על הקשר בין חיידקים שמפרקים חומרים רעילים לבין הצלחה בבחינות
זה היה לקראת השעה השנייה של מבחן הסיום בקורס במכללה, כשקיבלתי אותות ברורים מן המשגיחה כי אחד הסטודנטים מנסה להעתיק מחבריו. ואכן, הבחנתי בבירור בסטודנט השולח מבטים נזקקים לצדדים, ואף רוכן קדימה ואינו מנסה אפילו להסתיר את מצוקתו. בשלב זה החלטתי להתערב. הפושע הפוטנציאלי הצעיר הוצא מיד מכיתת הבחינה לשיחת נזיפה אישית. המשגיחה התלוותה אלינו, חדורת רוח קרב ועזוז.
“מה חשבת, שתתחמק מעונש?!” זעמה.
סימנתי לה לעצור. “אנא הקשב,” ניסיתי להנעים על לבו בדברי חלקות. “גם אם קשה לך, אתה לא יכול להעתיק מחברים.”
לא ניכר שהוא התרגש. “לא העתקתי.” אמר בביטחון. “אני יודע את התשובות לכל השאלות.”
“סיימת את המבחן כבר?” שאלתי. הוא הנהן בראשו.
“באמת.” הקשיתי. “אז מה הייתה השאלה האחרונה?”
“זאת הייתה שאלה על ההיסטוריה של האבולוציה,” חייך. “אני זוכר את הנושא הזה מההרצאה. לפני כמעט מאה שנים, אנשים התחילו להשתמש בחומר שנקרא בשם פֶנטַאכְלוֹרוֹפֶנוֹל כדי לשמר עצים ועמודי טלפון. זה היה חומר סינתטי שלא היה קיים עד אז, וחיידקים ופטריות לא ידעו איך להתמודד אתו. הוא השמיד אותם בקלות וביעילות.”
“ומה קרה אז?” שאלה המשגיחה בקור.
“בגלל שהחומר היה חדש כל כך בטבע, החיידקים לא היו מוכנים לקראתו, ועדיין לא היו חמושים בדרכים לפרק אותו,” ענה מיד. “והוא הצטבר בקרקע ונשאר עשרות שנים. הוא היה רעיל גם לבני אדם, ולכן התחילו לחפש חיידקים שיוכלו בכל זאת לפרק אותו, ובשנות ה-80 גם מצאו חיידקים כאלה: ספינגוביום כלורופניקולום.”
המשגיחה הרימה גבה בכיווני. הנהנתי. באמת יפה שזכר את השם. “ואיך הם הצליחו לרכוש את היכולת החדשה הזאת?” דרבנתי אותו.
“זה החלק היפה,” גיחך. “הם קיבלו עזרה מחברים שלהם. הרי אתה לימדת אותנו בשיעור שחיידקים יכולים להחליף גנים זה עם זה. חלק מהם אוספים גנים מחבריהם שמתו. אחרים מתחברים זה לזה באמצעות שלוחות דקות, וכך מעבירים גנים ביניהם בעודם בחיים. ובמקרים נדירים מסוימים, יכולים אפילו נגיפים לתקוף חיידק אחד, להרוג אותו ולשדוד ממנו מקטעים של חומר גנטי ולהעביר אותם לחיידק אחר. יש המון דרכים!”
המשגיחה העבירה את משקלה מרגל לרגל. “הוא צודק?” הגניבה לכיווני.
הנהנתי בראשי, אפוף שרעפים.
“צודק לגמרי,” אמרתי. “חיידקים באמת יכולים להעביר גנים זה לזה, ומחקר חדש שהתפרסם השנה הראה שהספינגוביום הצליח לקבל עזרה משני חיידקים אחרים, אף שעדיין לא ברור לנו בדיוק איך. הגנים משני החיידקים האחרים השתלבו בקוד הגנטי של הספינגוביום, והקנו לו את היכולת הבסיסית, שהשתפרה במהלך אבולוציה מהירה של עשרות שנים, לפרק את המולקולות הרעילות של הפנטאכלורופנול.”
“כן,” פיהק הסטודנט בהפגנתיות, “קראתי את המחקר הזה. כולם מתלהבים מן האבולוציה המהירה של הספינגוביום, אבל החוקרים שניתחו את הקוד הגנטי שלו לעומק מודים שהגנים שרכש די בהם רק בקושי כדי לפרק את המולקולות הבעייתיות. הם עברו אבולוציה חלקית שהתאימה אותם לתפקיד, אבל הם לא הצליחו להתייעל בו באמת. בגלל זה החיידק עדיין לא יעיל לגמרי בפירוק החומר. ועדיין, כל הכבוד לאבולוציה.”
“אתה יודע די הרבה, יחסית למישהו שנתפס כשהוא שוקל העתקה,” אמרתי.
“לא ניסיתי להעתיק,” משך הסטודנט בכתפיו. “אמרתי לך, ידעתי את החומר. אתם מבזבזים את הזמן שלכם. לא העתקתי. כולם שם חברים שלי. אני רק מנסה לעזור להם.”
חשתי את מצחי נחרש קמטים. לא יכולתי שלא לחשוב על הספינגוביום. גם הוא קיבל עזרה מחבריו, בדרך מוזרה. בעולמם האנוכי של החיידקים הטורפים והנטרפים, ומתוך מאבק מתמיד על קיום ויעילות, אינטראקציות בין החיידקים יצרו צאצא ראשון שהיה מסוגל להתמודד עם תנאי הסביבה הקשים, ואולי גם הביא תועלת לשאר החיידקים בכך שנטרל את החומר הרעיל וסילק אותו מן הקרקע. ממש כמו…
“גברתי המשגיחה,” דיברתי לאט, “אם אני כאן מחוץ לכיתה, ואת מחוץ לכיתה, מי משגיח על הנבחנים ברגע זה?”
המשגיחה פצתה פיה, ללא קול.
הסטודנט רק חייך.
____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
על המחבר
רועי צזנה הוא חוקר ביחידה לחיזוי טכנולוגי וחברתי באוניברסיטת תל אביב, דוקטור בננו-טכנולוגיה מן הטכניון, כותב בנושאי מדע פופולרי ובעל הבלוג “מדע אחר”. ספרו “המדריך לעתיד” עומד לראות אור בהוצאה עצמית ובמימון באמצעות Headstart.
