סיקור מקיף

הטבעת קפאה, המעבורת התפוצצה

את השיעור המאלף ביותר על חשיבותם של הפרטים הקטנים קיבלה נאס"א אחרי אסון הצ'לנג'ר לפני 17 שנה. מסקנותיו של הפיסיקאי המבריק ריצ'ארד פיינמן מאותו אסון נראות אקטואליות מתמיד

ריצ'רד פיינמן מדגים בפני וועדת החקירה לאסון צ'לנג'ר את בעיית הקפיאה של החומר ממנו עשויות הטבעות
ריצ'רד פיינמן מדגים בפני וועדת החקירה לאסון צ'לנג'ר את בעיית הקפיאה של החומר ממנו עשויות הטבעות

בשבוע הראשון של פברואר 1986 צילצל הטלפון בביתו של הפיסיקאי ריצ'רד פיינמן. על הקו היה ראש נאס"א, ויליאם גרהם. הוא ביקש לדעת אם פיינמן מוכן להשתתף בוועדה שתחקור מה קרה לצ'לנג'ר. מעבורת החלל התפוצצה בעת השיגור ימים ספורים קודם לכן, ב-26 בינואר, ושבעת אנשי צוותה נספו. פיינמן, מדען מחונן, חתן פרס נובל, הנחשב אחד מגדולי הפיסיקאים של המאה העשרים, אמר שהוא צריך לחשוב על זה.

בינתיים שודרג מעמדו של הצוות החוקר. לא "בדיקה" כי אם "ועדה נשיאותית" בראשות ויליאם רוג'רס, שר החוץ לשעבר, שהנשיא רייגן מינה לחקור את האסון. רוג'רס לא היה מודע כלל לאסון שני, קטן יותר, שפקד אותו ממש באותו יום: ריצ'רד פיינמן נתן לגרהם תשובה חיובית.

פיינמן נמנה במלחמת העולם השנייה עם צוות המדענים של רוברט אופנהיימר ב"פרויקט מנהטן" לבניית הפצצה האטומית האמריקאית. את פרס הנובל קיבל ב-1948 על "תורת האלקטרודינמיקה הקוואנטית". הוא היה לא רק מדען דגול אלא גם אדם כריזמטי, סקרן, שובר מוסכמות והרפתקן. הוא פירסם ספרי מדע ופרוזה, היתה לו יכולת לא שגרתית לספר סיפורים, ולהצחיק. שובב, חובב נשים, מתופף חובב, אחד שאומר תמיד מה שהוא חושב, ועושה תמיד מה שהוא רוצה. יצאו לו מוניטין של מי שלא עושה חשבון לממסד, אדם בעל חשיבה יצירתית ומקורית וכושר הפשטה נדיר.

חמוש בכל אלה התייצב פיינמן באותו שבוע בוושינגטון, כשהוא נחוש לבצע את המשימה שהוטלה עליו במלוא המרץ והיסודיות. עד מהרה כבש את כס העד המומחה, "הפרופסור", והיה לבר סמכא מקצועי מספר אחת מבין חברי הוועדה. הוא עשה את המוות לרוג'רס, לא השאיר אבן בלתי הפוכה, לא שעה להנחיות, חקר את מי שרצה, איך שרצה. לכן, איש לא ממש התפלא שפיינמן גם מצא את פתרון התעלומה.

בוקר אחד, בדיון ששודר ברחבי העולם, הדגים פיינמן את הכשל המרכזי שהביא להתרסקות המעבורת בניסוי פשוט, פרימיטיווי כמעט: הוא הטיל טבעת גומי לכוס מי קרח והראה איך היא איבדה את גמישותה – ממש כפי שקרה לאטמים של המעבורת, שאיבדו את גמישותם בגלל הקור ששרר שיום השיגור. לכן כבר לא תיפקדו היטב כאטמים, גז לוהט דלף והביא לפיצוץ.
בדרכו לוושינגטון החליט פיינמן לנהל רישום מדויק של כל פעולה, פגישה ומחשבה שיהיו לו במשך החקירה. משם ועד להוצאת ספר שחשף כיצד נוהלה מאחורי הקלעים חקירת אסון הצ'לנג'ר, הדרך היתה סלולה. פיינמן לא זכה לראות את הספר הזה יוצא לאור; רעייתו גווינת וחברו הטוב רלף לייטון ליקטו את הרשימות, ערכו, והוציאו את הספר ב-,'88 השנה שבה מת מסרטן.

