50 שנה לעידן החלל – האם האנושות כבר שם?

12 שנה לאחר תחילתו של עידן החלל, נראה עתידו מבטיח מאוד. ורנר פון-בראון, ראש תוכנית החלל האמריקאית, אומר ב-1969 : "בשנת 2000, תהיה לנו ללא ספק פעילות גדולה מאוד על פני הירח, תהיה לנו נחיתה מאוישת על מאדים ואפשרי בהחלט שאנשים יטוסו לפלנטות נוספות". איפה טעינו? חלק ראשון מתוך שניים

בברה"מ ובמדינות הגוש הקומוניסטי ראו בצעד זה עדות ליכולת טכנולוגית עצומה ולחוזק של האידיאולוגיה הקומוניסטית, שהישגיה מקדימים את זו של המערב. בתקופה זו של התחממות המלחמה הקרה, הדבר היווה אבן-דרך משמעותית.

בצד השני של הגלובוס, תגובתו של העם האמריקאי הייתה הפוכה. אזרחים רבים הבינו שהיכולת של הסובייטים לשים לווין בחלל שקולה ליכולת להפיל פצצה גרעינית על כל נקודה ברחבי ארה"ב. אין צורך להרחיב מה הדבר גרם לתחושת הביטחון האישי, בעיקר כשההנהגה האמריקאית נשארה חסרת תשובות.

צעד זה של שיגור לווין קטן (80 ק"ג סה"כ) הניע את שתי המעצמות להשקיע את מיטב המשאבים על מנת להקדים את יריבתן במרוץ לצבירת הישגים בחלל. היה זה מרוץ של ענקים אל החלל והעולם כולו צפה בהם בתדהמה.

אכן, ב-4 באוקטובר 1957 קם העולם לעידן חדש. עידן החלל. עידן החלל החל יחד עם מושג אחר שכבר התרגלנו לשכוח אותו – המרוץ לחלל. ארה"ב וברית המועצות, שתי המעצמות היריבות, ששרדו את מלחמת העולם השנייה, החלו מייד לאחריה במרוץ לא רשמי ביניהן על הצלחה בזירות שונות ומשונות, וביניהן הצלחה במרוץ אל החלל.

הרוסים המשיכו בהצלחה המסחררת שלהם לאחר שיגור הלווין הראשון. חודשיים אחרי הם כבר שיגרו את הלווין השני, לראשונה עם חיה, לייקה הכלבה. ב-12 לאפריל 1961 שוגר האדם הראשון לחלל, הטייס יורי גגארין. לאחר מכן הגיעו להישגים נוספים: שני אנשים בחלל, יציאה ראשונה מחללית וריחוף בחלל, אישה ראשונה בחלל, שתי חלליות מתחברות בחלל ועוד. גם האמריקאים הצליחו להגיע להישגים הנ"ל, אך מאוחר יותר ומוצלח פחות. מדינות העולם, ובמיוחד אלו שעדיין לא נקטו עמדה אידיאולוגית ברורה, הושפעו רבות מההצלחה הסובייטית. האמריקאים, שספגו ביקורת רבה בעקבות זאת, החלו לבנות תוכנית שמטרתה להפוך את הקערה על פיה, ולהביא את ארה"ב לניצחון במירוץ. ואכן, הפרויקט לשליחת אדם לירח, הנחתתו וחזרתו בשלום, פרויקט "אפולו", הביא את ארה"ב ב-20 ליולי 1969 להיות המדינה הראשונה שאזרח מדינתה צעד על פני הירח ואומר את אותן מילים נצחיות; "צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות", בעוד שהפרויקט המקביל, שהריצו הרוסים, נכשל כישלון חרוץ עוד בשלבים המוקדמים של פיתוח המשגר.

12 שנה לאחר תחילתו של עידן החלל, נראה עתידו מבטיח מאוד. ורנר פון-בראון, ראש תוכנית החלל האמריקאית, אומר ב-1969 : "בשנת 2000, תהיה לנו ללא ספק פעילות גדולה מאוד על פני הירח, תהיה לנו נחיתה מאוישת על מאדים ואפשרי בהחלט שאנשים יטוסו לפלנטות נוספות".

