מכתב ששיגרה חרות מעוז מת”א להנהלת הטלוויזיה החינוכית. למעוניינים להוסיף מכתב משלהם: הטלווזיה החינוכית, קלאוזנר 14, ת”א
אל: הטלויזיה החינוכית הישראלית
מאת: חרות מעוז, תל אביב
הנדון: התוכנית “זו תעלומה”
שלום רב,
צפיתי אתמול בתוכניות “חינוכית 23” ונתקלתי בתוכנית מיובאת, בשם “זו תעלומה”. על פניו נראה שמטרת התוכנית היא לעניין את הצופים בנושאים מדעיים מרתקים. לרוע המזל, התוכנית איננה מדעית ואיננה חינוכית, וזאת בלשון המעטה. כאשר הקמפיין של הטלויזיה החינוכית הוא שאצלכם התכניות הן בעלות ערך חינוכי בניגוד לתוכניות של הערוצים הפופולריים, ושאתם חפים משיקולי רייטינג, הופעתה של תוכנית כזו סותרת את המטרה.
מה בעצם לא בסדר בתכנית? ובכן, התכנית מנסה להעמיד שטויות מטופשות באור מדעי, כאילו השאלה “האם קיימות פיות” היא שאלה פתוחה מבחינה מדעית. הצגת הדברים מתוכננת כך שהמגיש המצדד בקיומן של פיות מביא “הוכחות”, ואילו המגישה המצדדת בספקנות מוצגת כמי שבעקשנות איננה מוכנה לקבל את הטענה, בלי להביא הוכחות כלשהן. המגיש: “בשנת כך וכך ראו אם ובתה פיה כאשר עסקו במלאכת הגננות”. המגישה: “ובכל זאת, אני לא מאמינה. נו באמת, פיות? אנשים קטנים?”.
לו היתה מטרת יוצרי התכנית להגיש תוכנית בעלת שמץ של חשיבה ביקורתית, היתה תשובתה של המגישה אחרת לגמרי. היא היתה מצביעה על כך שעדויות ראיה ידועות כבלתי אמינות בצורה קיצונית. שלאנשים יש מוטיבציה לספר סיפורים סנסציוניים. שהעיתונות האמריקנית, שהיא מקור הסיפור הזה, מלאה מדי יום ביומו בסיפורים על אנשים שמצאו התגלות של אלביס פרסלי בערימה של כרוב קצוץ. שאי אפשר להסתמך על הזכרון האנושי (לדוגמא, הניסוי המפורסם שבו נשאלו אנשים שביקרו בדיסנילנד אם ראו שם את באגס באני, ורבים מהם השיבו בחיוב. באגס באני אינו דמות של דיסני אלא של וורנר בראדרס, ולא ייתכן שראו אותו שם). ולכן, שבמקרים של טענות סנסציוניות מעין זו (“קיימות פיות”) יש להביא הוכחה מהשטח לפני שאפשר יהיה אפילו לטעון שזו שאלה פתוחה. הרי אני יכולה כל רגע לטעון שראיתי את משה רבנו. זה לא הופך את טענתי ל”שאלה פתוחה”, עד שלא אציג בפני אנשי המדע את המטה שלו או צילום של הפגישה.
תוכניות מעין אלה, שמיועדות לגרום לצופה הצעיר לקבל כל טענה מעניינת מבלי לבחון אותה בעין ביקורתית, נפוצות בערוצים פופולריים, שכן “מיסתורין” מביאים רייטינג. ערוץ “דיסקאברי”, למשל, ידוע לשמצה בעניין זה. חבל שמופיעה תוכנית כזו גם בטלויזיה החינוכית.
בדרך כלל יש מי ששואל “למה לא לשמור על ראש פתוח”. הסיבה לכך היא שכדי להתמודד עם המציאות, צריכים ללמוד להבדיל בין מציאות לדמיון. למשל, אותו ילד שגדל עם “ראש פתוח” עד שהוא לא יודע להבדיל בין עובדות לפנטזיה, עשוי לסבול חלילה ממחלה קשה. במקום להסתמך על המחקר המדעי באותה מחלה ולהשתמש בטיפול בעל סיכויים לעזור לו, קל יהיה למכור לו כל מיני “מים קדושים”, ש”רחל מאשקלון מעידה שעזרו לה נגד סרטן” ו”משה מקרית שמונה מעיד שהעבירו לו את מחלת האיידס”. אם אין לאדם כישורים ביקורתיים, אם אינו יודע שהפסיכולוגיה האנושית היא פקטור מאוד רציני בסיפורים כאלה, אם אינו מבין שטענות ריפוי, כמו טענות על קיום שדים או פיות, יש לבחון באמצעות כלים לוידוא עובדות ולבחינת ראיות, ולסנן את הגורם האנושי המתעתע, הוא עלול לקבל כפשוטן את טענות השרלטנים, והדבר יפגע בבריאותו כמו גם במצבו הכלכלי, והיו מקרים כאלה לאחרונה.
דוגמא נוספת לתועלת שבחשיבה ביקורתית היא ההיעזרות בכל מיני ידעונים כאשר נחטף או נעלם ילד. הידעונים הללו, כמעט תמיד, מספקים רמזים חסרי שחר, שגורמים לביזבוז כוח אדם משטרתי שהיה יכול לעסוק בחיפוש במקומות סבירים יותר, או בחקירה במישור המודיעיני. אם מי שהתחנך על ברכיה של “זו תעלומה” יתגייס למשטרה, מן הסתם יאמין ש”יש סיכוי שהידעונים צודקים, זו שאלה פתוחה”, ותקציבו יבוזבז על רדיפות בכיוונים שאינם מועילים, וילדים חטופים עלולים לסבול מכך.
ישנה חשיבות גדולה לחינוך לחשיבה ביקורתית. ישנה חשיבות גדולה עוד יותר ואחריות של מנהלי התוכניות בטלויזיה, לזיהוי של מי שמנסה להעמיד את עצמו באור של “מדען” כאשר אינו משתמש בכלים מדעיים, ושל תכניות שמסוות את עצמן כתוכניות מועילות כאשר הן מזיקות. לדעתי, עליכם להסיר מלוח השידורים שלכם את התוכנית המסוכנת והמטעה הזו, ולחפש במקומה תוכנית שמסבירה באמת איך דברים עובדים, ואיך להבדיל בין עובדה למשאלה.
ב ב ר כ ה,
חרות מעוז
