מן הירח אל מאדים

המדען וגאולוג השטח היחיד שביקר בירח מציע עצות לאלה שיבקרו ביום מן הימים במאדים

מאת הריסון ה' שמיט

הרים הגבוהים מקירותיו של הקניון הגדול של נהר הקולורדו התנשאו מעל עמק טאורוס-ליטרו צר הממדים. שמש בוהקת, בהירה מכל שמש שנראתה מעולם על כדור הארץ, האירה את קרקעית העמק זרועת המכתשים ואת מורדות ההרים התלולים, שבלטו בניגודיותם החריפה לשמים שחורים משחור. העמק, שגילו כ-4 מיליארד שנה, מכוסה חלקו בסלעי לבה ואפר הצעירים ממנו במעט. עמיתי לצוות, יוג'ין סרמן, ואני חקרנו את העמק הזה במשך שלושה ימים ב-1972 במשימת הסיום של תכנית אפולו. זאת הייתה הפעם הראשונה, והיחידה עד כה, שגאולוג ערך מחקר שטח בעולם אחר. ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה ושותפים בין-לאומיים נוספים שוקלים היום לשלוח אסטרונאוטים למחקר שטח במאדים, שיתחיל, כנראה, במהלך השליש הראשון של המאה הזאת. כשהגאולוג הראשון יעמוד מול הזריחה על מאדים, מה יהיה בשבילו חדש ומה יהיה מוכר?

רוב הדוחות על משימות אפולו מתרכזים בראשוניות ההיסטורית שלהן ובהישגי הטכנולוגיה העילית. אבל אנחנו, שהשתתפנו בהן, זוכרים גם את הצדדים האנושיים הפשוטים, הפחות זוהרים: ללכת על הקרקע, לשבור פיסות סלע בפטיש גאולוגי, לגרור סלעים ובכלל להסתדר בתנאים הזרים. כל גאולוג יזהה את העקרונות ואת הטכניקות של מחקר השטח שערכנו. היסודות לא היו שונים. גם שם המטרה הייתה לתעד ולייצג באופן חזותי את המבנה של תוואי השטח הטבעיים, את הגיל היחסי שלהם ואת השתנותם כדי לקבוע מהם מקורותיהם ואילו משאבים הם עשויים ביום מן הימים לספק לתרבות שלנו. עזיבת כדור הארץ לא שינתה את העקרונות של תכנון משלחת חקר ושל ביצוע משימתה, כגון כיצד לאסוף דוגמאות ולתעד אותן. אם כבר, העקרונות האלה נעשו חשובים יותר מפני שהסיכוי לחזור לאותו מקום היה נמוך יותר. בייחוד לא חל שינוי בצורך במגע האנושי, בניסיון ובדמיון כדי להעריך במלואם את הערכים המדעיים והאנושיים של החקר.

בכל מקום חדש שיחקרו בני האדם, נהיה חייבים להסתמך על הניסיון שלנו בחקר המקום האחרון שהיינו בו לפני כן, כפי שעשו גאולוגים על כדור הארץ במשך יותר ממאתיים שנה. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו ללא הרף מה עשוי להיות דומה ומה עלול להיות שונה. כיצד הגאולוגיה של מאדים, הנגישות, אסטרטגיית החקר וההרכב המיטבי של הצוות שיישלח אליו יהיו בהשוואה לניסיון שנרכש בתכנית אפולו?

בשטח על הירח
גורמים מסובכים מאוד משפיעים על המבנים הגאולוגיים בכדור הארץ. הקרום, המַגמה, המים והאטמוספרה פועלים זה על זה. לוחות ימיים ויבשות נשברים ומתנגשים. עצמים מן החלל פוגעים בכדור הארץ. והביוספרה, הכוללת את בני האדם, משנה את הנוף. על הירח, רוב הגורמים שהשפיעו על פני השטח במהלך ארבעה מיליארדי השנים האחרונות היו גורמים חיצוניים, וגם אלה היו מוגבלים בעיקר לפגיעות של גופים ושל חלקיקים עתירי אנרגיה המרכיבים את רוח השמש.

היעדר אטמוספרה חושף את החומרים שעל פני שטח הירח לתנאי הריק הקיצוניים של החלל. שביטים ומטאורים, מקצתם קטנים כגרגרי אבק, הנעים במהירויות של עשרות קילומטרים בשנייה, מכים בסלעים, בשברי הסלע, בזכוכית ובעפר הירחי ומשנים אותם. התהליך הזה יצר על הירח את מה שאפשר לכנות בשם "אדמה": שכבה של שיירים שבורים וזגוגיים למחצה, המכונה רגוליט ירחי (lunar regolith). הרגוליט מכסה כשמיכה שעובייה כמה מטרים את רוב הזרמים הגעשיים ומכתשי הפגיעה העתיקים יותר. חקר שטח על הירח מחייב אפוא שיהיה לגאולוג כושר ראייה הדומה לצילום רנטגן. כדי לזהות את אזורי המגע שבין יחידות סלע ראשיות, היה עלי לדמיין כיצד הניגודיות המקורית שהייתה לצבע ולמרקם של המינרלים שבסלעים נמרחה והיטשטשה עקב התנגשויות מן החלל שיצרו רגוליט וגרמו להתפשטות הדרגתית שלו.

לדוגמה, בעמק טאורוס-ליטרו חשפתי אזור מגע בין שני סוגי סלעים: סלע בזלת כהה ודק-גרגר וסלע שבור, אפור ועתיק יותר ששמו ברצ'יה הנוצר בפגיעה מן החלל. כשאזור המגע הזה בין הסלעים נוצר, הוא היה בוודאי חד: תפר גס בין שני סוגי הסלעים. אבל 3.8 מיליארדי שנים של חשיפה לחלל החיצון מרחו את התפר הזה על פני כמה מאות מטרים. ואילו במקום אחר, אזור המגע בין משקע שנוצר במפולת עפר לבין הרגוליט הכהה נמרח ב-100 מיליוני השנים שחלפו מאז שאירעה המפולת רק על פני כמה עשרות מטרים. מכיוון שהבנתי את התהליכים המשנים באופן פעיל את אזורי המגע האלה, יכולתי לקבוע את המיקום המקורי שלהם. באופן דומה, גאולוג על כדור הארץ חייב לקבוע כיצד סחיפת הקרקעות בעולמנו שלנו מטשטשת או מכסה אזורי מגע ותצורות סלע.

כדי לזהות בשטח את סוגי הסלע השונים המרכיבים את האבנים החשופות שעל פני הירח היה צריך להבין את השפעתה של ההפצצה הבלתי פוסקת של מיקרו-מטאוריטים. כשחלקיקים פוגעים בשטח במהירויות קיצוניות, הם יוצרים פלזמה בטמפרטורה גבוהה, המרוכזת במקום אחד, ומתיכים את הסלע בנקודות הפגיעה. הפלזמה והסלע המותך הניתזים משם מתגבשים מחדש על פני משטחי הסלע הסמוכים למקום ההתנגשות. הדבר יוצר ציפוי דק, זגוגיתי ובעל גוון חום, המכונה פַּטינה. הציפוי הזה, המכיל חלקיקי ברזל קטנטנים, מכסה עם הזמן את פני האבן כולה. בדיוק כמו גאולוג על פני כדור הארץ הנאלץ לחדור בעיני רוחו מבעד לציפוי המדברי המכסה סלעים חשופים באזורים צחיחים של עולמנו, נאלצתי לסרוק את האבנים במהירות בעיני ולנחש מה טמון מתחת לפטינה הזאת, עוד לפני שיכולתי לשבור שבב מן האבן באמצעות פטיש.

שקערוריות פגיעה קטנות, ששוברות את הפטינה הירחית מכילות זכוכית בשלל גוונים, המשקפים את ההרכבים הכימיים השונים של המינרלים שהוכו בהתנגשות. כשהשקערורית נוצרת במינרל לבן (כמו פצלת השדה פלגיוקלז, מרכיב ראשי בסלעים געשיים), היא מכילה זכוכית אפורה-בהירה וכתם לבן אופייני הנוצר בשל סדקים דקיקים השוברים את הגרגרים המינרליים. כשהפגיעה היא במינרל עתיר ברזל או מגנזיום, נוצרת זכוכית ירוקה. בזכות ההיכרות הזאת עם התהליך די היה לי בהתבוננות בסלע כדי לקבוע את הרכבו.

מה ימצאו החוקרים על מאדים?
כוכב הלכת האדום גדול מן הירח וקטן מכדור הארץ, ולכן המדענים מצפים לגלות שהוא הושפע משילוב של הגורמים שפעלו על כדור הארץ ואלו שפעלו על הירח. ואכן, הידע הגאולוגי המצטבר שלנו על מאדים כבר אישש את שילוב התהליכים הזה. כבר מן התמונות הראשונות שהתקבלו מחלליות שהקיפו את מאדים ומן החלליות ויקינג 1 ו-2 שנחתו עליו ידענו שהמאפיינים הגאולוגיים של מאדים נוצרו משילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים.

שלא כמו הירח, למאדים יש אטמוספרה דלילה. הלחץ על פניו הוא כ-1% מן הלחץ השורר בגובה פני הים שלנו. קיומה של האטמוספרה הזאת משנה את הדפוס הגאולוגי שיצטרכו החוקרים להביא בחשבון בבואם לזהות, לנתח ולהבין את יחידות הסלע שמתחת רגליהם. האטמוספרה מסננת ומסלקת מטאורים ושביטים קטנים המסוגלים ליצור מכתשים שקוטרם קטן מ-30 מטרים. פני השטח אינם מכוסים אפוא בנתזי פגיעה כפי שמכוסה הירח. במקום זאת, החומר הנודד על מאדים הוא אבק נישא ברוח. האבק נובע ממקורות שונים, כמו סלעים הנשחקים ברוח, מפולות, פגיעות מן החלל ותגובות כימיות. הוא יוצר חוליות (דיונות) רכות שהחוקרים יעדיפו להימנע מהן, בדיוק כפי שאנו נמנעים מתלוליות שלג הנערמות ברוח במישורים של כדור הארץ ובמעברי הרים. ואכן, רכבי השטח ספיריט ואופורטיוניטי נתקעו לעתים בעפר [בעת תרגום המאמר, תקוע רכב השטח ספיריט במלכודת כזאת – העורכים].
על אף השפעתה המסננת של האטמוספרה, פני השטח של מאדים, והחומר הקרוב לפני השטח, מושפעים בעיקר מתהליכים גאולוגיים הקשורים בפגיעה מן החלל. הגאולוגים הראשונים יצטרכו אפוא לפענח את השפעת החומר הניתז, השברים וגלי ההלם על הסלעים. אבל לא כל הסלעים קשורים בפגיעה מן החלל. סלעים שכבתיים הדומים לסלעי משקע ולשכבות געשיות שולטים בעמקי שבר גאולוגיים ובאזורים אחרים של מאדים. הרגוליט הנוצר בפגיעות מן החלל אינו רציף, ותצורות סלע מקוריות רבות של מאדים מבצבצות על פני השטח ומאפשרות גישה לחקר גאולוגי ולאיסוף דוגמאות שגרתיים.

הירח יבש, אבל על מאדים מים נוזליים עיצבו את פני השטח ויצרו מינרלים חדשים. בדיקה מעבדתית של דוגמאות סלע מן הירח לא זיהו בהן מינרלים שנוצרו במים. אבל חיישנים בחלל וניתוח כימי רובוטי של מינרלים על מאדים זיהו מגוון של חרסיות מכילות מים ומלחים גופרתיים (סולפאטים) שככל הנראה שקעו במים. יותר מכך, הסלעים על הירח מכילים ברזל מתכתי לא מחומצן, ואילו במאדים יש מרבצים נרחבים של ברזל מחומצן (המטיט, Fe 2O3), עדות נוספת לפעולתם של מים נוזליים [ראו "מים בעברו של מאדים" מאת ג'ים בל, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אפריל-מאי 2007; "הפנים הרבות של מאדים" מאת פיליפ ר' כריסטנסן, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוקטובר-נובמבר 2005]. הגאולוג שיישלח למאדים יהיה חייב להתכונן לפענוח טווח רחב בהרבה של מינרלים לעומת אלו שמצאנו על הירח. מים גם מעבירים חומר ממקום למקום. בכמה גיאיות ומכתשי פגיעה נראה שקרח תת-קרקעי שהפשיר יצר מפולות בוץ.

בקיצור, הרגוליט של מאדים מכיל בדרך כלל שכבות חומר שניתז בפגיעה מן החלל ושאריות של מפולות בוץ או שיטפונות ושכבות של אבק נישא ברוח. באזורי הקוטב הוא גם מכיל מים ופחמן דו-חמצני קפואים בקרח ובכפור, כפי שאיששה לא מזמן הנחתת פניקס. מורכבות הרגוליט על הירח לא התקרבה לכך.

כתוצאה מן ההבדלים האלה בין הירח למאדים, ייאלץ גאולוג השדה להתמודד עם אתגרים חדשים במאדים. גם כאן יצטרך החוקר לפתח ראיית רנטגן חודרנית, אבל היא תהיה דומה לזאת הנדרשת על כדור הארץ, כלומר שתצטרך להביא בחשבון את השפעת הרוח, כוח הכבידה וחומרים שנסחפו במים. אבל בהיבטים אחרים, החקר על מאדים יהיה קל מחקר הירח. תמונות ממאדים מראות שאף על פי שהאבק הנישא ברוח יוצר כיסוי דק מאוד, דמוי פטינה, על גבי סלעים רבים, הרוח מנקה את המשטחים לעתים קרובות. כיסוי האבק לא יפריע אפוא להערכה ולזיהוי מינרלים במבט עין.

נקודת דמיון אחת לחקר הירח תהיה אולי בעיית העיוות החזותי. בריק, או בתנאים של אטמוספרה דלילה, המוח שלנו נוטה להמעיט בהערכת מרחקים. אנחנו חווים זאת גם באוויר הצלול של המדבר או בהרים בכדור הארץ. היעדר עצמים מוכרים, כמו בתים, עצים, שיחים, עמודי חשמל ודומיהם מחריף את המצב. ניל ארמסטרונג היה הראשון ששם לב לבעיה לאחר שהנחית את אפולו 11. למדתי לתקן את התופעה באמצעות השוואת האורך הידוע של הצל שלי למה שאני רואה בפועל ואז להגדיל את הערכות המרחק שלי בכ-50%.

העפר שעל פני השטח תעתע גם הוא בעיניים. על הירח הוא גרם לפיזור אחורה עז של אור בכל פעם שהסתכלנו בכיוון ההפוך בדיוק לשמש. התופעה הזאת, הקרויה אפקט הניגוד (opposition effect), נראית כמו כתם אור בהיר ומטושטש. תופעה זהה מתרחשת בעת שאנו מתבוננים בצל שלנו על פני השלג או על צל המטוס שאנו טסים בו כשהוא חולף מעל יער ירוק או שדות חקלאיים. גם אסטרונאוטים על מאדים יראו זאת. הפיזור אחורה הזה מאיר מעט את הצללים. לעומת זאת, כשמתבוננים בכיוון הפונה אל השמש, הצללים מוארים רק באור המוחזר מעצמים אחרים הניצבים על פני השטח. נאלצנו להתאים את פתיחת הצמצם במצלמותינו על פי כיוון השמש בכל צילום. מצלמות המחקר ומערכות הווידאו העתידיות יוכלו להתאים את עצמם לתנאי התאורה באופן אוטומטי.

קשיי גישה
באופן אישי, היה לי נוח מאוד על הירח. אני מייחס את רמת הנוחות הזאת לכך שהייתה לי מוטיבציה גבוהה, הייתי מאומן היטב וסמכתי מאוד על צוות הסיוע על כדור הארץ. אבל הירח מצוי במרחק של שלושה ימים וחצי בלבד מכדור הארץ. לעומת זאת מאדים, אם נטוס אליו באמצעות רקטות כימיות רגילות, מצוי במרחק של שמונה עד תשעה חודשים לפחות. אפילו באמצעות מנוע היתוך גרעיני או הנעה חשמלית שתאיץ או תאט את החללית לכל אורך המסלול, יארך המסע חודשים. בשל הבידוד הזה, הצוות למאדים יצטרך לסמוך על עצמו הרבה יותר משסמכו על עצמם הצוותים לירח.

אבל גם כך, איני סבור שסוגיות פסיכולוגיות יעוררו קושי מיוחד. תקופת חזרה ממושכת של כמה חודשים, לעומת כמה ימים, עלולה להשפיע לרעה על אנשים מסוימים, אבל המגלים של כדור הארץ התגברו גם על אתגרים קשים מזה. לאורך ההיסטוריה, עברו הרפתקנים תקופות של ריחוק מן הבית דומות לאלה הצפויות לצוותים הראשונים על מאדים, ובלי כל אמצעי תקשורת. המוטיבציה, האימון, האמון בין חברי הצוות וחוש ההישרדות של האסטרונאוטים למאדים יהיו זהים למדי לאלה של האסטרונאוטים באפולו. כל אחד מהם יהיה עסוק עד מעל לראש בהפעלת החללית ובתחזוקתה, במשימות מדעיות, בתרגילי כושר, באימוני הדמיה של משימותיהם העתידיות, בעדכון תכניות החקר ובחובות רבות אחרות. למעשה, אם אפשר ללמוד משהו מתולדות התעופה בחלל, מציאת זמן לעצמם כדי לנוח עלולה להיות האתגר הפסיכולוגי הגדול ביותר של אנשי הצוות. המתכננים על הקרקע יצטרכו להביא את זה בחשבון.
המגבלה העיקרית למחקר יעיל על מאדים, כפי שהיה גם על הירח, תהיה הצורך ללבוש חליפת לחץ. חליפת החלל של אפולו, מדגם A7LB, שבה השתמשנו בחקר טאורוס-ליטרו, אפשרה לנו לבצע כמות מרשימה של עבודת שטח בתנאים עוינים מאוד. הלחץ בחליפה היה כרבע מן הלחץ האטמוספרי בגובה פני הים בכדור הארץ. במידת הצורך, יכולתי לרוץ בה במהירות של כ-10 קמ"ש בקצב אחיד ולמרחק של כמה קילומטרים, בצורת הליכה שמותאמת לסקי במישור. באמצעות הציוד שהיה ברשותנו ובעבודת צוות יכולנו לאסוף דוגמאות, לתעד אותן במצלמה ולשים אותן בתרמיל בקצב סביר. במשך 18 שעות המחקר שלנו אספנו יותר מ-110 קילוגרם של סלעים ורגוליט. הייתי שמח לו היה לי חופש תנועה רב יותר ברגליים, במותניים ובזרועות, אבל הסתדרנו יפה גם עם החופש שהעניקה לנו ה-A7LB.

הדבר שאתו כמעט לא הסתדרנו, או לפחות הדבר שגרם לנו עייפות ניכרת ונזק לידיים, היה הכפפות. חייבים לעשות משהו כדי לשפר את טכנולוגיית הכפפות כשנחזור לירח וניסע למאדים. גמישות האצבעות הייתה מוגבלת, ואמות היד שלי התעייפו לאחר כ-30 דקות. זה היה כמו למעוך כדור טניס ללא הפוגה. די היה במנוחה של שמונה שעות כדי שלא אחוש אפילו בשאריות של כאבי שרירים, אחד היתרונות במחזור דם יעיל יותר בתנאים של שישית כבידה. אבל לאחר טיולים של שמונה עד תשע שעות בחליפת הלחץ, איני יודע עוד כמה סיורים הייתי יכול לשאת עם החבלות בידיים והנזק לציפורניים שגרמו הכפפות.

טכנולוגיית חליפות החלל תתפתח אולי לרמה שבה הכפפות, או המקבילות שלהן, יאפשרו כושר פעולה הדומה ליד חופשית ושהחליפה עצמה תאפשר תנועה כמו לבוש של סקי במישור. אפשר להעלות על הדעת שרובוטים יסייעו בשטח לתכנון מוקדם של המסעות. זאת ועוד, על סמך הניסיון שרכשו האסטרונאוטים שהרכיבו את תחנת החלל הבין-לאומית, אנו מכירים היום שיטות אימון פיזיות המשפרות את הכנת שרירי הידיים למאמץ מתמשך. נהלים ופרטי ציוד חדשים נוספים יוכלו לשפר עוד יותר את יעילות המחקר.

בניית צוות
הדחיפות הפוליטית ואופי טיסות המבחן בשלבי התכנון המוקדמים של אפולו אפשרו לבחור רק גאולוגים מעטים המנוסים בעבודת שטח כחברים מן המניין בצוותי המשימה לירח. נאס"א בחרה בעיקר טייסי ניסוי וטייסי קרב בעלי ניסיון ורק גאולוג שטח אחד שעבר אימון טיסה (אני). כל חברי הצוות היו חייבים להיות מומחים מנוסים ובטוחים בעצמם בהפעלת הציוד והשיטות הדרושות לטיסה. לא היה מקום לגאולוג שטח כ"נוסע".

צריך לשנות זאת עם השיבה לירח במסגרת תכנית קונסטליישן בעוד כ-10 שנים. יש לשלוח חוקרי שטח מקצועיים בכל הצוותים שיֵצאו לירח, כתקדים לקראת חקר מאדים. כמו במשימות אפולו האחרונות, כל חברי הצוות וצוותי התמיכה המבצעית שלהם יעברו על כדור הארץ אימונים רבים ככל האפשר בפתרון בעיות גאולוגיות בשטח. נראה שהמספר המיטבי של חברי צוות במשימות המחקר הראשונות הוא ארבעה: שני טייסים מקצועיים שיקבלו הכשרה משלימה כחוקרי שטח וכמהנדסי מערכות, כפי שהיה בצוותי אפולו; גאולוג שטח מקצועי אחד שיקבל הכשרה משלימה כטייס, כמהנדס מערכות וכביולוג שטח; וביולוג שטח מקצועי אחד שיקבל הכשרה משנית כרופא וכגאולוג שטח.

ההכשרה המשולבת הזאת תביא לכך שהצלחת המשימה לא תהיה תלויה באדם אחד אלא בעבודת צוות. יש צורך שחברי הצוות למאדים יהיו נכונים לתרום את כישורי המומחיות שלהם לצוות המשולב, ובנוסף לכך כל אחד מהם יהיה חייב גם לקבל בנוחות וללא סייג את מבנה הפיקוד ההיררכי. לאורך ההיסטוריה, צוותים קטנים ומבודדים של חוקרים-מגלים השיגו את ההצלחות הגדולות ביותר כשפעלו תחת מרותו של מנהיג ברור ומנוסה.

חקר מאדים יהיה שונה בהיבטים רבים מחקר הירח. ראשית, הנסיעה תיארך חודשים ולא ימים, והצוות יהיה חייב אפוא להמשיך לתרגל את נוהלי הנחיתה ונוהלי טיסה אחרים לאורך המסע כולו. במשימות אפולו, תרגלנו את הנחיתה במכשיר הדמיה על הקרקע, והאימון ה"יבש" האחרון שלנו היה כמה ימים לפני ההמראה, פחות משבוע לפני שהיינו אמורים להתחיל בנחיתה הממוּנעת על הירח. פער הזמן שבין ההמראה לנחיתה על מאדים יהיה בערך תשעה חודשים, ללא ספק זמן ממושך מדי בלי תרגול סדיר על סיפון החללית.

שנית, בקרת הקרקע על כדור הארץ לא תוכל לבצע את משימותיה המסורתיות בשל העיכוב הארוך בתקשורת (עד 22 דקות בכיוון אחד). בכדור הארץ יעסקו במקום זאת בפעילויות שאינן דורשות קשר חי עם הצוות, כמו ניתוח ושילוב נתונים, תכנון שבועי, בקרה וניתוח של המערכות ושל החומרים שהצוות צורך, תכנון פעולות התחזוקה ופיתוח תרחישים עתידיים. פעולות הבקרה בזמן אמת יהיו חייבות להתבצע על ידי האסטרונאוטים עצמם. למשל, המשימה יכולה לכלול שני צוותים, אחד ינחת בעוד השני יישאר במסלול ויפעל כמרכז בקרה בחלל. כשיחזור הצוות הראשון למסלול, הצוות השני ינחת כדי לחקור אתר אחר.

היו כבר תקדימים לרמה כזאת של אוטונומיה. אפילו בתכנית אפולו, אף על פי שתכננו מראש את פעולות החקר שנערוך על הירח עוד לפני ההמראה, באמצעות תצלומים שהיו בידינו, נאס"א השאירה לצוותים חופש פעולה ניכר לנצל הזדמנויות לעבודה על מטרות בלתי צפויות. למשל, לקראת סוף סיור החקר השני של אפולו 17, כשנותרו לנו רק עוד 30 דקות עבודה, גיליתי זכוכית געשית כתומה על צלע מכתש שורטי. בלי לחכות להצעות מן הבקרה, יוג'ין ואני התחלנו לכתוב תיאור, לצלם ולדגום את המרבץ. לא היה לנו זמן לדון בתכנית הזאת עם חברי צוות הבקרה, אבל ידענו מיד מה עלינו לעשות. גישה כזאת בדיוק תידרש כל הזמן מחברי הצוות למאדים. אנשי הבקרה על כדור הארץ לעומתם יגלו כל דבר עשרות דקות לאחר שקרה.
ויש גם הבדל שלישי בין מאדים לירח. בהתחשב בעלות הכספית ובחשיבות ההיסטורית של כל משימת חקר למאדים, הפילוסופיה של המשימה תהיה מכוונת באופן מוחלט להשגת הצלחה. גם אם ישתבש משהו, האסטרונאוטים יהיו חייבים להיות מסוגלים להמשיך במשימה ולהשיג את מטרותיה העיקריות. למשל, רצוי שהספינה תישא שתי נחתות, במקרה שלא יתאפשר להשתמש באחת מהן. יותר מכך, אם תתרחש תקלה במערכות או בתוכנה במהלך הכניסה למסלול, הירידה או הנחיתה, האסטרונאוטים יצטרכו להיות מסוגלים לנטוש את הנחתת ולנחות, ולא לנטוש ולהמריא בחזרה למסלול, כפי שתוכנן באפולו. אחר כך יהיה אפשר לפתור את הבעיות בהתייעצות עם כדור הארץ, לאחר שהצוות כבר נחת בשלום על מאדים.

הצעירים החיים היום יזכו להשתתף בהרפתקת חקר מאדים, אם הוריהם והורי-הוריהם יספקו להם הזדמנות לכך. זה לא יהיה קל. כמו בכל דבר שראוי לעשותו, גם כאן יש סיכונים. מצד אחד הגמול מהרחבת הידע יהיה עצום, ומצד אחר גם המחיר שנשלם על הפסקת החקר והגילוי שלנו יהיה עצום. דחיית חקר המאדים למועד מאוחר יותר ממה שמתוכנן היום, יותיר את האמריקנים במאסף אחרי מגלים אחרים ואומות אחרות. יותר מכך, בלי מאמץ הדרגתי מתמשך ללמוד כיצד לחקור עולמות אחרים, ובסופו של דבר ליישב אותם, עצם קיומו של המין האנושי יישאר נתון לאיום פגיעתם של אסטרואידים או שביטים המסיירים במערכת השמש. סקרנות, לקחי ההיסטוריה ויצר הקיום שלנו מחייבים אותנו להמשיך קדימה.