סיקור מקיף

תפישה על-חושית: בין אמונה למדע

טלפתיה, ראיית הנולד ושאר יכולות על-חושיות: למרות מחקרים רבים בתחום זה, יכולות כאלו מעולם לא הודגמו באופן הדיר בניסויים מבוקרים היטב

תפישה על-חושית – מהי?

המונח "תפישה על-חושית" (Extrasensory Perception), ובראשי-תיבות תע"ח (ESP), מציין מגוון רחב של תופעות שקיומן שנוי במחלוקת, האמורות להתבטא ביכולתם של אנשים בעלי כישורים מיוחדים (ויש הטוענים, שבמידה זו או אחרת של כל בני-האדם) לקבל מידע על העולם שלא באמצעות החושים המוכרים. תחום מחקר התע"ח נקרא פאראפסיכולוגיה, והתופעות העיקריות שהוא עוסק בהן הן:

 טלפתיה (telepathy) – היכולת (כביכול) "לקרוא" את מחשבותיו של הזולת או לדעת את הצפון במוחו: כוונות, זיכרונות, תמונות מנטליות וכדומה.
ראייה ברורה (clairvoyance) או ראייה מרחוק (remote viewing) – היכולת (כביכול) לדעת על המתרחש מחוץ לטווח החושים בלא אמצעי מתווך (ושלא באמצעות טלפתיה).
ראיית הנולד (precognition) – היכולת (כביכול) לצפות את העתיד שלא באמצעות תהליכי ההסקה הרגילים.
טלקינזיס (telekinesis) או פסיכוקינזיס (psychokinesis) – היכולת (כביכול) להזיז חפצים או להשפיע באופן כלשהו על הסביבה הפיזית באמצעות המחשבה בלבד (ביטויה של תופעה זו הוא אמנם פעולה ולא תפישה, אך היא משויכת מסורתית לקטגוריה זו).

 סקרים הנערכים לפרקים מגלים שאחוז גדול מהאוכלוסייה, ובכלל זה חלק מהאוכלוסייה המשכילה, מאמינים שתופעות אלו אכן קיימות, ורבים אף סבורים שקיומן הוכח מדעית. לאמונה זו תורמים בלא ספק אמצעי התקשורת, ובכלל זה כתבי-עת פופולריים, המפיצים מידע בלתי אמין, אם בתום לב ואם מתוך רצון למשוך את קהל הצופים והקוראים. להלן נסקור את העמדה המדעית בנושא, שכרגיל נוקטת גישה זהירה וספקנית בכל הנוגע לתופעות יוצאות דופן.

מחקרים: ההתחלה

אנקדוטות על אודות אנשים בעלי יכולות על-חושיות, ועל אודות אנשים "רגילים" שחוו אירועים שניתן לפרשם כהתנסויות על-חושיות, סופרו כנראה מאז ומתמיד, אולם המחקר המדעי השיטתי בנושא התחיל רק ב-1882, עם הקמתה בבריטניה של החברה למחקר פסיכי (The Society for Psychical Research). הניסוי הראשון מטעם החברה היה בדיקת יכולתן הטלפתית של האחיות קרירי (Creery), חמש בנותיו של איש דת בריטי, שטענו ליכולת כזו. ויליאם פלטשר בארט (Barrett), פרופסור לפיזיקה מדבלין, שניהל את הניסוי, השתכנע ביכולתן הטלפתית. שנים אחדות מאוחר יותר הודו האחיות שרימו בניסוי, ואף הסבירו כיצד עשו זאת (באמצעות קודים מילוליים פשוטים, טכניקה המוכרת כיום לכל קוסם מתחיל).

בניסוי נוסף בתחילת דרכה של החברה נבדקה יכולתם הטלפתית של ג'ורג' אלברט סמית (Smith) ועמיתו דגלס בלקברן (Blackburn), שנהגו להציג את "יכולותיהם" במופעים פומביים. החוקרים השתכנעו ביכולתם "לקרוא מחשבות" וראו בכך הוכחה לקיומן של תופעות על-חושיות. מאוחר יותר התוודה בלקברן (אף שסמית הכחיש) שהשניים רימו בניסוי. העובדה שהניסויים הראשונים שנערכו בנושא התפישה העל-חושית הוצגו כהצלחה מרשימה, וכי מאוחר יותר התברר שהנבדקים השתמשו ב"טריקים", יכולה להיחשב בדיעבד כרמז לבאות, שכן במשך השנים מספר לא קטן של אנשים שטענו ליכולות מיוחדות הצליחו לשטות בחוקרים. חלקם התוודו לאחר מעשה שרימו, ורבים אחרים נתפשו "על חם".

 אחד מחלוצי המחקר הפאראפסיכולוגי היה ז'וסף בנקס ריין (Rhine) מאוניברסיטת דיוק, שערך ניסויים רבים בתחום בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, והוא גם שטבע את המונח תפישה על-חושית. ריין הניח שיכולות על-חושיות עשויות להתבטא במידה זו או אחרת בכלל האוכלוסייה, ולכן ביסס את ניסוייו על שיטות סטטיסטיות. ברבים מהניסויים השתמש ריין בחפיסות של 25 קלפי זנר (Zener), קלפים המעוטרים באחד מחמישה ציורים פשוטים: מעגל, צלב, גלים, מרובע וכוכב מחומש.

בניסויים אלו, המקובלים גם כיום, שולף הנסיין מהחפיסה קלף אחד בכל פעם, ועל הנבדק לנחש מהו הקלף שנשלף. מתוך הנחה שבלא מידע נוסף הסיכוי לניחוש נכון של כל אחד מהקלפים הוא 1:5, הרי שבאמצעות חישובים סטטיסטיים ניתן לקבוע מהו הסיכוי לכך שסדרה כלשהי של ניחושים תהיה אקראית.

 הנחתו של ריין היתה שכל חריגה משמעותית ממספר הניחושים הנכונים המצופים סטטיסטית היא ביטוי ליכולת על-חושית כלשהי: אם הנסיין מתבונן בקלפים כשהוא שולף אותם, הרי שמספר גדול של קליעות מרמז על יכולת טלפתית; אם הנבדק מנחש נכון עוד בטרם הסתכל הנסיין בקלף, מדובר בראייה ברורה; ואם קיים מתאם גבוה בין הניחוש של הנבדק לקלף הבא שיישלף מהחפיסה, הרי שזוהי עדות לראיית הנולד.

 ריין פרסם מחקרים רבים שהצביעו, כביכול, על ממצאים חיוביים בניסוייו, אך במשך השנים גברה ביקורת הקהילה המדעית על מחקרים אלו. בדיקה מדוקדקת גילתה בהם פגמים חמורים: חלק מהנבדקים הודו בדיעבד שרימו; הסתבר שאחדים מעוזריו של ריין שינו תוצאות של ניסויים כדי לקבל מובהקות סטטיסטית; בניסויים הראשונים אפשרו תנאי התאורה לראות את הצורות המופיעות על הקלפים גם מצדם השני, ובאופן כללי הנסיין והנבדק ישבו מספיק קרובים זה לזה כדי לאפשר זליגת מידע; לנבדקים היתה לפעמים גישה לקלפים עצמם, אם במהלך הניסוי ואם לפניו; הסדר בחפיסות הקלפים לא תמיד היה אקראי, והם לא תמיד עורבבו כיאות לשימוש חוזר; ולבסוף, הסתבר שאחדות מהשיטות הסטטיסטיות שנעשה בהן שימוש לא התאימו למערכי הניסוי.

 כאשר שונו מערכי הניסוי באופן המקטין את הסיכוי לרמייה ולזליגת מידע, וכאשר הוכנסו לשימוש שיטות סטטיסטיות מתאימות יותר, נעלמה או קטנה באופן משמעותי מובהקות התוצאות. גם פרשנויותיו של ריין לתוצאות זכו בביקורת נוקבות, שכן כאשר תוצאות הניסויים היו נמוכות במיוחד (תופעה שנקראת "היעדר פּסי"), פירש זאת ריין כהתנגדות פסיכולוגית של הנבדקים לניסוי, וכאשר נבדקים השיגו בתחילת הניסוי תוצאות טובות, אולם התוצאות נחלשו בהמשך הניסוי (פאראפסיכולוגים מכנים זאת "תוצא ההיחלשות"), ראה בזה ריין ביטוי לשעמום או לאבדן ריכוז, כשבעצם מדובר בתופעה סטטיסטית פשוטה שנקראת "תסוגה לממוצע".

מחקרים כיום

מאז ניסוייו של ריין זרמו מים רבים במחקר הפאראפסיכולוגי. מרבית הפרסומים בנושא הופיעו בכתבי-עת פסאודו-מדעיים וזכו לביקורות צוננות מצד הקהילה המדעית, עם דגש על מערכי ניסוי פגומים המשאירים אופציה לרמייה, על שיטות סטטיסטיות לוקות, ובעיקר – על היעדר הדירוּת: התוצאות החיוביות שנתקבלו במעבדה מסוימת נעלמו כלא היו כאשר ניסו לשחזר אותן במעבדות אחרות בעולם. חוקרים אחדים, כמו סוזן בלקמור (Blackmore), התייאשו לאחר שנים של ניסויים מבוקרים היטב שלא הניבו תוצאות, והפכו למבקריו של המחקר הפאראפסיכולוגי, אך רבים אחרים עדיין מקווים להשיג תוצאות שיביאו לשינוי בתפישתו של המדע את העולם. חרף ההסכמה הכללית של החוקרים שקיים קושי אמיתי לקבל תוצאות חיוביות והדירות בניסויים פאראפסיכולוגיים מבוקרים היטב, רבים מהם תולים את יהבם בסוג אחד של ניסויים, שלדעתם מהווה את התקווה הגדולה של המחקר הפאראפסיכולוגי: ניסויי גַנְצְפֶלד.

 ניסוי גַנְצְפֶלד (Ganzfeld, "שדה שלם" בגרמנית) מבוסס על ההנחה שעוצמת המידע העל-חושי הנגיש לנו היא נמוכה ביותר, ומידע זה הולך לאיבוד על רקע הגירויים החושיים התמידיים. על כן בידוד הנבדק מגירויים חושיים עשוי להגדיל את נגישותו לַמידע, ולתת ביטוי ליכולותיו העל-חושיות. לשם כך מכניסים את הנבדק לחדר מבודד ואטום לרעש, מכסים את עיניו בחצאי כדורי פינג-פונג המוארים באור אדום, ועל אוזניו מניחים אוזניות המשמיעות רעש לבן (רעש בעל עוצמה שווה בכל תדרי השמע, בערך כמו רחש של גשם חזק). בחדר מבודד אחר יושב אדם, המתבונן בתמונה מסוימת ומנסה "לשדר" אותה במחשבתו לנבדק, בעוד הנבדק מדווח על כל תמונה העולה בראשו.  לאחר מכן מראה הנסיין לנבדק כמה תמונות, שרק אחת מהן היא התמונה ש"שודרה" אליו, ועל הנבדק לדרג תמונות אלו לפי מידת ההתאמה שלהן לתמונות שעלו במוחו במהלך הניסוי.

 ב-1994 פרסמו הפסיכולוג דריל בֶּם (Bem) מאוניברסיטת קורנל והפאראפסיכולוג צ'רלס הונורטון (Honorton) מאוניברסיטת אדינבורו בכתב-העת הפסיכולוגי המכובד "Psychological Bulletin" מטא-אנליזה של 11 ניסויי גנצפלד (מטא-אנליזה היא ניתוח סטטיסטי של כמה ניסויים בלתי תלויים, לעתים פרי עבודתם של חוקרים שונים. ייתכן שבחלק מניסויים אלו התוצאות לא היו מובהקות מבחינה סטטיסטית, אך כשמביאים בחשבון את כולם עשויה להתגלות מובהקות). מסקנתם של בם והונורטון מהניתוח הסטטיסטי הכולל של ניסויים אלו היתה, שיש בהם כדי להצביע על יכולת על-חושית מסוימת בקרב הנבדקים. כמו כן טענו החוקרים שהם גילו מִתאם בין יכולת על-חושית למאפיינים מסוימים של הנבדקים, ובהם: יצירתיות אמנותית, מוחצנות, התנסויות קודמות בתפישה על-חושית ועיסוק בטכניקה מנטלית כלשהי (למשל, מדיטציה).

 מחקר זה עורר תקוות גדולות במחקר הפאראפסיכולוגי, אולם ב-1999 פרסמו ז'ולי מילטון (Milton) מאוניברסיטת אדינבורו וריצ'רד וייסמן (Wiseman) מאוניברסיטת הרטפורדשייר, שוב ב"Psychological Bulletin", מטא-אנליזה של 30 ניסויי גנצפלד שלא נכללו במחקר של בם והונורטון. ממצאי מחקר זה אינם תומכים בקיומה של תפישה על-חושית כלשהי (הדבר שב ומדגיש את אי-ההדירות שהמחקר בתחום לוקה בו). כמו כן פסלו מילטון ווייסמן אחדות ממסקנות המחקר של בם והונורטון, וביניהן את המתאם שנתגלה כביכול בין חלק מתכונות הנבדקים ליכולת העל-חושית כפי שבאה לידי ביטוי במחקרם.

 מחקרים פאראפסיכולוגיים אחדים נערכו גם בחסותן של ממשלות שונות בעולם, שרצו להעריך את היישומים הצבאיים של יכולות על-חושיות, אם אכן יש בהן ממש. למרות הסיפורים העממיים על צבאות המשתמשים במדיומים כמרגלים, אין שום עדות להצלחה כלשהי של ניסויים אלו, ומרבית הפרויקטים הופסקו בשלב זה או אחר. פרויקט אמריקני כזה, שכונה "סטארגייט", נותח באמצעות מטא-אנליזה על-ידי ג'סיקה אוּטס (Utts), פרופסור לסטטיסטיקה מאוניברסיטת קליפורניה, ולטענתה הודגמה בניסויי הפרויקט תפישה על-חושית, ובכללה ראייה מרחוק.

 אולם ריי היימן (Hyman), פסיכולוג מאוניברסיטת אורגון, העוסק זה שנים רבות בהערכת מחקרים בפאראפסיכולוגיה, ניתח גם הוא את תוצאות הפרויקט והגיע למסקנות אחרות, ואף הצביע על פגמים במחקרה של אוטס. בין השאר הצביע היימן על אחת הבעיות במטא-אנליזה, הרלוונטית במיוחד לתחום מחקר זה, והיא הנטייה שלא לפרסם ניסויים שהניבו תוצאות שליליות. לו היו מוסיפים לרשימת הניסויים המנותחים במטא-אנליזה גם את אלו שלא פורסמו, מובהקות התוצאות היתה מן הסתם יורדת משמעותית.

 באופן כללי, מאופיינים המחקרים בפאראפסיכולוגיה בכמה בעיות חוזרות: היעדר הדירות. מאחר שבניסוי עלולות לחול טעויות, ואף ידועים מקרים רבים של רמייה וזיופי תוצאות (גם בקרב הקהילה המדעית), המדע מוכן לאמץ רק תוצאות של ניסויים שעורכות כמה קבוצות בלתי תלויות של חוקרים. עד היום לא סיפק המחקר הפאראפסיכולוגי אפילו סוג אחד של ניסויים שניתן לחזור עליו שוב ושוב ולהדגים באמצעותו יכולת על-חושית כלשהי.
רמייה. במחקר הפאראפסיכולוגי, יותר מאשר בכל תחום מחקרי-מדעי אחר, נתגלו מעשי תרמית של הנבדקים ולפעמים גם של החוקרים. על כן, כל מערך ניסויי המשאיר פתח להשגת המידע הנדרש באמצעים רגילים (ולא על-חושיים), איננו קביל. למרות זאת, ניסויים רבים הנערכים בתחום אינם מצליחים למנוע לחלוטין אפשרות של רמייה. יתר על כן, כאשר בניסויים שבהם הושגו תוצאות חיוביות מתקנים את מערך הניסוי באופן המקטין את הסיכוי לרמייה, התוצאות החיוביות נעלמות באורח פלא (אבל יש גם פאראפסיכולוגים שטוענים שהסיבה לכך היא שתפישה על-חושית היא יכולת בלתי יציבה, החדלה להתבטא כאשר מפקפקים בה. זוהי גם הסיבה, לטענתם, שכאשר נערכים ניסויים כאלו על-ידי מדענים ספקנים, הנבדקים אינם מצליחים להפגין יכולת על-חושית – תופעה שהם מכנים "תוצא הנסיין" או "תוצא הביישנות").
תיעוד לקוי. רבים מהניסויים אינם מתועדים כהלכה, והדבר מקשה על חוקרים אחרים להעריך את איכות הניסויים ולמצוא בהם ליקויים.
הטיה סטטיסטית. הסטטיסטיקה מאפשרת ואף מחייבת שבחלק מהניסויים יהיו ריכוזים גבוהים של קליעות (גם כאשר מטילים מטבע מספר רב של פעמים, מקבלים פה ושם רצפים ארוכים של "פלי" או של "עץ"). מספר לא קטן של ניסויים, המתחילים ברצף של ניחושים נכונים, מופסקים בשלב מוקדם ומפורסמים כתוצאות חיוביות. לעומתם ניסויים שמתחילים במספר קטן יחסית של קליעות מופסקים לעתים ואין מדווחים עליהם. יתר על כן, לחלק מהניסויים קודם שלב של "חימום", ובהיעדר פרוטוקול המגדיר את אורך ה"חימום", קיימת לעתים נטייה להתחיל את הניסוי עצמו כאשר מתקבל רצף ארוך של קליעות, מה שמבטיח תוצאות טובות יותר. 
פגמים בניתוחים סטטיסטיים, כמו השימוש בהנחות המתאימות למספר אינסופי של ניחושים, אף שבכל ניסוי מספר הניחושים הוא כמובן סופי, וכן הנחת אקראיות גם כאשר ננקטים הליכים לא-נאותים לקבלת אקראיות (למשל בסידור הקלפים), מה שמעלה לעתים את הסיכוי לקבלת תוצאות חיוביות.

 ואכן, בדיקה זהירה של ניסויים במחקר הפאראפסיכולוגי מגלה מתאם גבוה בין ניסויים שהניבו תוצאות חיוביות לניסויים שנמצאו לוקים באחת או יותר מהבעיות דלעיל.

סיכום

הוויכוח אם יכולת על-חושית הודגמה אי-פעם בניסוי פאראפסיכולוגי עדיין נמשך. מרבית החוקרים המשוכנעים בקיומן של יכולות אלו פועלים מחוץ לקהילה המדעית, ומפרסמים בעיקר בכתבי-עת לא-מדעיים. לעומתם, חוקרים רבים בתוך הקהילה המדעית חוזרים ומצביעים על הפגמים בניסויים אלו ועל אי-הדירותם, כמו גם על היעדר תיאוריה שתסביר יכולות כאלו. העובדה שלאחר למעלה ממאה שנות מחקר, שום תופעה על-חושית עדיין לא הודגמה באופן משכנע והדיר, ואפילו תוצאותיהם של ניסויי גנצפלד, שנחשבים למבטיחים ביותר במחקר הפאראפסיכולוגי, מוטלות בספק, מעלה סימן שאלה גדול לגבי עצם הקיום של תפישה על-חושית.

 

4 תגובות

  1. ידוע שבמצבים נפשיים של "היי" (מאניה) יש תחושות של כל-יכול, לכן יש להטיל ספק בכל מי שטוען לכך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן