גאון לרגע

חוקר המוח פרופ' אלן סניידר מחזיק במכונה משונה שיכולה להפעיל את הגאון שבכל אחד מאיתנו. רגע לפני שהוא לוחץ על הכפתור, קבלו הסבר קצר על אוטיזם וגבולות המחשבה האנושית

לורנס אובסורן, ניו יורק טיימס, הארץ, חדשות וואלה!

ישבתי על כיסא במרתף בטון באוניברסיטת סידני וחיכיתי לפעימה אלקטרומגנטית שתשנה את המוח שלי. המצח שלי חובר באמצעות קבוצת אלקטרודות למכונה שנראתה קצת כמו מייבש שיער ממכון יופי מיושן, מכונה שתוארה באוזני בעליצות כ”סטימולטור חוץ-גולגלתי מגנטי תוצרת דנמרק”. אבל לא היה זה סתם סטימולטור חוץ-גולגלתי מגנטי תוצרת דנמרק, אלא ה”מדטרוניק מאג פרו”, והפעיל אותו פרופ' אלן סניידר, אחד מחוקרי ההכרה האנושית הטובים בעולם.

המדטרוניק פותח במקור ככלי לניתוחי מוח: באמצעות גירוי או דיכוי אזורים מסוימים במוח, יכולים היו הרופאים לנטר את השפעות הניתוח בזמן אמיתי. אולם הם גם הבחינו שלמכשיר השפעות משונות ובלתי צפויות על תפקודם המוחי של המטופלים: רגע אחד הם איבדו את היכולת לדבר, ובמשנהו יכלו לדבר בקלות אבל בשגיאות לשוניות מוזרות וכן הלאה. חוקרים אחדים החלו לבדוק את האפשרויות הטמונות במכשיר, אולם את סניידר סיקרנה אפשרות אחת במיוחד: העובדה שאנשים שחוו גירוי מגנטי חוץ-גולגלתי (Stimulation TranscranialMagnetic ,TMS ), הפגינו פתאום מידת גאונות הדומה לזו המופיעה אצל אוטיסטים.

לסניידר תדמית שובבה, העומדת בניגוד גמור לזאת של פרופסור נכבד, שלא לדבר על מדען בעל שם עולמי. יש בו משהו מוודי אלן. לא יכולתי לעצור בספק שהתעורר בקרבי: האם באמת רציתי שאדם זה יתקין מחדש את הדיסק הקשיח שלי? “אנחנו לא משנים פיזית את המוח שלך”, הוא הרגיע אותי. “אתה תרגיש שינויים בתהליכי המחשבה שלך רק בזמן שתהיה מחובר למכונה”. העוזר שלו בודק את האלקטרודות בפעם האחרונה, ואז כולם מתרחקים וסניידר מפעיל את המתג.

סדרה של פעימות אלקטרומגנטיות כוונה לאונות המצחיות שלי, אבל לא חשתי בדבר. סניידר הורה לי לצייר משהו. “מה אתה רוצה לצייר?” אמר מתרונן, “חתול? אתה אוהב לצייר חתולים? אז שיהיה חתול”.

ראיתי מיליוני חתולים בימי חיי, וכאשר אני עוצם את עיני אני יכול לדמיין אותם בנקל. אבל איך באמת נראה חתול ואיך להעביר את התמונהלנייר? ניסיתי לצייר וקיבלתי מעין חיה מקווקוות עלומה, חרק אולי. בזמן שציירתי המשיך סניידר בהרצאתו. “אפשר לקרוא לזה מכונה להגברת יצירתיות. זוהי דרך לשנות את מצב התודעה שלנו בלי להשתמש בתרופות כמו מסקלין. אתה יכול לגרום לאנשים לראות את הנתונים הגולמיים של העולם כפי שהוא, כפי שהם מתבטאים בתת-מודע של כולנו”.

שתי דקות אחרי שציירתי את הציור הראשון התבקשתי לצייר שוב. שתי דקות מאוחר יותר ניסיתי בשלישית, ואז ברביעית. ואז נגמר הניסוי והוסרו האלקטרודות. התבוננתי ביצירותי. החתולים הראשונים היו מרובעים, נוקשים ולא משכנעים, אבל אחרי שנחשפתי לגירוי המגנטי החוץ-גולגלתי במשך כעשר דקות נעשו הזנבות שלהם מלאי חיים, עצבניים יותר; הפרצופים שלהם נעשו נאים יותר ומשכנעים יותר. הם אפילו קיבלו הבעות פנים חצופות.

הייתי מתקשה לומר שאלו הם ציורי שלי, אף שראיתי איך ציירתי אותם ואת כל הפרטים הנפלאים שבהם. איכשהו בתוך דקות בודדות, וללא הכשרה נוספת, הפכתי מצבעי לא-יוצלח לאמן מרשים, מומחה בתחום הצורה החתולית. סניידר הביט מעל לכתפי. “נו, מה דעתך? דה וינצ'י יקנא בך”. או יתהפך בקברו, חשבתי.

מיהו איש הגשם

יהיה השיעור בציור חתולים מדהים ככל שיהיה, היה זה רק רמז לעבודתו של סניידר ולמשמעויותיו של מחקר ההכרה שלו. הוא השתמש בסטימולטור החוץ-גולגלתי עשרות פעמים על סטודנטים באוניברסיטה ומדד את השפעת המכונה על יכולתם לצייר, להגיה ולבצע פעולות מתמטיות מסובכות, כמו זיהוי מספרים ראשוניים במבט בלבד. %40 מהנבדקים שחוברו למכונה הפגינו יכולות מנטליות חדשות יוצאות מן הכלל. יכולתו של סניידר להביא לביצועים מדהימים אלו בסביבה מבוקרת היא יותר משעשוע למסיבות; זוהי פריצת דרך שעשויה להביא למהפכה באופן שבו אנו מבינים את גבולות האינטליגנציה שלנו, ואת תפקוד המוח באופן כללי.

עבודתו של סניידר נבעה מסקרנותו לגבי אוטיזם. אף שיש הסכמה חלקית ביותר לגבי הגורמים להפרעה המתמיהה (והשכיחה יותר ויותר), ניתן לומר בביטחון שתכונות מסוימות מאפיינות את כל האוטיסטים: הם נוטים להיות נוקשים, מכניים ומנותקים רגשית. הם מפגינים את מה ש”מגלה” האוטיזם, ליאו קנר, כינה “תשוקה חרדה ואובססיווית לשימור זהות”. הם נוטים לפרש אינפורמציה באופן מילולי מדי, ומשתמשים “במעין שפה שאינה מיועדת למלא תפקיד בתקשורת בין-אישית”.

לדוגמה, אומר סניידר, כאשר באים נבדקים אוטיסטים למשרדו באוניברסיטה, הם לעתים קרובות מאבדים את דרכם בגוש הבניינים המרכזי. ייתכן שביקרו במקום כבר עשר פעמים, אבל בכל פעם היו הצללים ממוקמים באופן שונה מעט, וההבדלים גדולים מדי עבור חוש הכיוון שלהם. “הם אינם יכולים להבין את הרעיון הכללי המתקשר למלים 'גוש בניינים'”, הוא מסביר. “אם המראה של האזור משתנה אפילו במעט, הם צריכים להתחיל מההתחלה”.

למרות מגבלות אלו, ישנם אוטיסטים השייכים לתת-קבוצה קטנה של אוטיסטים גאונים (“תסמונת אספרגר”) שמסוגלים לביצועים מיוחדים ביותר בתחום המחשבה. האוטיסט-גאון המפורסם ביותר הוא כנראה הדמות שגילם דסטין הופמן בסרט “איש הגשם”, שיכול היה לספור מאות גפרורים במבט אחד. אבל האמת מוזרה עוד יותר: אוטיסט-גאון מפורסם אחד בווינה של סוף המאה ה-19 היה מסוגל לחשב באיזה יום בשבוע חל כל תאריך מאז הולדת ישו. גאונים אחרים יכולים לדבר בתריסר שפות בלא שלמדו אותן באופן פורמלי, או לשחזר על הפסנתר מוסיקה ששמעו רק פעם אחת קודם לכן. אוטיסט-גאון שנחקר בידי הרופא האנגלי ג'יי לנגדון דאון ב-1887 למד בעל פה כל עמוד בספרו של גיבון “שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית”. בתחילת המאה ה-19 התפרסם גוטפריד מינד ברחבי אירופה הודות לתמונות החתולים המדהימות שצייר.

מקובל היה לחשוב שדפוסי המחשבה העל-מילוליים של האוטיסטים מהווים פעילות מוחית נפרדת לגמרי מהדרך החברתית, ההקשרית והמגוונת שבה חושבים רוב המבוגרים. בהתאם לכך נחשבו היכולות היוצאות דופן של גאונים אוטיסטים למקריות – הישגים כמעט לא-אנושיים שמוחות רגילים אינם יכולים להשיג. סניידר טוען שכל אותן הנחות – החל באופן שבו מתנהגים גאונים אוטיסטים ועד לתפקודי המוח הבסיסיים שגורמים להם להתנהג כך – שגויות. תהליכי המחשבה האוטיסטיים אינם מנוגדים לאלו הרגילים, הוא אומר, אלא מהווים וריאציה שלהם, דוגמה קיצונית.

הוא עלה על הרעיון אחרי שקרא את הספר “האיש שחשב שאשתו היא כובע”, שבו בוחן אוליבר סאקס את הקו הדק שבין אוטיזם לסוג מסוים של פגיעה מוחית. אם פגם נוירולוגי הוא הגורם למוגבלות האוטיסטית, תהה סניידר, אולי הוא יכול להיות גם הסיבה ליכולות דמויות-הגאונות שלהם? בכבותו פעילויות מוחיות מסוימות – היכולת לחשוב באופן מושגי, חד משמעי או הקשרי – האם בכך הוא מאפשר לפעילויות מוחיות אחרות לשגשג? בקצרה, האם יכול נזק מוחי להפוך אותך לגאון?

במאמר מ-1999, שכותרתו “האם פעולות חשבון במספרים שלמים הן נדבך הכרחי בתהליכי מחשבה? החשבון הסודי של המוח”, בחנו סניידר וד' ג'ון מיטשל את המקרה של פעוט אוטיסט שמוחו, כתבו, “אינו פועל בהתבסס על מושגים… לדעתנו מוח כזה יכול להתחבר לרמות נמוכות של פרטים אשר אינן זמינות לאנשים רגילים”. נראה ש”ילדים אלו מודעים לאינפורמציה שנמצאת במעין מצב גולמי או מצב ביניים, לפני התגבשותה לכדי 'תמונה סופית'”. המפליא ביותר, המשיכו, “הוא שהמנגנון המוחי שמאפשר לבצע חישובים במהירות הבזק עשוי להימצא בתוך כל אחד מאיתנו”. וכך פנה סניידר לגירוי מגנטי חוץ-גולגלתי בניסיון, כמו שהוא אומר, “לשפר את המוח בעזרת כיבוי חלקים ממנו”.

הכל קבור בראש

במובן מסוים, הגאונים האוטיסטים הם התעלומה הגדולה ביותר בנוירולוגיה של ימינו”, אומר פרופ' ג'וי הירש, מנהל המרכז להדמיה בתהודה מגנטית פונקציונלית באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. “הם קיימים בכל התרבויות ומהווים קבוצה משל עצמם. מדוע? איך? אין אנו יודעים. אבל הבנת הגאונים האוטיסטים תספק לנו תובנה לגבי כל הבסיס הנוירולוגי-פיזיולוגי של ההתנהגות האנושית. זאת הסיבה שהרעיונות של סניידר מלהיבים כל כך – הוא שואל שאלה בסיסית ביותר, שאיש עוד לא מצא לה תשובה”.

אם יתאמתו חשדותיו של סניידר, ויתברר שלגאונים האוטיסטים אין כוח מחשבה גדול יותר משל כולנו, אלא קטן יותר, אזי ייתכן שכל אחד מאיתנו החל את חייו כגאון. קחו למשל את הדרך שבה ילדים צעירים רוכשים שליטה בשפות מורכבות, מיומנות מסתורית שנעלמת בסביבות גיל 12. “אנחנו פועלים בניגוד לאינטואיציה”, מסביר סניידר. “אנחנו אומרים שכל אותן מיומנויות גאוניות הן למעשה קלות, טבעיות. המוח שלנו מבצע אותן באופן טבעי. כמו הליכה. אתה יודע עד כמה קשה ללכת? זה הרבה יותר מסובך
מלצייר!”.

על מנת להוכיח טענה זו, הוא מחבר אותי שוב ל”מדטרוניק מאג פרו” ומבקש ממני לקרוא את השורות הבאות:
עדיפה ציפור אחת ביד
מאשר שתיים
על העץ

“עדיפה ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ”, אני אומר.
“עוד פעם”, אומר סניידר ומחייך.

אני חוזר ואומר: “עדיפה ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ”. הוא מכריח אותי לחזור על המשפט חמש או שש פעמים, ומאט אותי יותר ויותר עד שאני חוזר על כל מלה באטיות משוועת. ואז הוא מדליק את המכונה. הוא מנסה לדכא אותם החלקים במוחי שאחראים ליצירת קשרים, לחשיבה הקשרית. בלעדיהם אהיה מסוגל לראות את הדברים כפי שעשוי לראותם האוטיסט.

אחרי חמש דקות של פעימות חשמליות אני קורא שוב את הכרטיס. רק אז אני מבחין – מיד – שעל הכרטיס מופיעה המלה “על” פעמיים. ללא המכונה חיפשתי תבניות, ניסיתי לחבר את המלים על הדף לכדי שלם אחד מוכר והגיוני. אבל “עם המכונה”, הוא אומר, “התחלת לראות מה שבאמת
נמצא שם, לא מה שאתה חושב שנמצא שם”.

התיאוריות של סניידר מתבססות על אותם מקרים מתועדים שבהם הופיעו יכולות גאוניות כמעט מיד לאחר פגיעה מוחית פתאומית. הוא מזכיר את המקרה של אורלנדו סרל, ילד רחוב בן 10 שקיבל מכה בראשו והחל כמעט מיד לבצע חישובי תאריכים מסובכים ביותר. סניידר טוען שבכולנו טמונים
כוחותיו של סרל. “אנחנו זוכרים כמעט הכול, אבל נזכרים בחלק קטן מאוד. האין זה מוזר? הכל נמצא כאן” – הוא מקיש באצבעו על רקתו. “עמוק בתוך מוחנו קבורות יכולות פנומנליות שאיבדנו מסיבה כלשהי כאשר הפכנו ליצורים 'נורמלים' ותפישתיים. אבל מה אם נוכל לכבוש אותן בחזרה?”.

מתקבל על הדעת

לא כל עמיתיו של סניידר מסכימים עם התיאוריות שלו. מייקל האו, פסיכולוג נודע מאוניברסיטת אקסטר באנגליה שמת בשנה שעברה, טען שגאונות של אוטיסטים (וגאונות בכלל) היא ברובה תוצאה של תרגול תמידי והתמחות. “ההבדל המרכזי בין מומחים לגאונים”, אמר פעם לכתב העת “ניו סיינטיסט”, “הוא שהגאונים עושים דברים שרובנו לא טורחים ללמוד ולהשתפר בהם”.

“אם ציירת 20 חתולים בזה אחר זה, הציורים מן הסתם ישתפרו בכל מקרה”, אומר רוברט הנדרן, מנכ”ל מכון “מיינד” (M.I.N.D) באוניברסיטת קליפורניה. כמו רוב חוקרי המוח, הוא מפקפק ביכולתה של פעימה אלקטרומגנטית לגרות את המוח לכדי פעילות: “אני לא בטוח כיצד יכול גירוי מגנטי חוץ-גולגלתי לשנות את האופן שבו פועל המוח שלך. יש סיכוי שסניידר צודק, אבל העניין עדיין ניסיוני ביותר”.

תומס פאוס, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת מקגיל שחקר רבות את הגירוי המגנטי החוץ-גולגלתי, ספקני עוד יותר. “אני לא מאמין שזה יכול לחולל התנהגות אנושית מורכבת”, הוא אומר.

אולם גם ספקנים כמו הנדרן ופאוס מודים שבעזרת גירוי הפעילות בחלק אחד של המוח, ובו בזמן דיכוי הפעילות של חלק אחר, יכולות להיות לגירוי מגנטי חוץ-גולגלתי תוצאות מרשימות. אחד היישומים המוצלחים ביותר הוא בתחום הפסיכיאטריה, שבו משמש המכשיר להשתקת אותם “קולות פנימיים”
ששומעים חולי סכיזופרניה, או לטיפול בדיכאון קליני ללא תופעות הלוואי השליליות של הטיפול בהלם חשמלי (חברה מאטלנטה בשם “נוירונטיקס” מפתחת מכונת גירוי מגנטי חוץ-גולגלתי למטרה זו בלבד. המכונה תצא כנראה לשוק ב-2006, כפוף לאישור מינהל המזון והתרופות האמריקאי).

בינתיים גילו חוקרים במכון הלאומי האמריקאי להפרעות נוירולוגיות ולשבץ שכיוון הגירוי מגנטי החוץ-גולגלתי לקליפת המוח הקדם-מצחית, מאפשר לנבדקים לפתור בעיות גאומטריות במהירות רבה יותר. אלבארו פסקל לאון, פרופ' לנוירולוגיה בביה”ח “בית ישראל” בבוסטון שהיה אחד המפתחים של הסטימולטור הודות לעבודתו במעבדה לגירוי מגנטי של המוח, אף גורס שניתן להשתמש בגירוי מגנטי חוץ-גולגלתי על מנת “להכין” את מוחותיהם של תלמידים לפני שיעור.

כל העניין לא נעלם כמובן מעיניהם של יזמים ממולחים ומדענים בשנה שעברה קיבלה המעבדה לגירוי מגנטי של המוח שבביה”ס לרפואה באוניברסיטת דרום קרוליינה מענק ממשלתי בסך שני מיליון דולר, על מנת לפתח מכשיר גירוי מגנטי חוץ-גולגלתי מוקטן שיוכל לשמש חיילים שצריכים להישאר ערים במשך תקופות זמן ארוכות. “זה בכלל לא משהו בנוסח 'מסע בין כוכבים'”, אומר זיאד נחאס, המנהל הרפואי של המעבדה. “חלק גדול מהמחקרים שלנו בנוגע לתיקונם של ליקויים קוגניטיוויים והשפעתם נעשו על אנשים הסובלים מנדודי שינה או הפרעות שינה. זה עובד”.

ייתכן אפוא שלא רחוק היום שבו ניתן יהיה להגביר את תפקודם הקוגניטיווי של חיילים בתנאים רגילים. ומשם עד כמה רחוקה הדרך לשלב שבו יתהלכו האמריקאים עם קסדות נוגדות דיכאון מזמזמות על ראשיהם, או עם “מייבשי שיער” שמשפרים את היכולת המתמטית? האם ישמשו מכונות גירוי מגנטי חוץ-גולגלתי מסחריות להפיכת מנהלי בנק משעממים לרמבראנטים חובבים? סניידר אפילו שקל פיתוח משחקי מחשב שמצריכים שימוש באותם חלקים במוח שאינם נגישים ללא הגירוי המגנטי החוץ-גולגלתי.

“הכול אפשרי”, אומר פרופ' וילאנור רמחנדראן, מנהל המרכז לחקר המוח וההכרה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ומחבר הספר “פנטום המוח”. אמנם התיאוריות של סניידר לא הוכחו עדיין, הוא אומר, אבל הן פותחות פתח לאפשרויות מדהימות: “כיום אנו נמצאים בשלב של חקר המוח שבו היתה הביולוגיה במאה ה-19. אנחנו לא יודעים כמעט שום דבר על המוח. יתכן שהתיאוריות של סניידר נשמעות כמו 'תיקים באפלה', אבל מה שהוא אומר בהחלט מתקבל על הדעת. עד נקודה מסוימת המוח פתוח, ניתן לעיצוב ומשתנה תדיר. יתכן שנוכל לגרום לו לפעול בדרכים חדשות”. על אותם אנשים המבטלים את התיאוריות של סניידר כלאחר יד הוא מושך בכתפיו ואומר: “לפעמים אנשים עוצמים את העיניים בפני רעיונות חדשים. במיוחד מדענים.

מוכרח להיות חשוב

ברוס ל' מילר, פרופסור מפורסם לנוירולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, מתעניין בניסויים של סניידר ובדרך שבה מנסה הלה להבין את הבסיס הפיזיולוגי של ההכרה. אולם הוא מזכיר שעדיין לא נענו שאלות עקרוניות מסוימות לגבי אינטליגנציה ששונתה באופן מלאכותי. “האם אנו באמת רוצים את היכולות האלה?” הוא שואל. “האם האופן שבו אני רואה את עצמי לא ישתנה אם פתאום אני אוכל לצייר תמונות מדהימות?”

מן הסתם זה אכן ישנה את האופן שבו אנשים רואים את עצמם, שלא לדבר על האופן שבו הם מתייחסים לכישרון אמנותי. ואף שסיכוי זה עשוי להרתיע את מילר, אין ספק שאחרים ימצאו אותו מרתק. אבל האם יכול מישהו לנחש מראש כיצד ישתנו חייו כתוצאה מיצירתיות מוגברת, אינטליגנציה מן המוכן או
אושר מיידי? או מהעלמותם, המיידית גם כן, של אותם מאפיינים ברגע שיכובה המכשיר?

בדרכנו החוצה מן האוניברסיטה לכיוון הכבביש המוביל בחזרה למרכז סידני מקרין סניידר אופטימיות שופעת ומשכנעת ביותר. “זוכר את האמירה הישנה שאנחנו משתמשים רק בחלק קטן מהמוח שלנו? אולי זה נכון. רק שעכשיו אנחנו יכולים להוכיח את זה פיזית וניסויית. זה חשוב מאוד. כלומר זה מוכרח להיות חשוב, נכון?”

אנו עוצרים לרגע בצדי הכביש הסואן ומתבוננים באובך שבשמים. עיניו של סניידר מצטמצמות בסקרנות בזמן שהוא מחבר את העובדות הבלתי מוכרות (עשן חום ממש מחוץ לסידני) ומחליקן לתוך תבנית עלילתית מוכרת (שריפות היער שמשתוללות באזור מזה שבוע). היתה זו הסקת מסקנות שלא דרשה כל מאמץ, חשיבה לא מילולית מהסוג שבני אדם, ללא עזרת גירוי מגנטי חוץ-גולגלתי, מבצעים אלפי פעמים ביום. ואז, בשנייה, הוא חוזר לשיחה וממשיך את קו המחשבה שלו. “חשוב מכך הוא שאנחנו יכולים לשנות את האינטליגנציה שלנו בדרכים לא צפויות. איזו סיבה יש לנו שלא לרצות לבדוק את זה?”.