בקרוב: ההמבורגר הסינתטי הראשון

חוקרים גידלו תאי גזע עובריים של פרה לרקמת שריר. יש רק בעיה קטנה – הסטייק יעלה מעל 300 אלף דולרים

הרשומה הנוכחית התפרסמה במקור בגיליון פברואר של סיינטיפיק אמריקן-ישראל, ונערכה בידיהם האמונות של דורית פרנס וד”ר איתן קריין. תודותיי נתונות לשניהם.

בכל מקום ובכל זמן אפשר למצוא אנשים שבחרו את המקצוע הלא-נכון. משה היה דוגמה מייצגת: שוחט מן הדור הישן, שניהל בו-זמנית גם אטליז קטן ומובחר שירש מאביו, וגם רפת זעירה באחד המושבים. בקרב מעגל חבריי הוא היה ידוע כמקור לבשר הטוב והטרי ביותר בארץ. משה טיפל היטב בחיות המשק שגידל עד הרגע האחרון ממש. עורותיהן של הפרות הבריקו מבריאות, התרנגולות טיילו להן חופשיות בחצר והעגלים נהנו ככל שיכלו מחודשי החסד הראשונים שלהם. המבקרים היו מגיעים למקום כדי להזמין את הנתחים, ומשה היה מייצר ומכין אותם עד הבוקר הבא. בתוך כל השמחה הזאת הייתי מוצא את משה בפנים מכורכמות תמיד. הוא לא שמח לקבל מבקרים למקום. הוא אהב את החיות שלו ופיתח לעצמו את ההרגל להתכווץ קלות בכל פעם כשנכנס לקוח חדש לרפת.

אבל היום היה שונה.

“בוקר טוב, מר צזנה,” בירך אותי בעליצות, והרים את ראשו מן העגל הרך שהאכיל מבקבוק הנקה גדול. לחייו היו סמוקות, ושפתיו התעקלו כלפי מעלה בעווית הקרובה ביותר לחיוך שראיתי על פניו אי-פעם.

“בוקר טוב, משה,” בירכתיו בחזרה, “למה אתה שמח כל כך היום?”

“קראתי בדיוק בעיתון על התקדמות חדשה ונפלאה,” גילה לי, וסימן לי לרכון לצִדו כדי שיוכל לשתף אותי בסודו. “משהו באמת יוצא-דופן. מחקר שעומד להביא לכך שכל הבשר בעולם ייוצר במעבדות.”

“אה, אתה מתכוון לבשר סינתטי מן המעבדה,” אמרתי והתיישבתי על הקש. הוא הנהן באישור. נטלתי לעצמי את החופש לפרט. אני עושה את זה מדי פעם, כשתאריך היעד לטור מתקרב. “עובדים על הפיתוח הזה כבר כמה וכמה שנים טובות, במעבדות שונות בעולם.”

“כן,” הנהן בראשו במרץ. “קראתי על זה בסיינטיפיק אמריקן-ישראל*. ביולוגים במעבדות משתמשים בתאים של חיות, כמו דג, חזיר או פרה, וגורמים להם להתחלק ולהתרבות בתמיסה, עד שיש מיליונים ואפילו מיליארדים מהם. ואת אלו אפשר לחבר יחד לסטייק ולטגן במחבת! האין זה נהדר? מתי ההמצאה הזאת תגיע לדעתך לשוק?”

“כן…” היססתי רגע. מי אמר שהאמת היא תמיד הפתרון? “אבל אתה יודע שעדיין יש בעיות, נכון? בדרך-כלל אין די בגידול התאים, כי הם צריכים גם להתחבר יחד בצורה תלת-ממדית שמדמה שריר. כדי לגרום להם לעשות את זה, מותחים אותם באופן פיזי באמצעות מכונות מיוחדות, או שנותנים להם לגדול על רשת כך שהתאים חייבים להימתח כדי להגיע מעבר לחורים.”

“פרטים קטנים,” ביטל בהינף יד.

“יכול להיות,” הסכמתי, “אבל בסופו של דבר ההצלחה המסחרית של טכנולוגיות תלויה בפרטים הקטנים. תוסיף לזה את העובדה שהבשר הסינתטי גדל בצלחות פטרי סטריליות ומושקה באמצעי גידול יקר ביותר, ותבין שהטכנולוגיה הזאת עומדת להיות יקרה מאוד. כנראה שהרבה יותר מדי יקרה לאדם הפשוט.”

ידו של משה המשיכה להחזיק את הבקבוק סמוך לראש העגל. ראיתי את החלב נרעד בתוך המכל הקטן. “אז הבשר הסינתטי אינו עומד להגיע לייצור תעשייתי?”

“לא בעשור הקרוב,” אמרתי בצער. “ואולי גם לא בעשורים הבאים. אבל אתה יודע, משה, אולי עדיף ככה. בכל זאת, אולי כדאי להישאר עם הדברים הטבעיים, המנוסים והבדוקים. יש סיבה שלהמבורגר הסינתטי הראשון, שחוזים שייוצר בספטמבר 2012, יהיה תג מחיר של 345,000 דולרים. זה פשוט יקר מדי בשבילנו.”

הוא הוסיף להתבונן בי, בשתיקה. עברו כמה רגעים, וסנטרו צנח לחזהו בהנהון עוויתי. הבקבוק נשמט לצד. הוא דחף את העגל הצִדה, אך מבטו לא הרפה מעיניי.

“כן,” אמר. “בשבילנו, זה באמת יקר מדי.”