ואכן, בתקופת הטיסות האלמותיות של "אפולו" אמריקה כבר ראתה את השלבים הבאים. על האג'נדה עמד ביטול המשגרים והחלליות החד-פעמיות והיקרות להחריד, כדי לפנות מקום לחללית רב-פעמית זולה ואמינה. אותה חללית או מעבורת, שתמריא ותנחת כמו מטוס, תשוגר עשרות פעמים בשנה. בתוכנית נקבע כי המעבורת תטוס כדרך קבע לתחנת חלל גדולה, המאוישת ברציפות במסלול סביב כדור-הארץ, ולמושבה קטנה שתוקם במקביל על הירח. הצלחת התוכנית תסלול מהר מאוד את הדרך לנחיתה מאוישת על המאדים ותחילת הפעילות גם שם. ספרי מדע ומדע-בדיוני נכתבו באותה תקופה וזו שהתרפקו על אותן תוכניות שנרקמו. הדבר משתקף גם בספרי המדע הבדיוני, ובסרטים כמו "אודיסאה בחלל – 2001", טרילוגיית "מסע בן כוכבים" וסדרת "מסע בן כוכבים".

למעשה, על-פי התוכניות שנרקמו באותן שנים, היינו היום אמורים להימצא בעולם שבו טיסה לחלל דומה לטיסה במטוס לצד השני של הגלובוס, , תיירות בחלל אפשרית לא רק למי שהפרוטה מצויה בכיסו ואלפי אנשים, חוקרים, מהנדסים וטכנאים מתיישבים בחלל בדרך קבע כאילו היגרו למדינה שכנה.

כמובן שהרוב המוחלט של התחזיות הללו לא התממש.

הטכנולוגיה לביצוע של אותן תוכניות הייתה קיימת אז, כמו שהיא קיימת היום, אך בסופו של דבר לא נמצאו הרצון והנכונות הפוליטית לגייס את המשאבים הנדרשים להגשמת המשימות הללו.

מדוע?

האם בכלל האמריקאים הם שניצחו במרוץ לחלל?

כדי שנוכל להשיב על כך, הבה נבחן את השנים הבאות לאחר סיום פרויקט "אפולו". מ-1973, שנה לאחר שבוצעה טיסת אפולו האחרונה – מס' 17 (משימות 18, 19, ו-20 בוטלו עקב חוסר תקציב), החלו הרוסים לכאורה להוביל שוב. הם החלו לשגר סדרה של תחנות חלל בשם "סליוט", בעוד האמריקאים מחקים אותם עם תחנת ה"סקיילב" (skylab), שנבנתה בעיקר משאריות של משגר אפולו ושאוישה חלקית בשנים 73-74. הרוסים החזיקו בתחנות שלהם לאורך שנות ה-70 וה-80 . ב-86 החלה להיבנות תחנת החלל הידועה "מיר" (שלום), שאוישה עד שנת 2000. בכדי לפנות משאבים לתחנת החלל הבינלאומית שהחלה להיבנות באותו זמן.

ב-1975, במסגרת הד'טנט (הפחתת המתיחות), ובכדי להראות לעולם עד כמה הן שוחרות שלום, שיגרו ארה"ב וברה"מ שתי חלליות כדי שייפגשו בחלל, יתחברו והצוותים יוכלו להיפגש פנים אל פנים. ארה"ב שיגרה לחלל את אחד ממודולי הפיקוד שנותרו מתקופת "אפולו", בעוד ברה"מ שיגרה את חללית הסויוז, שהחלה משנת 1973 להוות את סוס-העבודה של ברה"מ בחלל, ושזו כבר הייתה טיסתה ה-19.

עבור ארה"ב הייתה זו טיסתה האחרונה לחלל בשנות ה-70. סקיילב נשרפה באטמוספירה ב-1979, שנתיים לפני שמעבורת החלל לטוס נכנסה לשימוש. הסויוז טסה מאז ועד היום למעלה מ-100 טיסות. בין שלל תפקידיה בתוכנית החלל הרוסית היא מספקת כיום לאמריקאים טרמפ אל תחנת החלל הבינלאומית (שבוע הבא, ב-10 לאוקטובר, הטיסה הקרובה). בנוסף, תחנת החלל הרוסית מיר היוותה לאמריקאים בסוף שנות ה-90, בתשלום כמובן, כמעבדה ללימוד התנהגות אדם בחלל למשך משכים ארוכים לקראת בניית תחנת החלל.

מעבורת החלל – פיל לבן

מעבורת החלל, שתוכננה לטוס לתחנת החלל סקיילב שלא חיכתה לה וסיימה את חייה מבעוד מועד, היא מבחינות רבות "טיסה לשום מקום". החל מ-1981, בוצעו למעלה מ-100 טיסותמוצלחות (2 הכישלונות, של הצ'לנג'ר ב-1986 ושל הקולומביה עם אילן רמון ז"ל ב-2003, מיוחסים בעיקר להחלטות ניהוליות כושלות) אך איש אינו יודע מה הייתה מטרתן ומה תרומתן לחקר החלל וניצולו. ניתן לומר בביטחון שתחום הטיסות המאוישות ב-30 השנים האחרונות של תוכנית החלל האמריקאית היו בזבוז עצום של כספי ציבור. תוכנית המעבורות לא ענתה לציפיות ממנה – חללית רב פעמית, זולה ואמינה, שתטוס עשרות פעמים בשנה ותחליף את כל המשגרים האחרים. מעבר לכך, האמצעים הרבים שדרש צי המעבורת לצורך טיסתו שאבו כמעט את כל התקציב הרלבנטי של נאס"א, ולא נותר תקציב למציאת תחליף ראוי.

מצד שני, למרות שהאמריקאים עשו מספר טעויות קשות בתוכנית החלל שלהם, גם הרוסים לא סיפקו את הסחורה. חוץ ממספר כלים אמינים מאוד לשיגור מאויש ולא מאויש לחלל, הם לא סיפקו לאנושות שום תקווה מאז סוף שנות ה-60.

מדוע כל זה קרה?

לאחר הצלחת תוכנית "אפולו" הציבור האמריקאי ואיתו הממשל שהיה שקוע עמוק בבוץ במלחמות בצד השני של העולם איבדו את העניין בחלל. הממשל הרוסי איבד את העניין והיכולת לבצע את המשימות עוד הרבה לפני.

החלל הפך להיות סיפור משני בסיפור ההיסטורי של האנושות. אף אחד לא התעניין יותר בדבר הבא שניתן לבצע בחלל ושעוד לא נעשה. אף מנהיג או איש עסקים לא ראה בחלל כקטר שידחף את כלכלת ארצו קדימה. החלל נשאר רלבנטי וחשוב מאד אך ורק לקומץ חולמים רואי עתיד ומהנדסים ומדענים שחקר החלל המשיך לעניין אותם מסיבותיהם הצרות בלבד.

החלל היה חדור עמוק בחייו של אדם בעולם של שנות ה-70 המוקדמות והציפייה להתקדמות והישגים רבים בתחום נראתה כברורה ולכן אין ספק שהיה מוצא את העולם שלנו מאכזב למדי מבחינת ההישגים בחלל.

עידן החלל – מדד להצלחתו

אכן, ב-4 באוקטובר 1957 קם העולם לעידן חדש. עידן החלל.

אך האם האנושות חיה באמת את העידן החדש שבו היא נמצאת כבר 50 שנה? עידנים אחרים שהאנושות נכנסה אליהם כמו עידן המידע ועידן הננו-טכנולוגיה מורגשים היום הרבה יותר לדעת רבים למרות שהחלו ב-20-30 השנים האחרונות בלבד. כיצד נמדוד את 'הצלחת' האנושות בכניסה לתוך עידן החלל?

הבה "נטחן" מעט מספרים כדי לסבר את האוזן:

ובכן קצת מעל 450 איש שיצאו אל החלל וחזרו ממנו בשלום יכולים לקרוא לעצמם בגאווה אסטרונאוטים. לא מספר גבוה במיוחד בשביל 50 שנות חלל. רק 12 אנשים הלכו על הירח וגם זה קרה רק לפני 35 שנה. אף אדם לא הלך עד היום על כוכב-לכת אחר לרבות מאדים. מאז תחילת שנות ה-70 יש כ-2-3 אנשים ברציפות חלקית בלבד בתחנות החלל השונות שנבנו. כיום יש תחנת חלל אחת בינלאומית שבה נמצאים כ-3 אנשים ברציפות כבר כמה שנים. בוודאי שאין אף מושבה בחלל שבה אנשים רגילים חיים ועובדים.

