לנוכח משבר המים

הביקוש למי שתייה נוסק בעוד ההיצע העולמי מידלדל. אפשר להימנע ממשבר מים גלובלי בעזרת טכנולוגיות שכבר קיימות, אבל יש להזדרז וליישם אותן

מאת פיטר רוג'רס

יש לי חבר שגר בשכונה של בני המעמד הבינוני בניו דלהי, שהיא אחת הערים העשירות בהודו. אף שהאזור זוכה לכמות נכבדת של גשם בכל שנה, הוא מתעורר בבוקר לקול תרועת מגפון המודיע שהמים בברזים יזרמו רק בשעה הקרובה, ומזדרז למלא את האמבטיה וכלי קיבול אחרים כדי לאגור מים לכל היום. זמני המחסור האלה, האופייניים לניו דלהי, נובעים בעיקר מהחלטתם של המופקדים על המים בהודו להטות כמויות מים גדולות במעלה נהרות וממאגרים ולהשתמש בהם להשקיית יבולים.

לעומתו מתעורר בני, המתגורר בפניקס הצחיחה, לקול שקשוק הממטרות המשקות את מדשאות הפרברים המוריקות ואת מגרשי הגולף. אף על פי שפניקס שוכנת באמצע מדבר סונורה, היא זוכה לאספקת מים כמעט בלתי מוגבלת. הפוליטיקאים של האזור התירו להטות את מי החקלאות לערים ולפרברים, ולהשתמש במי קולחין מטוהרים להשקיית גינות ולשאר שימושים שאינם שתייה. (ראו: פרויקט מיוחד לאתר הידען – בעיות המים בעולם)

כמו בניו דלהי ובפניקס, בכל העולם רבה השפעתם של קובעי המדיניות על אופן ניהולם של משאבי המים. חשיבות היישום הנבון של כוח ההשפעה הזה הולכת ומתעצמת מפני שבמקומות רבים בעולם הביקוש למי שתייה גדול מן ההיצע, ולא נראה שהמגמה הזאת תשתנה בקרוב. אף שהבעיה ידועה ומוכרת אין בכך כדי להפחית מחומרתה: לפי שעה אחד מכל שישה בני אדם, כלומר יותר ממיליארד איש, מתקשה להשיג מים מתוקים בטוחים לשתייה. לפי נתונים שפרסם האו”ם, עד 2025 תיווצר מצוקת מי שתייה ביותר ממחצית מדינות העולם. המצוקה עשויה לנבוע, בין היתר, מדרישת כמויות מים הגדולות מן המצאי הזמין או הבטוח לשתייה בידי האוכלוסייה או ממחסור, פשוטו כמשמעו. עד אמצע המאה הנוכחית שלושה רבעים מתושבי כדור הארץ עלולים לסבול ממחסור במים מתוקים.

מדענים צופים שהמחסור במים יהיה נפוץ יותר בעיקר מפני שהאוכלוסייה בעולם גדלה ואנשים רבים מתעשרים (ומגבירים את הדרישה למים) ומפני ששינוי האקלים הגלובלי מגביר את הצחיחות ומצמצם את אספקת המים באזורים רבים. כמו כן למקורות מים רבים נשקפת סכנה בגלל ליקויים בסילוק שפכים, שחרור מזהמים תעשייתיים, נגר של חומרי דישון וחדירת מי ים לאקוויפרים בעקבות ירידת המפלס של מי התהום. מאחר שהיעדר גישה למי שתייה עלול להביא לידי רעב, מחלות, אי-יציבות מדינית ואף מלחמה, אי-נקיטת צעדים בעניין עלולה לגרום לתוצאות מרחיקות לכת וחמורות.

למרבה המזל, אנו יודעים במידה רבה אילו טכנולוגיות ואיזו מדיניות נחוצות לשימור מי השתייה המצויים היום ולהבטחת המשך אספקתם בעתיד. במאמר זה אסקור כמה אמצעים הנראים יעילים במיוחד. עכשיו הגיעה שעת המעשה. ממשלות ורשויות בכל הדרגים חייבות לנסח ולהוציא לפועל תכניות מעשיות ליישום הצעדים המדיניים, הכלכליים והטכנולוגיים שבכוחם לספק ביטחון למשק המים היום ובעשורים הבאים.

מקורות המחסור

כדי לפתור את בעיית המים בעולם יש להבין תחילה כמה מים מתוקים צורך כל אדם, ולדעת מהם הגורמים המקטינים את ההיצע ומגבירים את הביקוש במקומות שונים בעולם. מאלין פאלקנמרק מ”מכון המים הבין-לאומי בשטוקהולם” ומומחים אחרים מעריכים שאדם צורך בשנה, בממוצע עולמי,1,000 מטרים מעוקבים (מ”ק) של מים מתוקים, או כ-40% מנפחה של בריכת שחייה אולימפית, לצורכי שתייה, היגיינה וגידול מזון למחיה. סיפוק הצרכים האלה תלוי מאוד במקום המגורים, שכן פריסת מקורות המים בעולם אינה אחידה כלל וכלל.

אספקה נאותה של מים קשה בייחוד בארצות יבשות, לא מפותחות או מתפתחות בעלות אוכלוסייה גדולה, שכן הדרישה בהן גדולה וההיצע קטן. נהרות כמו הנילוס, הירדן והיאנג-צה מנוצלים יתר על המידה, והזרימה בהם דלה במשך תקופות ארוכות בשנה. כמו כן מתרוקנים האקוויפרים מתחת ניו-דלהי, בייג'ינג ואזורים עירוניים מתפתחים אחרים.

בה בעת מחסור במים מתוקים הולך ונעשה שכיח גם במדינות המפותחות. ערים רבות בצפון ג'ורג'יה ובאזורים נרחבים בדרום-מערב ארצות הברית, לדוגמה, סבלו לאחר כמה שנות בצורת ממצוקת מים. את הבעיה הזאת ממחישים שני האגמים המלאכותיים, מִיד ופאוול, הניזונים מנהר הקולורדו, הנושא במעמסה גדולה מדי. שנה אחר שנה רושמים האגמים הנסוגים האלה את גובה שיא המים בסדרה של פסי גיר על קירות הקניון הגבוהים התוחמים אותם, בדומה לסימנים על דופנות האמבטיה.

כלל הזהב

לא רק המיקום קובע את זמינות המים במקום מסוים, גם יכולת התשלום חשובה מאוד. על פי אמרה נושנה שמקורה במערב ארצות הברית, “מים בדרך כלל זורמים במורד, אבל הם תמיד זורמים במעלה לכיוון הכסף.” כלומר כשהאספקה דלה יטו בעלי השררה את המים לשימושים רווחיים על חשבון שימושים רווחיים פחות, ומכאן שבעלי הממון זוכים במים והאחרים לא.

הסדרים כאלה משאירים את העניים ואת צרכני המים שאינם בני אדם, כלומר את בעלי החיים והצמחים במערכות האקולוגיות הסמוכות, בלי הקצאות הולמות. יתר על כן, גם הכוונות הטובות ביותר עלולות להשתבש מכורח המציאות הכלכלית שמתאר הפתגם למעלה.

עדות לנכונותו של הפתגם אפשר למצוא במה שהתרחש באחד מאגני הניקוז המנוהלים באופן היעיל ביותר בעולם – אגן נהר המוּרָיי-דרלינג שבדרום-מזרח אוסטרליה. לפני כמה עשרות שנים הקצו החקלאים והממשלה את מי הנהר לצרכנים האנושיים, לכורמים, למגדלי החיטה ולמגדלי הצאן בדרך מתוחכמת המבוססת על הגינות וכלכלה. ההסכם האזורי לניהול המים התיר לנוגעים בדבר לסחור גם במים וגם בזכויות השימוש בהם. הוא גם דאג להקצאת חלק לא מבוטל ממשאבי המים למערכות האקולוגיות באזור ולחיים השוכנים בהן. אלה הם “צרכני” מפתח שפעמים רבות מתעלמים מהם, אף על פי שבריאות תקינה שלהם חיונית לרווחת האזור כולו. לדוגמה, צמחי מים וביצה, גדולים כקטנים, מסייעים לעתים קרובות בסילוק שפכי האדם מן המים הזורמים במערכות האקולוגיות שבהן הם צומחים.

ואולם מתברר שהמתכננים לא הקצו די מים לטובת הסביבה. את אותות הקצאת החסר הזאת אפשר לראות בשנות בצורת, ובייחוד בתקופת הבצורת הארוכה הגורמת נזקים כבדים באזור בשש השנים האחרונות. השטחים המקיפים את אגן הניקוז של הנהר התייבשו ועלו באש הדלקות הנוראיות שהתרחשו שם בזמן האחרון.

השחקנים הכלכליים בזירה קיבלו את שלהם, אבל הם לא נתנו את דעתם על צורכי הסביבה הטבעית, שנפגעה קשה כשהבצורת הביאה את אספקת המים אל מתחת לקו האדום. עכשיו מנסים חברי ועדת אגן המוּרָיי-דרלינג להיחלץ מן התוצאות ההרסניות של ההקצאה השגויה של משאבי המים הכוללים.

לנוכח הקושי בהקצאה נבונה של משאבי המים בתוך מדינה אחת, תארו לכם כמה קשה לעשות את זה באגני נהרות בין-לאומיים כדוגמת אגן הניקוז של הירדן, המשותף לישראל, לירדן, לסוריה, ללבנון ולרשות הפלסטינית, התובעות את חלקן באספקה המשותפת, אך המוגבלת, באזור הצמא כל כך למים. המאבק על מים מתוקים תרם את שלו לעימותים האזרחיים והצבאיים כאן. רק בזכות משא ומתן מתמשך ופשרות שנעשו המצב המתוח הזה עדיין לא יצא מכלל שליטה.

מידת הביקוש

כמו ההיצע, גם הביקוש למים משתנה לפי המקום. הביקוש אינו עולה רק כשהאוכלוסייה גדלה ושיעור הצמיחה עולה, אלא גם ככל שרמת ההכנסה עולה: עשירים בדרך כלל צורכים יותר מים, בייחוד בסביבות עירוניות ותעשייתיות. האמידים דורשים בדרך כלל גם שירותים כמו טיפול בשפכים והשקיה חקלאית מוגברת. בערים רבות, ובייחוד באזורים הצפופים יחסית באסיה ובאפריקה, הביקוש למים עולה היום בקצב מהיר.

מלבד רמת ההכנסה, גם למחיר המים תפקיד בהכתבת הביקוש. בשנות ה-90, לדוגמה, כשעמיתי ואני עשינו הדמיה ממוחשבת של צריכת המים העולמית משנת 2000 עד 2050, מצאנו שסך כל הביקוש העולמי למים יעלה מ- 3,350 קילומטר מעוקב, קצת יותר מנפחו של אגם יוּרון (האגם החמישי בגודלו בעולם ואחד מן האגמים הגדולים של צפון אמריקה – העורכים), ל- 4,900 קילומטר מעוקב (קילומטר מעוקב שווה לנפח של 400,000 בריכות שחייה אולימפיות), אם מחירי המים ורמת ההכנסה יישארו כפי שהיו ב-1998. אבל הביקוש כמעט ישולש (יעלה ל- 9,250 קילומטר מעוקב) אם במדינות העניות ביותר תמשיך ההכנסה לנפש לגדול עד שתשתווה לזו שבמדינות שבהן ההכנסה לנפש בינונית היום, ואם ממשלות המדינות האלה לא ינקטו מדיניות מיוחדת להגבלת השימוש במים. העלייה הזאת בביקוש תגביר מאוד את הלחץ על מקורות המים. התוצאות שקיבלנו עולות בקנה אחד עם תחזיות “מִנהל המים הבין-לאומי” (IWMI), המבוססות על תרחיש “עסקים כרגיל”, או “שב ועל תעשה”, שהתקבלו במחקר “מים למזון, מים לחיים” שעשה המנהל ב-2007.

איך לבזבז פחות

אין ספק שבשל חשיבותם של שיקולים כלכליים ושל רמת ההכנסה לענייני המים, כדאי לאמץ מדיניות תמחור סבירה שתעודד חיסכון בקרב צרכנים ביתיים ותעשייתיים. בעבר היה מחיר המים המתוקים בארצות הברית ובמעצמות כלכליות אחרות נמוך מכדי לעודד צרכנים לחסוך: כפי שקורה לא פעם כשמנצלים משאב טבע, רק למעטים אכפת מבזבוז כשהמצרך זול כל כך עד שנדמה שהוא ניתן כמעט בחינם.

העלאת מחירי המים היכן שאפשר עומדת אפוא בראש מרשם הטיפול שאני ממליץ עליו. זה צעד הגיוני מאוד במדינות המפותחות, ובייחוד בערים גדולות ובאזורי תעשייה, אך גם במדינות מתפתחות. מחירי מים גבוהים יותר יכולים, למשל, לעודד יישום אמצעים כמו מחזור שיטתי של מי-דלוחין (“מים אפורים”) שאינם ראויים לשתייה. הם יכולים גם לדרבן את רשויות המים להקים מערכות מחזור וטיוב.

העלאת מחירים יכולה גם לשכנע רשויות עירוניות ואחרות לצמצם את כמות המים ההולכת לאיבוד על ידי שיפור התחזוקה של מערכות הובלת המים. אחת ההשפעות החמורות של מחירי מים נמוכים מדי היא שלא גובים די כסף לפיתוח עתידי ולתחזוקה מונעת. ב-2002 דיווח משרד מבקר המדינה האמריקני (GAO) שרוב ספקי המים לצריכה ביתית דוחים את תחזוקת התשתיות שלהם בשל מגבלות תקציב. במקום לגלות דליפות בשלב מוקדם ולמנוע מחדלים חמורים, הם בדרך כלל מתקנים צינורות ראשיים רק לאחר שהם מתפוצצים.

ואולם תיקון וחידוש של תשתיות המים בארצות הברית ובקנדה כדי להקטין את הבזבוז יהיה מבצע יקר. ב-2007 חישבו במשרד רואי החשבון בוז אלן המילטון ששתי המדינות האלה יצטרכו להשקיע 3.6 טריליון דולר במערכות המים שלהן ב-25 השנים הבאות.

עוד אסטרטגיה חשובה לחיסכון במים היא התמקדות בצרכנים הגדולים ביותר. גישה זו מסמנת את חקלאות השלחין כמטרה עיקרית: כמות המים המתוקים שיכולה להיחסך בחקלאות גדולה הרבה יותר מזו שיכולה להיחסך בכל תחום פעילות אחר. אם לא יהיו שיפורים טכנולוגיים בשיטות השקיה חקלאיות, ב-2050 יזדקקו החקלאים לכמות כמעט כפולה של מים כדי לעמוד בדרישה העולמית למזון ( 4,000 קילומטר מעוקב לעומת 2,300 קילומטר מעוקב היום), כך עולה ממחקר שעשה ה-IWMI.

עם זאת, אפילו שיפור צנוע של 10% ביעילות ההשקיה יחסוך יותר מים מכמות המים שמאבדים כל שאר הצרכנים יחד בשל התאיידות. אפשר להשיג שיפור כזה בכמה צעדים פשוטים: סתימת דליפות בתשתית אספקת המים, שימוש במאגרים שמאבדים פחות מים וייעול פעולות ההשקיה עצמן.

ההסכם בין ספקיות מים עירוניות בדרום קליפורניה ובין חקלאי הסביבה החברים ב”מפעל המים של מחוז אימפריאל” הוא דוגמה למאמץ יצירתי לחיסכון במים. קבוצת הספקיות העירוניות מממנת דיפון של תעלות השקיה דולפות בחומרים אוטמים, והמים שייחסכו יופנו לצרכים עירוניים.

על פי גישה אחרת לחיסכון במי השקיה, בעונות השנה שלא משקים בהן יוחדרו מים המיועדים להשקיה למאגרים תת-קרקעיים. ברוב המקומות בעולם הגשמים, השלגים והזרימה אל הנהרות מגיעים לשיא מחוץ לעונת הגידול, כשהדרישה למי השקיה נמוכה ביותר. על כן המשימה הבסיסית המוטלת על מנהלי המים היא להעביר מים מעונת השנה שבה ההיצע הגדול ביותר לעונה שבה הביקוש הגדול ביותר – כשהחקלאים זקוקים למים להשקיית שדותיהם.

הפתרון הנפוץ ביותר הוא לאצור מים על-קרקעיים באמצעות סכרים, אבל חלק ניכר מן המים החשופים האלה מתאדה ואובד. אגירה מתחת לפני הקרקע תצמצם מאוד את אבדן המים בשל התאדות. כדי שאחסון כזה יהיה בר-ביצוע על המהנדסים למצוא תחילה מאגרים תת-קרקעיים גדולים הנוחים למילוי במים על-קרקעיים ולשאיבה בחזרה אל פני הקרקע בשעת הצורך. היום כבר משתמשים ב”בנקים” כאלה באריזונה, בקליפורניה ובמקומות אחרים.

עוד דרך לצמצום הביקוש למי השקיה היא הגברת השימוש בטפטפות. השקיה בטפטוף מצמצמת את הצריכה משום שהמים זולגים לאטם רק באזור השורשים, אם בחלחול מן האדמה שמעליהם ואם במישרין. הדרישה למים מתוקים בחקלאות יכולה להצטמצם גם בזכות השקעה בפיתוח זנים חדשים של גידולים עמידים ביובש ובבצורת וזנים שאפשר להשקותם במים מליחים ואפילו במים מלוחים.

בהתחשב בעליית הדרישה לתוצרת חקלאית, הנובעת מן הגידול באוכלוסייה ובהכנסה לנפש, ספק אם יצליחו מנהלי המים להפחית את כמות המים המופנית היום להשקיה. אבל ייעול ההשקיה והגדלת התפוקה בחקלאות יכולים לרסן את הביקוש למים במגזר הזה ולשמור שלא יחרוג מתחום הסביר.

צעדים נוספים

אפשר לסייע לריסון הביקוש למי השקיה באזורים צחיחים בלי לפגום ביכולתם לספק את מלוא הביקוש למזון בעתיד באמצעות הזרמת “מים וירטואליים” למקומות האלה. המושג מתאר את המים הנדרשים לייצור מזון או סחורות. אם ימכרו לאזורים הצחיחים את המזון והסחורות האלה, לא יצטרכו לייצר אותם שם ולהשתמש במים המקומיים. אספקת סחורות ומזונות שקולה אפוא לאספקת מים לאזור היבש, כלומר היא אספקה וירטואלית של מים.

המושג “מים וירטואליים” אולי נשמע בהתחלה כמו תרגיל בחשבונאות ותו לא, אבל אספקת סחורות, על תכולת המים הווירטואליים שבהן, עוזרת למדינות צחיחות רבות להימנע משימוש במימיהן שלהן לצורכי חקלאות, ומשחררת כמויות גדולות של מים לצרכים אחרים. רעיון המים הווירטואליים והרחבת הסחר גם הביא לידי פתרונם של סכסוכים רבים בין מדינות בעטיה של מצוקת מים. יבוא המים הווירטואליים של ירדן, לדוגמה, באמצעות סחורות מקטין את הסיכון שהיא תיקלע לסכסוך עם ישראל בגלל מים.

היקף הסחר במים וירטואליים בעולם גדול מ-800 מיליארד קוב מים בשנה, כמות הגדולה פי עשרה מכמות המים בנילוס. הקלות בסחר בתוצרת חקלאית והפחתת מכסי המגן, המעכבים היום את העברת מוצרי המזון בין מדינות, יכולות להגביר במידה ניכרת את ניידות המים הווירטואליים בעולם. סחר חקלאי חופשי באמת יכול להכפיל את אספקת המים הווירטואליים השנתית בעולם היום ולהעמידה על 1.7 טריליון מטר מעוקב.

תהיה אשר תהיה התועלת שתצמח לעולם מסחר במים וירטואליים, תושבי הערים ההולכות וגדלות זקוקים למים אמיתיים – לשתייה, לרחצה ולתברואה. את הביקוש לשירותי תברואה עירוניים המבוססים על מים, ההולך וגדל בהתמדה, אפשר להקטין באמצעות מעבר למתקנים יבשים או חסכוניים במים, כגון אסלות יבשות המצוידות במערכות לייצור קומפוסט ולהפרדת שתן. בטכנולוגיה הזאת מנתבים את השתן לשימוש חקלאי, ומייצרים במקום מן ההפרשות האחרות זבל אורגני להשבחת הקרקע. עקרון הפעולה דומה לזה של ערמת קומפוסט בגינה. המתקנים האלה נעזרים בחיידקים אווירניים (אירוביים) לפירוק הצואה ולהפיכתה לקומפוסט אורגני לא רעיל ועשיר בחומרים מזינים שיוכל לשמש את החקלאים. אפשר להשתמש בטכניקות האלה בבטחה גם באזורים עירוניים צפופים למדי, כפי שהוכיחו המערכות שהותקנו בפרויקט המגורים גֶבֶּרְס שבאחד מפרברי שטוקהולם ובעוד מיזמים חלוציים רבים.

ביסודו של דבר, יכולים המהנדסים האזרחיים להיעזר בטכנולוגיה הזאת לניתוק אספקת המים ממערכות הביוב, עיקרון שאם ייושם יותר, יוכל להביא לידי חיסכון ניכר במים מתוקים. יתר על כן, הפסולת הממוחזרת יכולה להפחית את השימוש בדשנים שמקורם בדלקים מחצביים.

מלבד הקטנת הביקוש למים מתוקים, גם הגישה ההפוכה, הגברת ההיצע, היא מרכיב מכריע בפתרון בעיית המים. רק כ-3% מכל המים בכדור הארץ הם מים מתוקים, והשאר – מלוחים. אבל יש אמצעי התפלה שנועדו לנצל את המקור העצום הזה. לאחרונה ירדה במידה ניכרת עלותה של טכנולוגיית ההתפלה החסכונית ביותר באנרגיה – אוסמוזה הפוכה באמצעות ממברנות – ועכשיו יכולות ערי חוף רבות להישען על המקור הזה למי שתייה.

באוסמוזה הפוכה מוכנסים המים המלוחים אל אחד משני תאים המופרדים זה מזה בממברנה חדירה למחצה (המאפשרת רק למים לעבור דרכה), ולתא האחר מזרימים מים מתוקים. אחרי כן מפעילים לחץ חזק למדי על התא של המים המלוחים, ובחלוף הזמן הלחץ מאלץ את מולקולות המים לעבור דרך הממברנה אל תא המים המתוקים.

את הפחתת העלות השיגו המהנדסים בעזרת מגוון שכלולים ובהם ממברנה יעילה יותר לסינון המים המצריכה פחות לחץ, ולכן גם פחות אנרגיה, ומודולריזציה של המערכת, המקלה את בנייתם של מתקני ההתפלה. מפעלי התפלה גדולים שמשתמשים בטכנולוגיה החדשה, החסכונית יותר, כבר נבנו בסינגפור, בטמפה שבפלורידה ובאשקלון.

היום שוקדים מדענים על מסנני אוסמוזה הפוכה מצינוריות-ננו פחמניות, המאפשרות הפרדה יעילה יותר והפחתת העלויות בעוד 30%. הטכנולוגיה הזאת, שכבר הופעלה במתקני אב-טיפוס, הולכת ומתקרבת לרמת שימוש מסחרי. ואולם למרות השיפורים מבחינת צריכת האנרגיה, שיטת האוסמוזה ההפוכה עדיין מוגבלת מפני שהיא עתירת אנרגיה. זמינות אנרגיה במחיר סביר חשובה מאוד אפוא להגברה ניכרת של ההתפלה בשיטה הזאת.

החזר להשקעה

מטבע הדברים, מניעת מחסור מים עתידי כרוכה בהשקעת ממון רב. האנליסטים של בוז אלן המילטון מעריכים שכדי לספק את כל צורכי המים המתוקים בעולם עד 2030 תידרש השקעה של כטריליון דולר בשנה ביישום טכנולוגיות קיימות לשימור מים, בתחזוקה ובהחלפה של תשתיות ובבניית מערכות תברואה. אין ספק שזה סכום אדיר, אבל הוא אינו גדול כל כך אם משווים אותו להוצאות אחרות. מדובר בעצם רק בכ-1.5% מן התוצר המקומי הגולמי )תמ”ג) העולמי השנתי, או בחישוב לנפש – כ-120 דולר לאדם, ונראה שהוצאה זו אפשרית.

לרוע המזל, מסוף שנות ה-90 ועד היום קטן שיעור ההשקעה במתקני מים מסך התמ”ג ברוב מדינות העולם. אם יהיה משבר בעשורים הבאים, הוא לא ינבע מהיעדר ידע אלא מראייה קצרת טווח ומסירוב להשקיע את הכספים הנחוצים.

ואולם יש לפחות סיבה אחת לתקווה: המדינות המאוכלסות ביותר, שצורכי תשתיות המים שלהן הם הגדולים ביותר, הודו וסין, הן שתי המדינות שהצמיחה הכלכלית שלהן היא המהירה ביותר. היבשת שצפויה להוסיף לסבול ממחסור במים היא אפריקה על מיליארד תושביה. אפריקה היא המקום שבו מוציאים את הכסף המועט ביותר על תשתיות, והיא אינה יכולה להוציא הוצאות גדולות. לכן חשוב מאוד שהאומות העשירות יותר יספקו עוד מימון ויסייעו למאמץ הזה באפריקה.

הקהילה הבין-לאומית יכולה להקטין את הסיכון למשבר מים עולמי אם תשכיל לתת את דעתה הקולקטיבית על האתגר הזה. לא צריך להמציא טכנולוגיות חדשות. צריך רק להאיץ את יישומן של טכניקות קיימות לשימור ולהעשרה של מקורות המים. פתרון בעיית המים אינו פשוט אבל אפשרי, אם נתחיל לפעול מיד ונתמיד בזה. כי אם לא נעשה כן, גדול יהיה הצמא בעולם.

מושגי מפתח

משאבי המים המתוקים בעולם בסכנה בגלל עלייה בביקוש מכל עבר. הגידול באוכלוסייה מצריך עוד ועוד מים לשתייה, להיגיינה אישית, לתברואה, לייצור מזון ולתעשייה. ומנגד צפויות עוד ועוד שנות בצורת בגלל השתנות האקלים.
על קובעי המדיניות למצוא דרך לספק מים בלי לפגוע במערכות האקולוגיות הטבעיות שמהן לוקחים אותם.
יש היום טכנולוגיות פשוטות שיכולות לעזור למנוע מצוקת מים ודרכים להגדלת ההיצע, כגון שיטות התפלה משופרות.
אבל הממשלות על כל דרגיהן חייבות כבר עכשיו לקבוע מדיניות ולהשקיע בתשתיות כדי לחסוך במים.

יש הרבה מים, אבל לא תמיד במקום הנכון

120,000 קילומטרים מעוקבים של משקעים, כמעט פי עשרה מנפחו של אגם סופריור שבצפון אמריקה, יורדים מן השמים בכל שנה. הכמות העצומה הזאת הייתה מספיקה בקלות לכל צורכיהם של תושבי כדור הארץ אילו באו המים במקומות ובזמנים שאנשים זקוקים להם. אבל הרבה מן המים האלה אי-אפשר לאגור, והשאר אינו מפוזר באופן שווה.

לאן זורם הגשם?

יותר ממחצית מכמות המשקעים היורדים על היבשה אינה ניתנת לאגירה מפני שהמים מתאדים מן האדמה או מתנדפים מצמחים. מים אלו קרויים מים ירוקים. שארית המים מתנקזת למקורות של מים כחולים שבני האדם יכולים לנצל באופן ישיר: נהרות, אגמים, ביצות ואקוויפרים. השקיה חקלאית היא השימוש האנושי היחיד הגדול ביותר של מים זורמים אלו. הערים והתעשייה מנצלות רק כמויות זעירות מתוך כלל משאבי המים המתוקים, אבל הדרישה המקומית הגבוהה שהן יוצרות מייבשת לעתים את מקורות המים בסביבתן.

מקורות המים כיום

אזורים נרחבים בצפון אמריקה ובדרומה ובצפון אירו-אסיה נהנים משפע של מים. לעומתם,

יש מקומות הסובלים ממחסור מים “פיזי”, חמור יותר או פחות, כלומר במקומות אלו רב הביקוש מן ההיצע. מקומות אחרים, ובהם מרכז אפריקה וחלקים מתת-היבשת ההודית ומדרום-מזרח אסיה, סובלים ממחסור מים “כלכלי”, כלומר יש בהם די מים, אבל הגישה אליהם מוגבלת בגלל הכשרה טכנית לקויה, מחדלי ממשל או מימון לא מספיק.

על המחבר

פיטר רוג'רס (Rogers) מחזיק בקתדרה להנדסת סביבה על שם גורדון מק'קיי ומלמד תכנון עירוני ואזורי באוניברסיטת הרווארד, שבה קיבל את תואר הדוקטור שלו ב-1966. רוג'רס הוא יועץ בכיר ב”שותפות המים הגלובלית”, ארגון שמטרתו לשפר את ניהול המים בעולם. הוא זכה במלגות מקרן “המאה העשרים” ומקרן גוגנהיים.

לחץ האקלים וגידול האוכלוסייה

מודלים שבחנו את השפעות שינוי האקלים, גידול האוכלוסייה והצמיחה הכלכלית על זמינות המים ב-2025 מלמדים ששינוי האקלים לבדו עלול להביא לידי מחסור במים במקומות רבים, אך הגידול באוכלוסייה מסוכן עוד יותר. אם לא ייעשו פעולות מתואמות לחיסכון במים, יגרמו הגידול באוכלוסייה ושינוי האקלים יחד למצוקה חובקת עולם.

לחסוך במים להשקיה

השקיית שדות ומטעים מכלה כמויות מים אדירות. צמצום צריכת המים להשקיה ב-10% יחסוך כמות מים גדולה מזו שצורכים כל שאר המגזרים יחד. סתימת דליפות במערכת אספקת המים לחקלאות, אגירת מים מתחת לפני הקרקע כדי לצמצם את ההתאדות, שימוש בטפטפות ובחירת גידולים שזקוקים לפחות מים יכולים להביא לידי החיסכון הנדרש. בתמונה למטה נראים מים מנהר קולורדו הזורמים בתעלות השקיה פתוחות באזור החקלאי המפורסם אימפריאל ואלי שבקליפורניה.

ברשת

אורח החיים שבוחר לו אדם קובע כמה גדולה תהיה טביעת הרגל שלו על משק המים, כלומר מהו נפח המים המתוקים הנחוץ לייצור הסחורות והשירותים שהוא צורך. לבירור טביעת הרגל האישית שלך על משק המים: www.waterfootprint.org

להעלות את מחיר המים

בארצות הברית ובמעצמות כלכליות אחרות נוהגים לגבות מחיר נמוך מאוד תמורת מים, ולצרכנים אין שום סיבה לחסוך. רק מעטים טורחים לחסוך במצרך שנדמה כי הוא מסופק כמעט בחינם, יקר ערך ככל שיהיה. העלאת המחירים תעודד חיסכון והשקעה בתשתיות מים בזבזניות פחות.

ההשקעה הנחוצה במשק המים

2005 עד 2030 (בטריליוני דולרים)

אסיה ואוקיאניה – 9.0

אמריקה הלטינית – 5.0

אירופה – 4.5

ארצות הברית וקנדה – 3.6

אפריקה – 0.2

המזרח התיכון – 0.2

תחזוקת תשתיות המים הכרחית למניעת הידרדרות, דליפות ופריצות של ממש. בד בבד צריכות האוכלוסיות הגדלות והאוכלוסיות המתעשרות לפתח מערכות אספקת מים חדשות ויעילות. כדי לשמור על מקורות המים המתוקים, על המדינות המפותחות ועל כמה מדינות מפותחות פחות להשקיע טריליוני דולרים בתחזוקה ובהקמה של תשתיות יעילות, אצלן ובמדינות אחרות, ב-25 השנים הבאות.

להזרים “מים וירטואליים”

מים וירטואליים הם המים הנצרכים לשם ייצור פריט מזון או מוצר אחר, ולמעשה הם מגולמים בפריט הזה. הפקת קילוגרם חיטה, למשל, מצריכה בערך 1,000 ליטר מים, לכן כל קילוגרם חיטה מכיל, באופן וירטואלי, 1,000 ליטר מים. יצוא חיטה לארץ שחונה פוטר את תושביה מהפניית מים לגידול חיטה, ומקטין את לחץ הביקוש על המקורות המקומיים.

לעבור למערכות תברואה חסכוניות במים

שירותי ביוב עירוניים ופרבריים צורכים הרבה מים, כ-100 קילומטר מעוקב בכל העולם. אסלות חסכוניות יכולות לגרוע לא מעט מן הכמות הזאת. תושבי פרויקט המגורים גֶבֶּרְס שבפרבר של שטוקהולם מדגימים לעולם שימוש במערכת שפועלת כמו מתקן להכנת קומפוסט בגינה. תחילה מופרד השתן מן הצואה ומשמש לדישון קרקע נוזלי בחקלאות. היתר ממוחזר לדשן במכל קומפוסט באמצעות מיקרואורגניזמים. יישום הטכנולוגיה הזאת בטוח גם בערים ובפרברים צפופים למדי.

לנצל שכלולים בטכנולוגיית ההתפלה

97% מן המים בעולם מלוחים. מתקני התפלה חדשים, זולים יותר להפעלה, יכולים לעזור לספק מים לריכוזי אוכלוסייה סמוכים לים. ביסודו של דבר, מפעילים לחץ על מים מלוחים ומאלצים את מולקולות המים שבמי המלח לעבור דרך ממברנה סלקטיבית למכל אחר שבו מתקבלים מים מתוקים. אף שבדרך כלל תהליך הסינון צורך אנרגיה רבה, הדור הבא של הממברנות וחידושים אחרים יכולים להפחית את כמות האנרגיה הנדרשת.

חיסכון:

חבל על כל טיפה

יש כמה צעדים קטנים שיכולים גם הם להקל מעט את קשיי העולם, אם די אנשים ידבקו בהם בהתמדה. להלן כמה הצעות:

במקום לזרוק לאשפה, אספו את הפסולת האורגנית לערמת קומפוסט.

השתמשו במדיח כלים ובמכונת כביסה יעילים והפעילו אותם רק כשהם מלאים.

התקינו מכל הדחה דו-כמותי לאסלה (שמאפשר הדחה בפחות מים).

השתמשו בראש מקלחת מגביל זרם ונצלו את מי האמבטיה להשקיית העציצים או הגינה.

השקו את הדשא מוקדם בבוקר או בשעות הערב, כדי להפחית את כמות המים המתבזבזת בגלל התאדות.

ועוד בנושא

Balancing Water for humans and nature: The new Approach in Ecohydrology. Malin Falkenmark and Johan Rockström. Earthscan Publications, 2004.

Water Crisis: Myth or Reality? Edited by Peter P. Rogers, M. Ramón Llamas and Luis Martínez-Cortina. Taylor & Francis, 2006.

The World’s Water 2006–2007: The Biennial Report on Freshwater Resources. Peter H. Gleick et al. Island Press, 2006.

Water for Food, Water for life: A Comprehensive Assessment of Water Management in Agri­culture. Edited by David Molden. Earthscan ( London ) and International Water Management Institute ( Colombo ), 2007. Available at http://www.iwmi.cgiar.org/Assessment