הספר, "מה אכפת לך מה חושבים אחרים" (יצא בישראל בשנת '96 בהוצאת זמורה ביתן, בתרגומו של עמנואל לוטם), נפתח בשני סיפורים אישיים, על אשתו הראשונה ארלין, שמתה ממחלה בגיל צעיר, ועל אביו. אבל רובו עוסק בחקירת האסון.

17 שנים חלפו מאז. למעבורת שהתרסקה הפעם קוראים קולומביה. היא התפוצצה בנחיתה, לא בשיגור. ספרו של פיינמן הוא כמובן מסמך שמעיד על מה שהיה, לא על מה שעתיד להיות. אבל זהו תיעוד מאלף של איש מאלף, שמילא תפקיד מרכזי בחשיפת המחדלים שהביאו להתפוצצות המעבורת.

בשבוע שעבר הודיע הבית הלבן ששלושה צוותים של הממשל האמריקאי יחקרו את הסיבות לאסון מעבורת החלל קולומביה: צוות חקירה "עצמאי" בראשות הרולד גהמן, לשעבר אדמירל בצי ארצות הברית; צוות חקירה פנימי של נאס"א; וחקירה מטעם ועדת המדע של בית הנבחרים. האם יתגלה באחד הצוותים הללו יורש לריצ'רד פיינמן?

מר רוג'רס לא הבין

פיינמן לא חיכה להתכנסות הראשונה של חברי הוועדה. הוא סידר לעצמו פגישה עם מהנדסים ואנשים טכניים ב- JPL(מעבדות ההנעה הסילונית של נאס"א) בעיר פסדינה. "כשאני עובר על הרשימות שלי עכשיו", כתב, "אני רואה באיזו מהירות הם בעצם נתנו לי רמזים על כל מה שאני צריך לחפש בחקירת בעיות המעבורת. בשורה הראשונה של הרשימות שלי כתוב 'ריסון בעירה. מעטה פנימי' (כדי למנוע את פריצת הדלק הבוער דרך דופן המתכת של רקטת ההאצה, יש מעטה פנימי שלא עבד כמו שצריך)… בשורה השנייה כתוב 'טבעות אטם מראות חריכה בבדיקת מזלג'. כבר הבחינו שגז לוהט פורץ מפעם לפעם דרך טבעות האטם בחיבורי השדה של רקטות ההאצה… ובאותה שורה כתוב 'Zn CrO4 עושה בועות' (אבץ כרומי המשמש מרק שנדחס לשם בידוד מאחורי טבעות האטם). 'הוא יוצר בועות שעלולות לגדול מהר מאוד כשדולף דרכן גז לוהט, וזה שוחק את טבעות האטם'".

פיינמן היה נלהב. הוא חש שהתחיל את החקירה ברגל ימין. והוא היה מרוצה מאוד מהמהנדסים והטכנאים שפגש. "התדריך הזה היה יסודי מאוד, מהיר מאוד ושלם מאוד. זאת הדרך היחידה שאני מכיר לקבל מידע טכני במהירות: אתה לא יושב ומקשיב עד שהם יעברו על כל מה שהם חושבים שהוא מעניין; במקום זה אתה שואל המון שאלות, אתה מיד מתחיל להבין את הנסיבות, לומד מה בדיוק לשאול כדי לקבל את פריט המידע הבא שאתה צריך. קיבלתי השכלה יוצאת מן הכלל ביום ההוא, ובלעתי את כל המידע כמו ספוג".

כעבור יומיים הוא טס לוושינגטון להשתתף בישיבה הרשמית הראשונה של הוועדה, שבה היו חבריה אמורים לקבל תדריך כללי מ"התותחים הכבדים" של נאס"א. "הדבר הראשון שהיינו צריכים ללמוד זה ראשי התיבות המטורפים שנאס"א משתמשת בהם לכל מיני דברים: מד"מים זה מנועי דלק מוצק, שהם החלק העיקרי של הרהד"מים, רקטות ההאצה של דלק מוצק. המעמ"חים הם המנועים העיקריים של מעבורת החלל; הם שורפים מ"ן (מימן נוזלי) וח"ן (חמצן נוזלי) שמאוחסנים במד"ח (מכל דלק חיצוני). לכל דבר יש אותיות… אחר כך למדנו מה זה 'כדורים' – עיגולים שחורים קטנים שבאים לפני קטעים שאמורים לתמצת כל מיני דברים. בספרי התדריך ובשקפים שקיבלנו היו המון כדורים מחורבנים כאלה, אחד אחרי השני".

כבר בישיבה הראשונה נתקלו הבכירים בשאלות קשות. "התברר שחוץ מרוג'רס ומאצ'יסון, שהיו עורכי דין, ומהוץ' שהיה עורך, לכולנו היו תארים במדעים: גנרל קוטינה קיבל את התואר שלו מאם-אי-טי; ארמסטרונג (האיש הראשון על הירח), קוברט, רומל וסטאר היו כולם מהנדסי אווירונאוטיקה, ואילו מיז רייד (סאלי, האשה הראשונה בחלל), ווקר, וילון ואני היינו כולנו פיסיקאים. עוד התברר שרובנו עשינו קצת עבודת הכנה בכוחות עצמנו. שאלנו הרבה שאלות טכניות, והתברר שאחדים מהתותחים הכבדים האלה לא היו מוכנים לקראתן. כשאחד מהם לא היה מסוגל לענות על שאלה, רוג'רס הבטיח לו שאנחנו מבינים שהוא לא ציפה לשאלות מפורטות כאלה, ואנחנו מוכנים להסתפק לעת עתה בתשובה הנצחית שלהם, 'נשיג לכם את המידע הזה מאוחר יותר'".

כבר בשלב מוקדם זה איבד פיינמן את אמונו בהליכי החקירה של הוועדה. "הדבר העיקרי שלמדתי בישיבה ההיא זה שחקירה פומבית היא עניין בלתי יעיל לחלוטין: רוב הזמן, אנשים אחרים שואלים שאלות שאתה כבר יודע את התשובות עליהן – או שהתשובות עליהן לא מעניינות אותך – ואתה נהיה כל כך מטושטש, שאתה בקושי שם לב שמישהו דילג על נקודה חשובה. איזה ניגוד לעומת ,JPL כשהזינו אותי בהמון מידע במהירות עצומה".

באותו יום איבד פיינמן גם את אמונו ביו"ר הוועדה. "רוג'רס התעכב משום מה, אז בזמן שחיכינו לו הציע גנרל קוטינה לספר לנו איך נראית חקירת תאונה. הוא הסביר לנו איך פעל חיל האוויר בחקירה של תקלה שקרתה לטיל טיטן לא מאויש… הוא הזהיר אותנו שלפעמים נדמה כאילו הסיבה ברורה מאליה, אבל כשאתה חוקר יותר לעומק אתה מתחיל לשנות את דעתך. היו להם מעט מאוד קצות חוט והם שינו את דעתם שלוש פעמים. אני ממש נרגש. אני רוצה לעשות חקירה מסוג זה ואני חושב שאנחנו יכולים להתחיל תיכף ומיד… אבל רוג'רס, שהגיע באמצע הדברים של גנרל קוטינה, אומר, 'כן, החקירה שלכם היתה הצלחה גדולה, גנרל, אבל אנחנו לא נוכל להשתמש בשיטות שלכם כאן, מפני שאנחנו לא יכולים לקבל את כמויות המידע שאתם קיבלתם'.

"יכול להיות שרוג'רס, שאין לו הכשרה טכנית, לא הבין שהדברים האלה פשוט לא נכונים בעליל", כתב פיינמן. "הטיטן, לא היה לו משהו שמתקרב אפילו למספר אמצעי המבדק שהיו במעבורת. והרי היו לנו תמונות טלוויזיה שהראו את הלהבה יוצאת מהדופן של רקטת ההאצה כמה שניות לפני הפיצוץ! ואילו כל מה שיכולנו לראות בתמונות של גנרל קוטינה מהטיטן היה נקודה מחורבנת בשמים – הבזק קטן, פיצפון – והוא היה מסוגל להסיק מסקנות מתוך זה!"

התעלמות וסתימת פיות

"רוג'רס אומר, 'אירגנתי לנו ביקור בפלורידה ביום חמישי הבא. נקבל שם תדריך מאנשי נאס"א, והם יקחו אותנו למרכז החלל על שם קנדי. אני רואה לפני את התמונה של הצארינה מבקרת בכפר פוטיומקין: הכל מסודר ומוכן; מראים לנו איך נראית הרקטה ואיך מרכיבים אותה. לא ככה מבררים מה קרה באמת… כל זה הדאיג אותי מאוד, כי הדברים היחידים שתיארתי לעצמי שאני צריך לעשות היו טכניים…

"התחלתי להציע דברים שנוכל לעשות. כשאני באמצע הרשימה שלי, נכנסת מזכירה עם מכתב שמר רוג'רס צריך לחתום עליו. בינתיים, כשאני יושב בשקט ומחכה שהוא יאפשר לי להמשיך, כמה חברים בוועדה מציעים לעבוד ביחד אתי. ואז רוג'רס מרים את הראש וממשיך את הישיבה, אבל הוא נותן את רשות הדיבור למישהו אחר – כאילו שהוא סתם מפוזר ושכח שהוא הפסיק אותי באמצע. אז אני מבקש שוב את רשות הדיבור, אבל ברגע שאני מתחיל עם הקטע שלי מחדש קורית 'תקלה' אחרת.

"למעשה, רוג'רס נעל את הישיבה כשהייתי באמצע הדיבור. הוא חזר והביע את חששו שלעולם לא נצליח להבין מה קרה למעבורת. זה היה מתסכל לחלוטין… לא יכולתי לסבול את זה. חשבתי 'אני כבר מת. העסק המחורבן הזה לא עובד כמו שצריך'. חזרתי למלון שלי הרוס. נזכרתי בביל גרהם. צילצלתי אליו, 'תשמע ביל', אמרתי לו. 'אתה הכנסת אותי לעסק הזה. עכשיו אתה צריך להציל אותי. אני מדוכא לגמרי. אני לא יכול לסבול את זה'. הוא אומר, מה קרה? 'אני רוצה לעשות משהו! אני רוצה להסתובב ולדבר עם המהנדסים'.
הוא אומר, בטח. למה לא? אני אסדר לך נסיעה. אתה יכול לנסוע לאן שאתה רוצה… אז אמרתי, 'אני יוצא לג'ונסון'. בסדר, הוא אומר, אני אגיד לדייוויד אצ'יסון. הוא חבר אישי של רוג'רס והוא חבר שלי. אני בטוח שהכל יהיה בסדר".

אבל שום דבר לא היה בסדר. ויליאם רוג'רס התנגד בתוקף לרעיון שפיינמן ינוע בחופשיות ויערוך חקירות בעצמו. "אנחנו חייבים לפעול באופן מסודר", אמר לו. ואז התנהלה ביניהם השיחה הבאה:

פיינמן: "אבל כבר היו לנו ישיבות ועדיין לא הוטל עלינו שום דבר לעשות".

רוג'רס: "טוב, אתה רוצה שאני אטריח את כל שאר חברי הוועדה ואזמן ישיבה מיוחדת ביום שני כדי שנוכל להטיל משימות?

פיינמן: "כן, בהחלט" (והוא מעיר בספרו: "לפי דעתי התפקיד שלנו היה לעבוד, כך שהיה מקום להטריח אותנו, אתם מבינים מה אני אומר? אז הוא מחליף נושא"):

רוג'רס: "כמובן, אני מבין שהמלון שלך לא מוצא חן בעיניך. בוא נעביר אותך למלון יותר טוב".

פיינמן: "לא תודה, המלון שלי בסדר גמור".

כעבור זמן קצר, כותב פיינמן, ניסה רוג'רס שוב להעלות את עניין המלון.
"אז אני אומר לו, 'מר רוג'רס, מה שמעניין אותי זה לא הנוחות האישית שלי. אני מנסה לעשות עבודה. אני רוצה לעשות משהו'. בסופו של דבר אומר רוג'רס שמותר לי לחצות את הכביש ולדבר עם האנשים בנאס"א. היה ברור לגמרי שרוג'רס צריך אותי כמו קוץ בתחת".

אם האקדח לא ירה

חלפו כמה ימים. ביל גרהם, בניסיון לעודד את רוחו של פיינמן, לקח אותו לביקור במוזיאון הלאומי לאוויר ולחלל. פיינמן התלהב כמו ילד.
"במוזיאון היה אולם הקרנה מיוחד עם סרט על נאס"א וההישגים שלה. הסרט היה נהדר. לא תפסתי ממש איזה מספר ענקי של אנשים עבדו על המעבורת, ואיזה מאמץ הם השקיעו בה… הסרט הזה היה כל כך דרמטי שכמעט התחלתי לבכות. הבנתי שהתאונה היתה מכה נוראה. לחשוב שכל כך הרבה אנשים עבדו כל כך קשה בשביל שהיא תצליח ופתאום היא מתפוצצת – ואני נהייתי אפילו עוד יותר נחוש בהחלטתי להבהיר את בעיות המעבורת כמה שיותר מוקדם, כדי שכל האנשים האלה יוכלו לעלות בחזרה על הפסים. אחרי שראיתי את הסרט הזה השתניתי מאוד, מהתייחסות כמעט אנטי-נאס"א להתייחסות חזקה מאוד בעד נאס"א".

פיינמן המשיך בחקירה ממוקדת של בעיית האטמים. ממהנדס אחד, מר ויקס, הוא למד כי "יש מרק, ויש עוד דברים, אבל האטימה הסופית אמורה להיות שתי טבעות גומי שנקראות 'טבעות אטם'… שסבלו מהשחרה ומה שהם קראו 'שחיקה' במקום שבו טבעת האטם נשרפה קצת. היה תרשים שהראה את כל הטיסות (הקודמות), עד כמה היו הנשיפה והשחיקה חמורות… אמרתי, 'איפה הם (נאס"א) דנו בכלל בבעיה – איך זה מתקדם, אם יש בכלל התקדמות?' המקום היחידי היה 'סקירת מוכנות טיסה'".

ויקס ופיינמן עברו על תקציר הדו"ח. "הכל היה מסומן בכדורים קטנים, כרגיל". בשורה העליונה היה כתוב:

* אי קיומו של אטם משני טוב בחיבור השדה הוא עניין קריטי ביותר ויש למצוא דרכים להקטנת סיבוב החיבור בהקדם האפשרי כדי לצמצם את הקריטיות…

אחר כך, קרוב לסוף, היה כתוב:

* מניתוח הנתונים הקיימים עולה שאין בעיית בטיחות בהמשך ההטסה של העיצוב הקיים, כל עוד נבדקים כל החיבורים מפני דליפה בייצוב.
"הסתירה הזאת הדהימה אותי", כתב פיינמן. "אם זה 'קריטי ביותר', איך זה ש'אין בעיית בטיחות בטיסה'? איפה פה ההיגיון?
"ויקס, המומחה לאטמים מטעם נאס"א, עובר אתי אחורה על הדו"ח ומצא את הניתוח… הניתוח הגיע למסקנה שדליפה בלתי צפויה קטנה פה ושם היא דבר שאפשר לסבול… אם כל האטמים היו דולפים, היה ברור אפילו לנאס"א שהבעיה רצינית. אבל אם אחד האטמים דולף במקצת והטיסה הצליחה, סימן שהבעיה לא כל כך רצינית. נסו לשחק רולטה רוסית בצורה כזאת: לוחצים על ההדק, ואם האקדח לא ירה, סימן שאפשר ללחוץ על ההדק עוד פעם".

פיינמן לא היה היחיד שהיה מודע לכשל הזה. "הגיע מהנדס מחברת 'תיוקול' (המבצעת את איטום החלקים השונים במפעליה ביוטה), אחד, מר מקדונלד. הוא רצה לספר לנו משהו. הוא בא לישיבה שלנו בלי הזמנה. מקדונלד דיווח שהמהנדסים של תיוקול הגיעו למסקנה שיש איזה קשר בין טמפרטורות נמוכות לבין בעיית האטימה, וזה הדאיג אותם מאוד. בלילה שלפני השיגור הם אמרו לנאס"א שאסור לשגר את המעבורת בטמפרטורה מתחת ל-11 מעלות – הטמפרטורה הכי נמוכה שהיתה לפני כן – ובאותו בוקר היא היתה מינוס שתיים!

"מקדונלד אמר שנאס"א 'הזדעזעה' מההודעה. האיש מטעמה שניהל אז את הישיבה, אחד, מר מלוי, טען שהראיות 'אינן שלמות' – בכמה טיסות קרו שחיקה ונשיפה בטמפרטורה גבוהה מ-11 מעלות, ולכן תיוקול צריכה לשקול מחדש את התנגדותה לטיסה. תיוקול חזרה בה, אבל מקדונלד סירב להצטרף, הוא אמר: 'אם משהו יהיה לא בסדר עם הטיסה הזאת, אני לא רוצה לעמוד לפני ועדת חקירה ולהגיד שאני קמתי ואמרתי להם שהם יכולים להטיס את הדבר הזה מעבר למה שהוא מסוגל לעשות'…

"הוועדה כולה הזדעזעה", כתב פיינמן. "לא זו בלבד שהיתה תקלה באטמים, אלא היתה כנראה תקלה גם בניהול".

המהנדסים צורחים "הצילו"

בלילה ההוא התקשה פיינמן להירדם. הוא היה מוכרח לראות מה קורה לטבעת גומי – העשויה בדיוק מאותו גומי של טבעות האטם – בטמפרטורה נמוכה. מוקדם בבוקר, ביקש מהנהג שיסיע אותו לחנות חומרי בניין, שם רכש מברגים, פלאיירים ומלחציים קטנים. בסיועו של גרהם, הצליח לשים יד על דגם של המעבורת שיש בו שתי חתיכות קטנות מהגומי הזה, וחילץ אותן ממנו. ועם כל הדברים האלה התייצב בישיבה הבאה. הוא ביקש שיביאו לו כוס מי קרח, הניח את הגומי בתוך המים לכמה דקות, הוציא אותו ואמר: "גיליתי שכאשר משחררים את המלחציים, הגומי אינו קופץ מיד בחזרה. במשך כמה שניות אין שום גמישות בחומר המסוים הזה, כשהטמפרטורה היא אפס מעלות. נראה לי שיש לזה משמעות לבעיה שלפנינו'.

"לפני שמלוי מספיק להגיד משהו, רוג'רס אומר: 'את העניין הזה נבדוק ביסודיות, כמובן, בישיבה שתעסוק במזג האוויר, אני חושב שזו נקודה חשובה. אני בטוח שמלוי מכיר בכך ועומד להגיב על כך באחת הישיבות הבאות'".

אבל העיתונאים קלטו שפיינמן מצא משהו חשוב. "בהפסקת הצהריים ניגשו אלי הכתבים ושאלו שאלות כמו, 'האם דיברת על טבעת האטם או על המרק?' או 'האם אתה מוכן להסביר מה זה בדיוק טבעת אטם?' אז הייתי די מדוכא, כי חשבתי שלא הצלחתי להבהיר את הנקודה. אבל באותו ערב כל חדשות הטלוויזיה תפסו את משמעות הניסוי, ולמחרת, המאמרים בעיתונות הסבירו את הכל באופן מושלם".

כמה ימים אחר כך יצאה הוועדה לפלורידה, למרכז החלל ע"ש קנדי בכף קנוורל. לפני תחילת עבודתם שם הם קיימו ישיבה פתוחה. "ראשית, ראינו כמה תמונות מפורטות של העשן שיצא מהמעבורת בזמן שהיא עוד היתה על כן השיגור. יש המון מצלמות בכל מיני מקומות שעוקבות אחרי השיגור – אולי מאה. במקום שהעשן יצא היו שתי מצלמות שהסתכלו ישר עליו – אבל שתיהן התקלקלו, כמה מוזר".

למחרת בבוקר שמעו חברי הוועדה אנשים מתיוקול ומנאס"א מדברים על הלילה שלפני השיגור. "הכל יצא החוצה לאט: העד לא ממש רוצה לספר את הכל, אז צריך להוציא ממנו את התשובות, ובשביל זה צריך לשאול בדיוק את השאלות הנכונות". בשלב זה זיהה פיינמן קצר מסוכן בתקשורת בין המהנדסים לבין המנהלים שעובדים על רקטות ההאצה. בבדיקה הבאה גילה שאותו קצר מסוכן פוגם גם בתקשורת בין המהנדסים למנהלים שעובדים על המנוע.

"היתה לי הרגשה ברורה שמצאתי כאן את אותו משחק שראיתי באטימה: ההנהלה מנמיכה רף ומקבלת יותר ויותר שגיאות שלא היו חלק מהתכנון המקורי, בזמן שהמהנדסים צורחים מלמטה 'הצילו!' או 'מצב חירום!'". בפרק "מחשבות שלאחר מעשה" סיכם פיינמן: "כל פעם שדיברנו עם מנהלים בדרג גבוה, הם אמרו תמיד שהם לא יודעים כלום על הבעיות שיש מתחתיהם… אז או שהאנשים בצמרת לא ידעו, ובמקרה זה הם היו צריכים לדעת, או שהם ידעו, ובמקרה זה הם שיקרו לנו… המצאתי תיאוריה… ועכשיו אני אספר לכם מה לדעתי גרם לחוסר התקשורת הזה בנאס"א".

תיאוריית ההגזמה

"כשנאס"א ניסתה להגיע לירח, היה שפע של התלהבות: זאת היתה מטרה שכולם היו להוטים להשיג. הם לא ידעו אם הם יכולים לעשות את זה, אבל הם עבדו ביחד כולם. חשבתי על זה מפני שאני עבדתי בלוס אלמוס והתנסיתי בעצמי במתחים ובלחצים כשכולם עבדו ביחד לבנות את הפצצה האטומית. אם למישהו היתה בעיה – נגיד, עם הנפץ – כולם ידעו שזאת בעיה גדולה, חשבו על דרכים להתגבר עליה, והציעו הצעות. וכשהם שמעו את הפתרון הם התרגשו, כי זה אמר שהעבודה שלהם לא תהיה לחינם עכשיו.

"תיארתי לעצמי שדבר דומה הלך בנאס"א בימים הראשונים: אם חליפת החלל לא פעלה, אי אפשר לטוס לירח. אז כל אחד התעניין בבעיות של כל אחד. אבל אחר כך, כשנגמר פרויקט היחד, היו לנאס"א המון אנשים: יש ארגון גדול ביוסטון, וארגון גדול בהנטסוויל, בלי לדבר על קנדי בפלורידה. אתה לא רוצה לפטר אנשים ולשלוח אותם לרחוב אחרי שגמרת פרויקט גדול, אז הבעיה היא, מה אתה עושה? אתה צריך לשכנע את הקונגרס שיש פרויקטים שרק נאס"א יכולה לעשות. בשביל זה אתה חייב, לכאורה, במקרה זה, להגזים. להגזים כשאתה מסביר כמה המעבורת תהיה חסכונית, להגזים כשאתה אומר באיזו תכיפות היא תוכל לטוס, להגזים כשאתה מתאר את הבטיחות שלה, להגזים בקשר לעובדות המדעיות הגדולות שיתגלו בעזרתה.

"בינתיים, הייתי מנחש, המהנדסים מתחת אומרים: 'לא, לא נכון! אנחנו לא יכולים לעשות כל כך הרבה טיסות. אם נצטרך לעשות כל כך הרבה טיסות, זה אומר ככה-וככה'. או 'לא, אנחנו לא יכולים לעשות את זה בסכום הזה, כי זה אומר שנצטרך לעשות ככה-וככה'. טוב, האנשים שמנסים לשכנע את הקונגרס לאשר את הפרויקטים לא רוצים לשמוע דיבורים כאלה. יותר טוב שהם לא ישמעו אותם, כי אז הם יכולים להיות יותר 'ישרים' – הם לא רוצים שיתפסו אותם משקרים לקונגרס! אז די מהר ההתייחסויות מתחילות להשתנות: מידע לא רצוי מלמטה – 'יש לנו בעיה עם האטימה; אנחנו צריכים לתקן אותה לפני שנמשיך לטוס' – נתקל בהשתקה מצד התותחים הכבדים והמנהלים הבינוניים שאומרים, 'אם תספרו לי על בעיות האטימה, נצטרך לקרקע את המעבורת ולתקן אותה'. או 'לא, לא, תמשיכו לטוס, כי אחרת זה ייראה רע'. או 'אל תספרו לי, אני לא רוצה לשמוע'.

"אולי הם לא אומרים בפירוש 'אל תספרו לי', אבל הם מחניקים את התקשורת, וזה בדיוק אותו הדבר… אם אתה מנסה לתקשר בעיה פעם או פעמיים ונתקל בחומה, די מהר אתה מחליט 'שיילכו כולם לעזאזל'… הואיל וההגזמה בצמרת לא תאמה את המציאות בתחתית, התקשורת הואטה עד שנחנקה לגמרי. לכן יכול להיות שהתותחים הכבדים באמת לא ידעו".

על הטבע אי אפשר להערים

טיוטת הדו"ח שריצ'רד פיינמן כתב לא מצאה חן בעיני ויליאם רוג'רס. במשך שבועות, על פי הספר, נעשו ניסיונות שונים ומשונים לשכתב אותה, לשנות אותה, לבטל אותה, לדחוק אותה לשוליים, עד כדי כך שפיינמן כבר היה ערוך נפשית ולוגיסטית לפרסם את הדו"ח שלו בעיתונות, מחוץ לדו"ח הוועדה. אבל בנאס"א הבינו שזה יהיה אפילו גרוע יותר מבחינתם, וברגע האחרון, הדו"ח הוכנס כ"נספח".

האם הנשיא רייגן הפעיל לחצים גלויים או סמויים לשיגור המעבורת בזמן?
פיינמן הגיע למסקנה שלא היה צורך בכך. "עד שהוועדה גמרה לעבוד כבר הבנתי הרבה יותר טוב את אופי הפעולה בוושינגטון ובנאס"א. למדתי, כשראיתי איך הם עובדים, שהאנשים במערכת גדולה כמו נאס"א יודעים מה צריך לעשות בלי שיגידו להם. ממילא כבר היה לחץ גדול להמשיך את טיסות המעבורת. היה לנאס"א לוח טיסות שהיא התאמצה לעמוד בו, רק כדי להוכיח מה נאס"א מסוגלת לעשות – ולא משנה אם הנשיא עומד לנאום הערב או לא. אז אני לא מאמין שהיתה איזו פעילות ישירה של הבית הלבן, או ניסיון מיוחד. לא היה שום צורך בזה".

בפרק המסקנות כתב פיינמן: "על מנת לקיים תוכנית שיגור סבירה, חייבת העבודה ההנדסית להיעשות במהירות מרובה, כדי לעמוד בציפיותיהן של אמות המידה השמרניות המקוריות לאישור, המיועדות להבטיח רכב בטוח ביותר; דבר זה התגלה כבלתי אפשרי במקרים רבים. במצבים כאלה, נעשו שינויים קלים באמות המידה לבטיחות – על סמך נימוקים הגיוניים למראית עין, ברוב המקרים – כדי לאפשר את אישור הטיסות בעוד מועד. משום כך טסה המעבורת בתנאי בטיחות ירודים יחסית, כלומר, סיכוי לכשל של אחוז אחד בקירוב. ההנהלה הרשמית, לעומת זאת, טוענת שהערכתה את הסתברות הכשל קטנה מזה פי אלף!

"אחת הסיבות לכך היא אולי ניסיון להציג את נאס"א לפני הממשלה כבעלת שיעור הצלחה מושלם, על מנת להבטיח את תקציבה. סיבה אחרת יכולה להיות אמונה שלמה בנכונות המספר הזה, המעידה על נתק תקשורתי שלא ייאמן בין ההנהלה לבין המהנדסים הכפופים לה. מכל מקום, היו לכך תוצאות מצערות ביותר, והחמורה בהן היתה הקריאה לאזרחים מן השורה לטוס ברכב כה מסוכן – כאילו הוא מגיע לרמת בטיחות של מטוס נוסעים רגיל. האסטרונאוטים, כטייסי ניסוי, צריכים לדעת מהו הסיכון, ואנו מכבדים אותם על אומץ לבם".

למסקנות צירף פיינמן גם המלצות: "אנו ממליצים שיינקטו צעדים להידוק הזיקה בין בכירי נאס"א לבין עולם המציאות, על מנת שיבינו את החולשות והפגמים הטכנולוגיים במידה כזו שתניע אותם לנקוט פעולה ממשית לחיסולם. עליהם לחיות בעולם המציאות כשהם משווים את העלות והתשואה של המעבורת לשיטות אחרות ליציאה לחלל. עליהם להיות מציאותיים בכניסה לחוזים ובהערכת העלויות והקשיים של כל פרויקט. עליהם לערוך לוחות טיסות מציאותיים – שיש סיכוי סביר לעמוד בהם.

"אם התוצאה תהיה שהממשלה תחדל מתמיכתה בנאס"א, יהי כן. נאס"א חייבת לאזרחים, שאת תמיכתם היא מבקשת, גילוי לב, יושר, ומידע אמין, על מנת שיוכלו אזרחים אלה לקבל החלטות מושכלות בדבר השימוש במשאביהם המוגבלים. כשעוסקים בטכנולוגיה מצליחה, תחושת המציאות חייבת לבוא לפני יחסי הציבור. כי על הטבע אי אפשר להערים".

כמה חבל שריצ'רד פיינמן מת ואי אפשר לשאול אותו אם לפי דעתו נאס"א למדה את הלקח. *

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן