כוח המשיכה של הגנים

מחקר מדעי שפורסם עתה ב-“American Psychologist” מספק סיבות רציניות לפקפק בהנחה שלפיה יש הבדלים מולדים רבים בין המינים.

מאת אוליוור ג'יימס

בתנו בת השלוש מסרבת תכופות ללבוש משהו שאיננו ורוד, והיא מטפלת כמו אמא בצעצועים רכים; ואף שבננו בן השמונה חודשים אינו מראה העדפה לצבע כחול או נטייה לצפות אתי בכדורגל בטלוויזיה – זו בוודאי רק שאלה של זמן.

ובכל זאת, מחקר מדעי שפורסם עתה ב-“American Psychologist” מספק סיבות רציניות לפקפק בהנחה שלפיה יש הבדלים מולדים רבים בין המינים. ג'נט שיבלי הייד מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון הראתה, שברוב המקרים ההבדלים הפסיכולוגיים היו קטנים או לא קיימים. מתברר שאין הבדל בין הישגיהם של בנים ובנות במתמטיקה. על פי הדעה הרווחת, בגיל ההתבגרות חלה אצל בנות ירידה חדה בהערכה העצמית; מתברר שזה מה שקורה גם לבנים. מרוב הבחינות, שני המינים מתקשרים באותה דרך – תשכחו מכל הדיבורים על הנטייה הגברית להיכנס לדברי הזולת או להמעיט בחשיפה עצמית יחסית לנשים.

רק קומץ מתשובות הפלא החובקות-כל של הפסיכולוגיה האבולוציונית שורדות בבדיקה של שיבלי הייד. נכון שלנשים יש פחות כוח פיסי; הן אינן מרבות לאונן כמו גברים והן מוכנות פחות לקיים יחסי מין אגביים; הן תוקפות פיסית לעתים נדירות בהרבה. ואולם, המחקר בכללותו מראה שבמידה גדולה מאוד – ככל שזה נוגע להבדלים מגדריים – אנחנו מתחילים את דרכנו כלוח חלק. והוא מספק את אחד היסודות המדעיים האיתנים ביותר שסופקו אי פעם להנהגת מדיניות חברתית מגדרית שוויונית. אבל, בעצם, איך יכולנו אי פעם לפקפק בכך?

סיבה אחת לפקפוק היתה הילדים שלנו. לא חשוב כמה ניסינו, לא הצלחנו למנוע מג'ימי הקטן לשחק ברובי צעצוע, בעוד שג'מיימה הקטנה לא גילתה בהם שום עניין. זה נראה כל כך משכנע (לגנים יש כוח משיכה גם כשאנו רוצים להסביר את המאפיינים הפחות סימפטיים של הזאטוטים שלנו).

סיבה שנייה היא שהפסיכולוגיה האבולוציונית קמה מאפרם של מדעי החברה, בעוד שכלכלת השוק מסלקת את כל המכשולים שעמדו בדרכה. ספרים כמו “הגן האנוכי” של ריצ'רד דוקינס זכו לתפוצה גדולה, ומזמיני סרטים תיעודיים מדעיים, בעיקר שרה רמסדן מערוץ 4, קפצו על הרכבת הזאת. בעקבותיהם הלך הבי-בי-סי, שבחר להיתלות ברוברט וינסטון, מומחה לפוריות נטול כישורים פסיכולוגיים וידידותי לכל המשפחה.

אחת השיטות המקובלות היתה להראות שיש הבדלים בין דפוסים אלקטרוכימיים בגופם של נשים וגברים, או שחלקים שונים במוח הם בעלי גדלים שונים. העובדה שזה היה יכול לנבוע מהבדלים בחינוך ולא מכרומוזום Y נשקלה לעתים נדירות. ואולם, ברור זה זמן שאופן הגידול משפיע עמוקות על הביולוגיה. כמה מחקרים מראים שאזור ההיפוקמפוס במוחן של נשים שחוו התעללות מינית בילדותן קטן ב-5% מאשר אצל נשים שלא עברו טראומה כזאת. עדויות דומות קיימות בנוגע לגלי מוח ולהורמונים.

מחקר שנעשה ב-37 מדינות ושהראה כי ככל שמדינה מעודדת עצמאות כלכלית של נשים, הן פחות נמשכות לגברים עשירים – זכה לסיקור מועט. כך גם הממצא שלפיו בעוד שבעולם האנגלוסקסי (שעבר אמריקניזציה) הסיכון של נשים לסבול מדיכאון גבוה פי שניים משל גברים – הרי הבדל זה נעלם בחלקים רבים של סקנדינוויה המיישמת שוויון מגדרי.

השבח לאל, הדטרמיניזם הגנטי המשתולל של שנות ה-80 וה-90 – שמצא גם הצדקה למיקומם של העשירים והעניים (שסווגו מחדש כתת-מעמד) – מתחיל סוף סוף לדעוך. במחקרה של שיבלי הייד אנו מוצאים עדות רבת עוצמה למה שרבים אולי כבר חושבים זה זמן.

המחבר כתב את הספר “They F*** You Up – How to Survive Family Life”