רק משנת 2001 החלו לטוס תיירים לחלל. חמשת התיירים המאושרים שילמו קרוב ל-20 מיליון דולר לטיסה. בעוד כשבוע מספר זה יעלה לשישה עם שיגורו של המלזי הראשון בחלל. בשנים הקרובות מספר זה יעלה ואף יקפוץ בזכות הטיסות הפרטיות והמסחריות התת-מסלוליות והמסלוליות המתוכננות. מעניין לנפרט מעט בנושא השיגורים הפרטיים התת-מסלוליים דוגמאת ה-Spaceship1 של ברט רוטאן שדגם מוגדל שלה יחל להטיס תיירים כבר בשנה הבאה. המטוס-חללית יישא את מותג הוירג'ין גלקטיק של המיליארדר הידוע רי'צרד ברנסון ויציע כרטיס למושב במטוס החלל במחיר של 200 אלף דולר "בלבד". הערכה מדברת על כ-40 מיזמים שונים כאלו ברחבי העולם שמטרתם להביא את התייר העשיר שכבר שבע מכל האטרקציות שהעולם מספק לו אל אטרקציות חדשות מחוץ לאטמוספרה ומחוץ לכוח כבידתו של כדור-הארץ.

שלא כמו בעבר, כיום מספר גופים עסקיים גדולים ואפילו אנשים פרטיים בעלי הון רב לא חוששים מההשקעות העצומות הנדרשות בכניסה אל שוק החלל אלא מתפתים דווקא מההחזרים הנכבדים והרווחים הגדולים שיבואו לצידם במידה ויצליחו. נזכיר במקרה זה את מיזם ה-spaceX של אילון מוסק (לא ישראלי!), שעשה את הונו ב-Paypal וכיום מפתח, לראשונה בהיסטוריה, משגר חללי באופן פרטי המבטיח להיות זול בהרבה ממשגרים אחרים.

מחר: המירוץ לחלל מקבל תנופה חדשה

* הכותב הוא מנהל פרויקט עמוס 3 בחברת חלל ובזמנו הפנוי חבר באגודת החלל ופעיל בפורום חלל ולוויינות בתפוז. המאמר מובא באתר הידען באדיבות המחבר.

לחלקה הראשון של הכתבה
* הכותב הוא מנהל פרויקט עמוס 3 בחברת חלל ובזמנו הפנוי חבר באגודת החלל ופעיל בפורום חלל ולוויינות בתפוז. המאמר מובא באתר הידען באדיבות המחבר.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. מי הפסיכי שישלח חלליות לכרות מחצבים לכדור הארץ על אסטרואידים? זה כמו לנסוע במיוחד לסופרמרקט כדי לקנות בקבוק מים, כשהסופרמרקט נמצא באילת והבקבוק מלא במים מהברז.

  2. לצערי מה שהחל בהתלהבות רבה פשוט דעך. גורמים אינטרסנטיים, צרי מוחין וחסרי חזון פשוט לא ראו את מה שבאמת טמון בחלל. בעוד כדור הארץ הולך ומתחמם מושבות בחלל היו פותרות המון בעיות שיש כיום לכדור הארץ. החל מפיתוחים טכנולוגיים ( כולל ננוטכנולוגיה, הנדסת חומרים וכדומה) וכלה שמבחצבים שהולכים ומתכלים בכדור הארץ. חישבו רגע על כמה כסף ניתן היה לחסוך לו היינו שולחים חלליות רובוטיות בלתי מאוישות אל האסרואידים וכורים משם מחצבים לטובת כדור הארץ או המושבות בחלל כמה מלחמות זה היה מונע. כמה צמחים ובעלי חיים היו עדיין איתנו. אולם אנשים שואמרים עניי עירך קודמים לא מבינים שהחלל הוא חזון שלא שמור רק למדענים הזויים אלא לדורות הבאים של המין האנושי. כי עולם מורעב וחסר מחצבים ומקורות אנרגיה הוא בדיוק מה שתוכנית חלל טובה יכולה הייתה למנוע.

  3. כל גוף ממשלתי נהיה רקוב.
    אני צופה שכניסת החברות הפרטיות לתחום החלל תקדם אותו בהרבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן