ר גבי מרון, מנכ"ל ונשיא החברה. "עד היום ניסו את הגלולה עשרים מתנדבים בריאים, כולל אותי ואחרים בחברה. כולם דיווחו על בליעה קלה והפרשה לא בעייתית. פשוט לא מרגישים שום דבר". כל המתנדבים שבלעו את הגלולה היו בעלי עניין. מדוע לי לא אישרתם לקחת אותה, לניסיון?

"את לא היחידה שביקשה. יש לנו בקשות רבות, מעיתונאים, ממשקיעים, אבל אנחנו מעדיפים קודם לקבל את כל האישורים וכמובן, לתת אותה לאנשים כאלה, שכשהיא תצא החוצה זה יהיה בשליטתנו". אתם חוששים שמישהו יבלע את הגלולה כאן ויפלוט אותה אצל מתחרים בטוקיו למשל?

"משהו כזה. כן. וזה לא משנה שאת הגלולה ניסו רק 'בעלי עניין'. הרי אם ניצור מוצר שאי אפשר לבלוע אותו בקלות, אנחנו מרמים רק את עצמנו". אפשר להשתמש בה שוב ושוב, לא? הרי אפילו הציפוי בלתי מתכלה.

"לדעתי לא. החלקים באמת נשארים שלמים בפנים ומי שירצה יוכל לנבור בצואה ולחלץ אותם, אבל מחיר המכירה של הגלולה, בסביבות 300 דולר, הוא מספיק נמוך, כך שלא נראה לי שמישהו יטרח".

על מרכיב הרווח במחיר הנקוב מרון מסרב לדבר. "ודאי שהוצאות הייצור יהיו פחות מ-300 דולר, אחרת אין לי מוצר. מהתגובות שקיבלתי עד עכשיו מרופאים בעולם, מדובר במחיר סביר ואף למטה מזה".

טכנולוגיית טילים

לפני חמש שנים יצא ד"ר גבריאל עידן, ראש מערך הטילים ברפא"ל, לשנת שבתון בבוסטון ופגש את פרופ' איתן סקפה, גסטרואנטרולוג מבית החולים אסף הרופא. הידידות בין השניים, והסבריו של סקפה על מערכת העיכול והקשיים בבדיקות אבחון בנבכיה, הדליקו את עידן, שכדי להבין קודם כל את הזוועה הקיימת, עבר בדיקת קולונוסקופיה בעצמו. יחד עם הצוות שלו ברפא"ל, תיכנן גלולה קטנה דמויית טיל שבקצה עין אופטית שמצלמת ומשדרת את התמונה – יישום טכנולוגיית טילים לשידור תמונה בזמן אמיתי. הוא רשם פטנט באמצעות רפא"ל גם על רעיון הגלולה וגם על השיטה האופטית; היום הפטנט הוא בבעלות מלאה של גיוון אימג'ינג.

לרפא"ל, שהיא יחידת סמך של משרד הביטחון, אין מנדט להיכנס לעסקים פרטיים, אלא באמצעות חברת אר-די-סי (רפא"ל דוולופמנט קורפוריישן, שבאחזקת המדינה) ו"גל רם", חברה ממשלתית שיש לה מניות באר-די-סי. הרעיון מאחורי הקמתן של החברות הבנות הללו הוא למסחר באמצעותן טכנולוגיות של רפא"ל. מאחר שברפא"ל לא היה באפשרותו לקדם את הפרויקט, פנה עידן למרון, דוקטור במינהל עסקים, סמנכ"ל לשעבר באינטרפארם ומנכ"ל לשעבר ב"אפליטק", חברה שעסקה בפיתוח ובשיווק מצלמות וידאו לאנדוסקופיה.

"זה נראה לי אז רעיון מעניין עם הרבה יותר מדי סיכונים טכנולוגיים", אומר מרון. "אבל בתחילת ,'97 כשהפטנט אושר בארצות הברית, גם הטכנולוגיה התקדמה ובעיקר טכנולוגיית ה-,cmos שזאת שיטה חדשנית לייצור מצלמות וידיאו, והרעיון התחיל לתפוס אותי. הלכתי לאר-די-סי, הכנתי תוכנית עסקית והתחלתי לגייס כסף". והיו גם תגובות בנוסח משוגעים תרדו מהגג?

"לא רחוק מזה. היו רבים מאוד שחשבו שזה לא ישים. מנכ"ל רפא"ל עצמו, גיורא שלגי, אמר שהוא לא מאמין שמבחינה טכנולוגית זה בר ביצוע. אבל הוא הסכים ללכת על זה. 'אתם חושבים שזה אפשרי?' הוא אמר, 'אז נראה אתכם'. אבל בדרך כלל אנשים מיד הלכו על זה. דיסקונט השקעות למשל, ואר-די-סי, שנתנו את ההשקעה הראשונית".

במשך חצי שנה, מספר מרון, הוא גייס צוות ראשוני של יועצים, "כולל גבי עידן, שנמצא עכשיו ביפאן ומשמש מדען ראשי בחברה אחרת שעוסקת בפיתוח המצאה נוספת שלו, וידיאו תלת-ממדי. תוך כדי כתיבת הההצעה העסקית זה התרחב אל מעבר לרעיון הבסיסי של גלולה, אל פלטפורמה שעליה אפשר יהיה לעשות עוד דברים רבים. התחלתי להציג את התוכנית לפני די הרבה אנשים, כולל מטרות, דרכים להשיגן, רפואה, מדע, טכנולוגיה, כמה כסף צריך לכל שלב, מהם לוחות הזמנים לביצוע, מה צפי המכירות ומה הרווח המוערך". יש מערכת יחסי ציבור לפני פנייה למשקיעים?

"אני מניח שבדרך כלל כן. כאן לא היה צורך. ידעו שאלו רעיונות שבאים מבית טוב. אבל התברר לי שלא מספיק שמשקיע מוכן לשים כסף, השאלה היא באיזה מחיר. למנהלי קרנות הון סיכון בארץ יש גישה, שהשקעה בחברה שמתחילה על בסיס מוצר עתידי, תהיה תמורת חצי ממניותיה על פי שווי חברה של שני מיליון דולר. זאת התשובה שקיבלנו מכולן וזה נראה לנו הרבה יותר מדי. בסופו של תהליך לא ארוך הצלחנו לעניין חברה אמריקאית גדולה מאוד, 'תרמו אלקטרון', שזאת ההשקעה הראשונה שלה בארץ, שהשקיעה בהתחלה על פי שווי חברה של שישה מיליון דולר. במהלך '98 התחלנו לגייס את צוות הפיתוח כדי לממש את הפרויקט. עשרה האנשים של אז הם היום קרוב לארבעים. היום אנחנו מגייסים אנשים, כדי להכפיל את מספר אנשי הצוות".

רגע לא נעים בפרינסטון

"לב ההמצאה הוא שני שבבים, החישן והמשדר, ושניהם פותחו במיוחד בשביל החברה שלנו", אומר דב אבני, יוצא רפא"ל, שבה ניהל פרויקט פיתוח מצלמות לצורכי צה"ל וגופים אחרים. "במשך השנים, גבי עידן היה שואל אותי מדי פעם, 'נו, כבר יש טכנולוגיה?' והייתי אומר לו 'לא'. לקראת '98 התברר לי ממאמרים שיש כבר דרך למזער מצלמה. הטכנולוגיה היתה קיימת גם עשר שנים קודם לכן, אבל לא לשימוש אזרחי ולא בגודל שאפשר יהיה להשתמש בה לצרכינו".

הצעד הראשון שלהם היה כתיבת המפרט הטכני של המערכת. "התחלנו לחפש יצרנים שיהיו מסוגלים לבצע את המוצר לפי המפרט שלנו. טיילנו בכל רחבי ארצות הברית, כשאנחנו דורשים שני דברים בלתי אפשריים בעצם: גודל וכמות האנרגיה. במושגים של אנרגיה החישן הזה לוקח 1 מיליאמפר, שזה מאוד מאוד נמוך. ובנוסף צריך היה, בלשון בני תמותה רגילים, למצוא דרך לצלם מחדר מואר חצר חשוכה דרך חלון, מבלי שהמצלמה תשתקף בו ורק היא תתקבל בצילום. גם הפתרון הזה הוא פטנט שלנו, אגב".

אם גיוס המימון הראשוני עבר בקלות יחסית, פיתוח המרכיבים נתקל בקשיים ובעיקר בחוסר אמון. "עשינו סקרי שוק", אומר אבני, "והתחלנו לעבור בין החברות וזה לא היה קל. הגענו, למשל, למכון מחקר אמריקאי מפורסם מאוד בפילדלפיה, באוניברסיטת פרינסטון, ואחרי שהסברנו להם במשך שעתיים במה מדובר, קם איזה דוקטור יהודי למיקרו אלקטרוניקה ואמר, 'אין לכם שום סיכוי. מבחינה פיסיקלית, בטמפרטורת הגוף של 37 מעלות, תקבלו זבל'. זה היה רגע לא נעים אבל החלטנו, למרות הקביעה שלו, להמר".

אבני בדק ומצא שהדוקטור טעה. "בתיאוריה הוא צדק אבל מעשית, בשיטת ייצור מסוימת אפשר להגיע למצב שגם בטמפרטורה של 37 מעלות לא נקבל רק זבל. והיום אנחנו באמת מקבלים קצת זבל. חמישה אחוז".

גם בחברה האמריקאית "פוטוביט", הוא מספר, התייחסו אליהם בחשדנות רבה. "הצוות הבכיר שלהם יצא ממכון המחקר האמריקאי ג'יי-פי-אל, שפיתח חישנים בדוגמה שלנו למטרות צבאיות. הם הקימו חברת סטארט-אפ לממש את הטכנולוגיה הזאת, שמבוססת על טכנולוגיה דיגיטלית – ולא אנלוגית כמו במצלמות הרגילות, שהיא בזבזנית אנרגיה. הם מקבלים כל שבוע הצעות לפתח שבבים והם לא האמינו ברעיון. יצרני שבבים לא עושים כסף מהפיתוח אלא ממכירת כמויות, ולא עזר גם שאמרנו, 'אנחנו נקנה מכם את הכמויות'. בקיצור, באנו וחזרנו ובסוף, אחרי עוד בוקר שלם של ברבורים נמאס לי ואמרתי לגבי, בוא נסתלק מפה. 'חכה עד אחרי ארוחת צהריים', הוא אמר לי. 'היום אנחנו חותמים איתם'. וכך היה".

אחרי שחתמו ושתו לחיים, אמר לאבני אחד המנכ"לים: "מה שהניע אותי ללכת על זה זו העובדה שאבי מת לפני חודש מסרטן במעי הדק שלא אובחן בזמן". אבני, שעבד תקופה מסוימת באלסינט בפיתוח סי-טי וראה תמונות בסי-טי הכי משוכלל שיש, ידע על מה מדבר המנכ"ל האמריקאי. "בסי-טי פשוט לא רואים כלום, רק שרוך, וכשכבר רואים משהו זה בדרך כלל מאוחר מדי".

דוקטורט על כל חוט

אחרי החתימה התחילה תקופת פיתוח לחוצה שנמשכה ארבעה חודשים, "המון מכשלות וצרות ומצבים של לא נכנס, לא מגיעים להספק, לא מגיעים לביצועים, החלטות ופשרות של רגע, כי קבענו לוחות זמנים. בתחילת '99 הגיעו השבבים הראשונים וזה לא עבד כמו שצריך, כשהבעיה העיקרית היתה אותו זבל שעליו דיבר המדען מפרינסטון. מצאנו שהקרינה החיצונית מפריעה לאחת הרגליים של החישן. לקח חודש למצוא דרך להגן עליה באמצעות אלקטרוניקה, והצלחנו".

ואז התחיל תהליך המזעור. "מה אגיד לך, עשינו דוקטורט על כל חוט. באוגוסט נתחיל לייצר פיילוטים והכל, אני מקווה, ירוץ. חברת פוטוביט מפסדינה ייצרה את החישן. תכנון המשדר נעשה בארץ, על ידי חברת איי-סי-קום, וגם פה מדובר בהצלחה מדהימה. המזעור ותכנון העדשה נעשה על ידי מומחה ישראלי לאופטיקה, ד"ר חנוך כסלו, שעובד איתנו, והמוצר כולו ייוצר בארץ, ללא מגע יד אדם, באמצעות רובוטים בלבד".

בסרט התדמית שהופק לקראת תערוכת הגסטרו בארצות הברית משתתפים שני מומחי גסטרו עולמיים שהצטרפו לצוות הרפואי: פרופ' פול סויין מבית החולים המלכותי בלונדון ופרופ' בלייר לואיס מבית הספר לרפואה "הר סיני" בניו יורק. השניים מדברים בסרט על עולם ומלואו של מידע עלום שייפרש לעיני הרופאים בעתיד, בזכות המשך פיתוחה של הגלולה. "ההתייצבות שלהם בגלוי לצד המוצר היא כבר כשלעצמה אמירה חזקה מאוד בעולם הרפואה", אומר מרון. אבל יש להם מניות בחברה, לא?

"זה ממש לא המוטיב שלהם. אמנם הצעתי להם מעט אופציות, אבל אצלם יותר חשוב שהשם שלהם לא יהיה מחובר למשהו שיתברר כשטות. אם יש רופא שמחזיק %80 בחברה, אפשר לחשוד. אבל כשמדובר בכמה אחוזונים, זה כבר דבר אחר. עובדה היא שמאז האנדוסקופ, שהומצא לפני 15 שנה, לא היתה התקדמות כזאת. יש התלהבות בכל העולם, מצד הפציינטים ומצד הרופאים. היה חשוב לנו שהם יתלהבו".

אני מבינה שהם מתלהבים בעיקר מהעובדה שאפשר סוף סוף לראות את הנעשה במעי הדק ופחות מהסבל שנחסך לנבדק.

"זה נכון".

"כשפרופסור לואיס, בסרט התדמית, אומר שאנחנו עומדים לגלות אינפורמציות שאפשר היה רק לחלום עליהן", אומר ד"ר ארקדי גלוקובסקי, "הוא למשל מתכוון גם לגילוי פרמטרים למשך פעולת העיכול אצל כל אדם, וללמוד בהמשך מה נורמלי. יחד עם הסרט שמוקרן על מסך המחשב, אתה מקבל מידע גם על מבנה תנועת מערכת העיכול של החולה באמצעות גרף זמן שמוקרן בתחתית המסך, כלומר, כמה זמן שהתה הגלולה בקיבה וכמה זמן במעי הדק, מה שיחסוך בדיקות נוספות שעושים היום".
מה למשל?

"נותנים לנבדק ארוחה מסומנת בחומר מיוחד ועורכים לו סדרה של צילומי רנטגן, במשך יום שלם, כדי לראות כמה זמן לוקח עד שהיא עוברת את מערכת העיכול. וזה ממצא לוואי של הגלולה שלנו, שכל מטרתה לאפשר לתת לרופא יותר ויותר אינפורמציה בבת אחת. המצלמה מסוגלת, למשל, לראות פוליפ במעי הדק כשהוא בגודל של פחות מעשירית המילימטר ולשחזר את צורתו באמצעות החזרת הסרט לאחור, לראות את צורתו ואת מיקומו המדויק גם בפרספקטיווה, כלומר ברצף של וידיאו, ואת זה אי אפשר לעשות באנדוסקופיה. ופוליפ שהוא קטן מחמישה מילימטר קשה לזהות בצילום רנטגן".

המצלמה מצלמת פעמיים בשנייה. פוליפ שהוא קטן מעשירית המילימטר לא יפוספס בין הבהוב להבהוב?

"לא, כי המצלמה מצלמת תוך כדי תנועה, כלומר גם עומק. מרחק. היא מצלמת למעשה כל דבר כמה פעמים, כך שאין צורך שהיא תצלם כל הזמן. יותר פריימים, זה מצריך יותר אנרגיה, הבטריות ייגמרו יותר מהר, ומשך הצילום יהיה יותר קצר".

איך קבעתם את גודל הגלולה?

"בעזרת שיתוף פעולה עם רופאים. המטרה היתה שהיא תהיה מספיק גדולה להכיל את האלקטרוניקה ומספיק קטנה להיבלע בקלות, להיפלט בקלות ולעבור בקלות את המערכת. כל הרפואה הטבעית מבוססת על גלולות בגודל כזה. המטרה היתה שהחולה לא ירגיש שהוא נבדק".

המצלמה מסוגלת לאתר לימפומה, למשל? פגיעה בתאי הציפוי של המעי? תהליך דלקתי?

"כן. עקרונית, כל דבר שנראה – המצלמה תראה".
והיא תחליף את האנדוסקופ?

"לא בשלב זה, כי בניגוד לאנדוסקופ אין לנו היכולת לטפל".
מה בדבר צילום במעי הגס?

"זה אולי בעתיד. צילום המעי הגס גם דורש הכנה כדי לרוקן אותו, הוא הרבה יותר רחב ונחוצה טכנולוגיה אחרת שאני מאמין שאפשר יהיה לפתח על בסיס הפלטפורמה הזאת. יש לנו רעיונות ופטנטים בכיוון של קפסולה בכל המקומות במערכת העיכול".

למה לא צילום לייזר או רנטגן של איברים קרובים דרך דפנות המעיים?

"זה רעיון לא רע להמשך. תודה".

המעיים אינם בדיוק סביבה נקייה ואילו הצילום כל כך נקי וצלול. איך זה שהעדשה לא מתלכלכת ולא נעכרת?

"הנוזלים במעי בעיקרם שקופים. תנועת המעי שמזיזה את הגלולה כרוכה במגע של המעי בה, שגם מנקה את העדשה, שהיא חלקה מאוד ולכן כלום לא נדבק אליה".
לא קורה שהגלולה יוצאת ומתברר שהיא לא צילמה כלום?

"פשוט לא".
ישנם רופאים שאומרים שבעזרת האנדוסקופ אפשר גם לקחת ביופסיה וגם לתת טיפול נקודתי. אתם פתרתם את בעיית הצילום של המעי הדק, אבל לכל שאר החלקים אפשר להגיע וגם לטפל באמצעים אחרים, אז לשם מה זקוקים לגלולה שלכם?

"הבדיקה האנדוסקופית היא איומה. החולה מתעוות, נחנק. שלא לדבר על כך שמרוב פחד אנשים לא מגיעים לבדיקה. כך שמעבר לרווחת החולה, שזאת אצלנו מטרה מהראשונות בחשיבותן, מדובר בחיים ומוות".
כמה זמן עובר מאז שבולעים את הגלולה ועד שהרופא מקבל את תמונת המעי?

"יכול להיות גם בתוך עשר שעות".
כך שלרפואת חדר מיון הגלולה לא תשמש.

"לא. אבל צריך לקחת בחשבון שלוקח בממוצע שלושה חודשים מהרגע שהרופא קובע שאתה זקוק לבדיקה ועד שהיא מתבצעת. כאן מדובר בלבלוע גלולה וזהו".
מה בדבר סכנות קרינה?

"הקרינה של הגלולה היא פי אלף פחות מהכמות המותרת על פי התקן הבטיחותי. פי שלושה פחות, למשל, מהשלט-רחוק של האוטו".

סודיות עסקית

ד"ר גבי מרון אינו מצפה לשום תקלות ביורוקרטיות, בוודאי לא לתשובות שליליות מה-FDA או ממשרד הבריאות הישראלי. בניית המפעל שבו תיוצר הגלולה כמעט הושלמה ואתר האינטרנט שפתחה החברה מוצף פניות של חולים. חברת "גיוון אימג'ינג" כבר שכרה את שירותיה של החברה האמריקאית הגדולה "האחים ליהמן" כבנקאים בלעדיים. השמועות על ההנפקה הפרטית שמתכננת החברה, כשלב ניסוי לפני ההנפקה בבורסה של ניו יורק או פאריס, פשטו במהירות בקהילה העסקית. הביקוש ההיסטרי לקחת בה חלק, נענה בשלילה. ראשי החברה מסרבים לפרט אילו סכומים יגייסו מהציבור ומתי, גם לא כמה עלה הפרויקט עד עתה.
היה שלב כלשהו שבו חששתם שלא תצליחו להרים את הפרויקט?

"ממש לא", אומר מרון.
ויש אנשים שיאכלו את הלב על כך שלא הסכימו להצטרף?

"מכון המחקר מפרינסטון, למשל. אבל בסופו של דבר כמעט כל אלה שפנינו אליהם נענו. וחוץ מזה, עוד אין על מה לאכול את הלב. עוד לא הצלחנו".
*

הדרך עוד ארוכה

"אני חושב שמדובר בהתפתחות מאוד מעניינת וחשובה", אומר פרופ' ירון ניב, יו"ר האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, "אבל היא עדיין בשלבים תחיליים מאוד, עוד לא אושרה על ידי ה-,FDA וראינו אותה בינתיים רק בתצוגות. ולכן אומר בזהירות שאני מקווה שהיא באמת תוכיח את עצמה, אבל כרגע עוד אין מספיק נתונים. היא לעולם לא תחליף את האנדוסוקופים, שמטרתם בעיקר טיפולית, לא רק אבחנתית, וחשיבותה תהיה בעיקר לאותם שישה-שבעה מטר של מעי דק שכרגע קשה להדמות אותם אנדקוסוקופית. יש רק מכשיר אחד, שנקרא אנטרוסקופ, שממלא את התפקיד של הדמיית המעי הדק אבל לא בצורה מושלמת, כך שתפקידה של הגלולה יהיה בעיקר לאותו שטח שנסתר מעינינו, וכמובן שהאיגוד מאחל את כל האיחולים להצלחה". הרעיון שהגלולה תוכל אולי בעתיד לירות תרופות אינו מסקרן אותך?

"רוב התרופות פועלות סיסטמית ולא מקומית, נספגות דרך הרירית ועוברות למערכת הדם ומשם למטרה, כך שהפעילות המקומית של תרופה חשיבותה במקומה מונחת, אבל זה לא עיקר המסר, שעיקרו הדמייתי, וקודם כל שיוכיחו את עצמם בקטע הזה".

פרופ' ניב, כמו רופאים אחרים בתחומו, מסרב להתייחס לרתיעת החולים מבדיקות האנדוסקופ לסוגיו. "אנחנו לא עושים פעולות מיותרות. לכן, אי נוחות הבדיקות איננה רלוונטית, ואפשר למזער אותה אם יש קשר טוב בין הרופא לחולה וניתן לו הסבר ממצה ומרגיע. חוסר הנוחות בבדיקות נובע בעיקר מפחד בלתי רציונלי של החולים מפני הלא נודע".

"מצלמה בגלולה יכולה להגיע למקומות שאנחנו מתקשים להגיע אליהם", אמר ל"ניו יורק טיימס" ד"ר ג'יימס פרייקס, נשיא אגודת האנדוסקופיה הגסטרואינטסטינלית בארצות הברית, לאחר שראה הדגמה של ה-M2A בסן דייגו. אמנם ד"ר פרייקס טוען שהתמונות שמפיקה הגלולה אינן באיכות שאפשר להגיע אליה באמצעות הדור האחרון של האנדוסקופים, הוא מתאר את התצוגה כציון דרך: "ההמצאה מדגימה שאכן אפשר לעשות זאת ואין גבול לאפשרויות".

* הופיע בעיתון הארץ, 6/7/2000, אתר הידען היה חלק מפורטל IOL עד סוף 2002

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

3 תגובות

  1. הגלולה טובה מאוד אך למשל אצלי היא מראה על מחלה שבכלל אין לי אותה.היא לא פותרת את כל הבעיות…אל תיתלו תקוות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן