המשרד להגנת הסביבה: תעלת הימים של הבנק העולמי לא תשקם את ים המלח, אלא אף עלולה לסכן אותו

עם זאת, בנייר העמדה מסכים המשרד לפיילוט בקנה מידה מצומצם 

עוד בנושא באתר הידען

• ים המלח – הצעות לפתרונות. ד”ר אסף רוזנטל
• חשבנו שנפטרנו מתעלת הימים, הבנק העולמי חשב אחרת. ד”ר אסף רוזנטל

המשרד להגנת הסביבה הודיע היום כי הוא מתנגד בתוקף לתוכנית הבנק העולמי להזרמה שנתית של יותר מ-1,000 מלמ”ק תוצרי לוואי של התפלה לים המלח. בימים אלה מקדם הבנק העולמי את הפרויקט שבמסגרתו יוקם מתקן התפלה בירדן שיתפיל את מי הים האדום ואילו התמלחות יוזרמו בהיקף נרחב לים המלח.

על פי עבודות מקצועיות של המכון הגיאולוגי, הזרמת מי ים ותמלחות לים המלח בהיקף של יותר מ-350 מלמ”ק עלולה להביא להתפרצות של חיידקים ואצות שיצבעו את הים באדום וישחררו מימן גופרתי לאוויר, דבר אשר יגרום למפגעי ריח קשים. בנוסף, הזרמת תוצרי הלוואי של ההתפלה (תמלחות) לים המלח תביא ליצירת גבס במים. תהליכים אלה יביאו לכלייה מוחלטת של הים ויהרסו כליל את התיירות באזור. גם בדוחות הבנק עצמו מתואר חוסר ודאות נרחב באשר להשלכות ביצוע הפרויקט בהיקפו המלא ועל כן המשרד להגנת הסביבה מתנגד לביצוע הפרויקט בהיקף זה ובאופן מיידי מבלי לבחון את ההשלכות בשטח.

מתוך עיקרון הזהירות המונעת, המשרד תומך בביצוע פיילוט בהיקף מוגבל אשר יאפשר מחד הזרמת כמויות נכבדות של מים לים המלח ובכך תתמתן ירידת מפלס הים ומאידך, לבחון את השינויים ואת השפעות הזרמת המים על המערכת האקולוגית כולה. העברת התמלחות תתבצע באמצעות צנרת מוגבלת בהיקפה למתחם סגור ומבוקר בדרום האגן הצפוני של ים המלח ובה יתאפשר לבחון במדויק את ההשפעות הסביבתיות של המהלך. מהלך זה יספק ודאות רבה בהרבה לגבי תהליכים הנחזים כיום רק במודלים חישוביים. ביצוע הפיילוט יאפשר הזרמת כמויות מים גדולות יותר בעתיד והצלה של הים במהלך אחראי. לא ייתכן שכליית הים והמערכת האקולוגית, כפי שאנו מכירים אותה, תתבסס על שיקולים כלכליים בלבד.

מצ”ב עמדת המשרד

‏12 פברואר 2013
‏ב’ אדר, תשע”ג

מובל השלום ים סוף/ים המלח (RSDS) – עמדת המשרד להגנת הסביבה
בימים אלו מסתיימת עבודת בדיקת ההתכנות של פרויקט מובל השלום ים סוף/ים המלח, מפורסמים דוחות הבדיקה ונשלמת ההיערכות לשימוע ציבורי שיתקיים משבוע הבא בירדן, ברשות הפלסטינאית ובישראל. מסקנות והמלצות הבנק העולמי יהוו בסיס למקבלי ההחלטות באשר להמשך הפרויקט. לקראת השימוע הציבורי המשרד להגנת הסביבה מבקש להביע את עמדתו, וזאת לאחר בחינה מעמיקה של דוחות הבנק העולמי. חשוב לציין שהבנק העולמי מציג עבודה מעמיקה ורצינית. עם זאת, ההמלצות באשר לדרך למימוש הפרויקט, אינן עולות בקנה אחד עם מדיניות המשרד. המשרד מקדם בברכה את הפרויקט בכללותו, אך יחד עם זאת, מתוך האחריות הלאומית והאזורית, נטען כי יש הכרח בנקיטת זהירות מונעת, תוך בחינת ההשפעות הסביבתיות ביישום הפרויקט בקנה מידה קטן מבוקר וזהיר, בניגוד למימוש בקנה מידה גדול כפי שממליץ הבנק העולמי, שעלול ע”פ הערכות להביא לנזקים סביבתיים ואקולוגים בלתי הפיכים. בנוסף, חשוב לציין שאמנם שיקום ים המלח הנו אחת ממטרות העל של הפרויקט המוצע, אך המוקד של הבנק העולמי, כפי שמשתקף בדוחות, הנו על בניית מערך אספקת מי שתייה לירדנים, תוך מתן משקל גדול להיבטים הכלכליים ביחס להיבטים אחרים, לרבות היבטים סביבתיים-אקולוגים.
מבוא
ים המלח, הינו אחד מאוצרות הטבע הייחודיים של ישראל, ושל העולם בכלל. הים מצוי מזה מספר עשרות שנים בתהליך הרס מתמשך, הנותן ביטויו בפגיעה קשה במרקם האקולוגי הייחודי במרחב ים המלח. ברור לכל שאם לא יינקטו פעולות מנע בשנים הקרובות, ההרס יהיה בלתי הפיך, ויפגע אנושות, בנוסף לפגיעה הסביבתית-אקולוגית, גם בערכים חברתיים, היסטוריים, כלכליים ותרבותיים, בכל המרחב סביבו, הן בצד הירדני והן בצד הישראלי.
ים המלח שוכן בגובה של כ- 400 מתחת לפני הים, מנקז את נהר הירדן ובמידה פחותה מי מעיינות ונחלים (רובם נחלי אכזב), ומהווה בסיס ניקוז שאין ממנו מוצא. ים המלח הוא משאב סביבתי ייחודי מסוגו בעולם, ומהווה אתר תיירותי חשוב. תכונותיו הכימיות הפכו אותו גם למשאב כלכלי לתעשייה. המלחים והמינרלים המומסים במימיו, משמשים בתעשייה הכימית בישראל ובממלכת ירדן, בין היתר להפקת אשלגן, ברום ומגנזיום.
במהלך חמישים השנים האחרונות, ירד מפלס ים המלח ביותר מ- 30 מטרים, ונכון ל- 2011, הגיע המפלס לגובה של 425 מטרים מתחת לפני הים (תרשים 1). קצב ירידה זה הולך וגובר, כשבשנה האחרונה (2012) הגיעה ירידת המפלס לשיא של 1.5 מ’. ירידת המפלס גורמת, בין היתר, להיווצרות בולענים, לשינויים במשטר המים המזינים שמורות טבע בחופי ים המלח ולשינויים בנגישות לקו המים.

מקור: המכון הגיאולוגי
שאיבת מים מהכינרת ומהירמוך לצרכים של אספקת מים בישראל, בירדן ובסוריה, וכן שאיבה של מי ים המלח על ידי מפעלי הכימיקלים בישראל ובירדן, יצרו גירעון במאזן המים של ים המלח (כניסת מים מול התאיידות), המגיע כיום לכ- 800 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. השפעתו השלילית הנה מהותית לתהליך זה, ומתווספת להתערבות נוספת מעשה יד-אדם המקדמת תהליכים להאצת האידוי במרחב דרום ים המלח לצורכי ניצול המחצבים המצויים בתמיסת המים.
הגירעון גדל בהתמדה בשל עלייה בתפיסת המים וצמצום הזרימות הטבעיות, כתוצאה מהקמת מאגרים חדשים ותפיסת זרימות מהנחלים בישראל, בסוריה ובממלכת ירדן. עקב כך, שיעור ירידת המפלס כיום הנו למעלה ממטר אחד בשנה.

הבעיות המרכזיות הנובעות מירידה של מפלס ים המלח הן אלה:
• הופעה נרחבת של בולענים (בורות קריסה), חללים גדולים בקרקע לאורך חופי ים המלח (משני צדיו): יותר מ- 1,000 בורות נפערו, חלקם מתחת למבנים ולכבישים. חללים אלה מסכנים תשתיות חיוניות, לרבות כבישים ראשיים, ולפיכך גם מסכנים חיי אדם.
• פגיעה במערכות הנחלים המתנקזים אל ים המלח – ירידת המפלס מאיצה את תהליכי העירוץ והסחיפה סביב ים המלח ומהווה איום נוסף על התשתיות.
• נסיגה מהירה של קו החוף מותירה אחריה שטחי בוץ טובעני. שטחים אלה מקשים על הגישה לים, והשינויים החזותיים הכרוכים בכך פוגעים בתדמית התיירותית של האזור.
• לנסיגה של קו החוף השלכות אקולוגיות חמורות. בין היתר, היא פוגעת קשות בנאות המדבר ובמערכות הטבעיות של חוף הים, בעיקר בשל ירידת המפלס של מי התהום ממערב לקו המים.
• נסיגת החוף מחייבת העתקת תשתיות מתמדת, הן של אתרי התיירות לאורך חופיו של ים המלח, והן של מפעלי ים המלח, השואבים את מי הים מהאגן הצפוני ומובילים אותם לאגן הדרומי. כמו כן, אחת התשתיות הגדולות שיוקמו בעתיד הקרוב היא מערכת הובלת קציר המלח, מהאגן הדרומי אל האגן הצפוני, כשיידרש להעתיק את מתקני פריקת המלח שנקצר בכל פעם שתהיה נסיגה משמעותית של קו החוף.

הבנק העולמי מעריך את הנזק העתידי הכולל כתוצאה מהתדרדרות ים המלח, בכשלושה מיליארד דולר לשישים השנים הבאות.
בשנים האחרונות עסקו צוותי מומחים מהבנק העולמי בבדיקת התכנות לפרויקט מובל השלום (‘תעלת הימים’). הפרויקט הנו אזורי וכולל את ישראל, ירדן והפלסטינאים. לפרויקט הוגדרו שלוש מטרות על: (1) הצלת ים המלח מקלייה; (2) התפלת מי ים לצורכי השותפות האזוריות לפרויקט ובייחוד לירדן המצויה בעקת מים; ולבסוף, (3) יצירת בסיס משותף לשיתוף פעולה כלכלי אזורי למען קידום השלום.
באמצעות מספר דוחות שהתפרסמו לאחרונה, קובע הבנק העולמי שההתכנות להקמת הפרויקט קבילה, תוך שהיא נבחנה מבחינה כלכלית, סביבתית והנדסית. על בסיס בדיקות ההיתכנות קובע הבנק העולמי שאי יישום הפרויקט, שעיקרו העברת מי ים ותמלחת ממפרץ עקבה אל ים המלח, ימשיך מפלס ים המלח לרדת בהתמדה, תוך גרימת נזקים סביבתיים, כלכליים וחברתיים בהיקף נרחב. יתרה מזאת, בדוח ההתכנות של קוני ובלייר (Coyne & Bellier) נכתב כי “פרויקט חלוץ, בקנה מידה קטן, שניתן ליישמו בצורה פשוטה וקלה, באופן כזה שיאפשר קבלת תוצאות במהלך התכנון המפורט, מבלי לעכב משמעותית את לוח הזמנים הכולל של הפרויקט”. בנוסף נכתב: “ניתן לתכנן גישה זו לצורך ניתוח משמעותי להערכת ההשפעות של ערבוב מי ים סוף ומי ים המלח, כפי שנוסחו במסגרת בדיקת המידול של ים המלח”. למרות שעיקרון הזהירות המונעת מחייב מהלך בדיקה באמצעות פרויקט חלוץ, קובע מנגד הבנק העולמי שאין בכך משום כדאיות כלכלית, ולכן הוא ממליץ, שיש הכרח לגשת לרעיון הפיתוח בשלבים של פרויקט החלוץ, אך בקנה מידה גדול מזה שמתאים לידע המצוי בידינו בשעה זו.

הצעת הבנק העולמי
מבין מגוון החלופות שנבחנו על ידי צוותי המחקר , ממליץ הבנק העולמי על חלופה שלדעתו היא האופטימלית, ועיקרה הקמת תחנת שאיבה בראש המפרץ בעקבה, שתשאב בהיקף מקסימאלי של שני מיליארד מטרים מעוקבים לשנה (עד לשנת היעד 2060). המים יוסנקו צפונה ויועברו באמצעות מנהרה ומערכת צנרות, לנקודה בקו פרשת המים בדרום הערבה הירדנית ומשם תמשך העברתם בגרביטציה אל מתחם בדרום האגן הצפוני של ים המלח, שבו תוקם תשלובת מתקני התפלה. התשלובת תספק כ- 850 מיליון מטרים מעוקבים של מי שתיה בשנה, מהם יוקצו 60 מיליון לטובת ישראל, סדר גודל דומה לרשות הפלסטינאית, וכל היתר יספק את צורכי ירדן. התמלחות (רכז המלחים שהם תוצר הלוואי של תהליך ההתפלה) יוזרמו אל ים המלח באמצעות צנרת, מתוך מטרה לייצב באופן הדרגתי את ירידת המפלס של ים המלח, ובהמשך אף להביא לשיקום מפלסי העבר של הים. עוד מתוכנן כי הפרש הגבהים בין עקבה לבין דרום ים המלח, העומד על 423 מ’, ינוצל להקמת תחנת כוח הידרואלקטרית לייצור חשמל, שתספק חשמל הן לירדן והן לרשות הפלסטינאית.

הסיכונים הסביבתיים וחוסר הוודאות
הקמתו של הפרויקט בהיקף המוצע, טומן בחובו סיכונים סביבתיים גדולים, העשויים להביא לפגיעה ניכרת בלתי-הפיכה בים המלח ובסביבתו. הסיכונים העיקריים הינם:
• התפרצות ביולוגית – ערבוב של מי ים סוף עם מי ים המלח, עשוי לגרום להתפרצות ביולוגית, בעיקר של חיידקים ושל אצות. סף המיהול של המים העליונים בעמודת המים בים המלח שמעבר אליו תתרחש התפרצות ביולוגית הוא 10%. הנחת היסוד בדוח ההתכנות, קובעת שהפוספט המצוי במי ים סוף הוא זה שעלול לגרום להתפרצות, מאחר והנו מרכיב חיוני להתפתחות ביולוגית. התפרצות שכזאת עשויה לגרום לפליטה לאוויר של מימן גופרתי. בד בבד, נקבעה הנחה, המתבססת על תוצאות מידול בלבד, שהפוספט נוטה להקשר לגבס, ולכן הוא ישקע לעומק הים ולא יהיה זמין להתפתחות ביולוגית כלשהי. הנחה מודלית זאת לא נבחנה באופן מעשי, ובוודאי שמהווה סיכון רב באם יוחלט על בדיקת המערכת בקנה המידה עליו ממליץ הבנק העולמי. יתר על כן, מוסכם שערבוב מי ים סוף עם מי ים המלח, יביא ליצירת גבס. לא ידוע באיזו כמות יחסית מדובר, כמו גם באם תהיה הפתתה שתגרום לשקיעת הגבס או לחילופין הוא יורחף בעמודת המים. מכאן גם שלא ידוע האם ייווצר מספיק גבס זמין ביחס לכמויות הפוספט במים לצורך קשירתם והשקעתם לעומק הים. עוד נטען שכתוצאה מנוכחות גבוהה של זרחן במי ים המלח, עשוי מרכיב זה לדכא התפתחות ביולוגית בשל היותו ברמה רעילה. גם נושא זה לא אושש הלכה למעשה, ולא ניתן להסתמך עליו, אלא בבדיקתו בקנה מידה קטן.
כיום קיים ערבול בעמודת המים של ים המלח וישנה מידה מסוימת של אחידות מבחינת ההרכב הכימי לעומק עמודת המים. הזרמת מי ים לים המלח תגרום לריבוד שכבה עליונה בריכוז מליחות נמוך יחסית, וזאת בשל הבדלים בריכוזי המלחים ובשל הבדלים בצמיגות המים. ההערכה היא שהסף הכמותי לשינוי מהותי שיביא להתפרצות ביולוגית הוא מעבר ל- 400 מיליון מטרים מעוקבים, כשלא ברור מה עשוי להתרחש עד לסף של 1,000 מיליון מטרים מעוקבים ומעלה, שנקבע בדוח ההתכנות כסף קריטי ודאי להתפרצות.
• שיקוע הגבס – כאמור, ערבוב מי ים סוף במי ים המלח, יביא ליצירת גבס. קיימת אי וודאות איזו כמות גבס תתקבל, האם יהפוך לתרחיף בעמודת המים (וילבין את המים), או יתגבש כך שישקע אל הקרקעית. לכל תרחיש השלכות סביבתיות משמעותיות, המחייבות נקיטה בעקרון הזהירות המונעת, תוך בחינה מבוקרת ובקנה מידה קטן.
• זיהום אקוויפרים – זיהום מאגרי מי התהום לאורכה של הערבה הירדנית כתוצאה מדליפות בהעברת מי הים אל ים המלח, בין אם כתוצאה מכשל הנדסי ובין אם כתוצאה מרעידת אדמה או מאירוע חבלני שיפגע במערכת ההולכה.
• זיהום אויר – הצורך באספקת חשמל למתקני ההתפלה יחייבו בהכרח הקמת תחנות כוח, יביא לגידול משמעותי בהיקף פליטות גזי החממה בירדן, אשר בהכרח ישפיע על איכות האוויר באזור כולו.

עבודת מחקר של המכון הגיאולוגי הישראלי, איששה את החששות באשר להשפעות הסביבתיות שהן תוצאה מערבוב מי ים סוף עם מי ים המלח. המחקר, שהתבסס בעיקר על מידול, הצביע על התופעות המרכזיות הצפויות מערבוב שני מקורות המים: שינויים בעמודת המים האופיינית של ים המלח; שינויים כימיים והתכנות לריאקציות כימיות שונות; פריחת אצות וחיידקים במים; יצירת גבס ועוד. עוד נקבע שקיים טווח כמותי להזרמת מי ים או תמלחת, הנע בין 350 ל- 500 מיליון מ’ מעוקב, שמעבר אליו יתרחשו בגוף המים של ים המלח כלל השינויים שתוארו עד כה. בדוחות הבנק העולמי ישנה התעלמות מסף זה שנקבע על ידי המכון הגיאולוגי. במקומות שונים בדוח מובהר שישנה הכרה בסכנות הצפויות ובהכרח להמשיך ולבדוק אותן. כך למשל נכתב ש:”זוהו כמה השפעות סביבתיות וסוציו-אקונומיות משמעותיות, אך קיימת הערכה שניתן למתן אותן לרמה קבילה (במקרה של ההשפעות על ים המלח, עדיין יש לאמת זאת בהזרמות מעל 400 מיליון מ”ק/שנה בכל הנוגע לשגשוג אצות אדומות)”. למרות זאת, באופן די תמוה, קובע הבנק העולמי שהסף התחתון להולכת מים ממפרץ עקבה אל ים המלח לא יפחת מ- 1,000 מיליון מטרים מעוקבים לשנה. לאור חוסר הוודאות הנרחב, שניתן לו ביטוי גם בדוחות הבנק העולמי עצמם, עמדה זאת לגבי היקף הזרמת מי הים, מים סוף לים המלח, אינה מקובלת על המשרד להגנת הסביבה, ולא ייתכן שעיקר תמוכה יתבסס על שיקולים של היתכנות כלכלית. לאור הסתירה בין הדברים בדוחות הבנק העולמי, הנושא מחייב בחינה מעמיקה יותר המבוססת על פרויקט חלוץ, ובנוסף על קבלת מידע משלים באמצעות מודל תלת ממדי.
בתחשיבי הבנק העולמי מצוין שסף הספיקה העליון של שאיבת המים ממפרץ עקבה, עומד על 2,000 מיליון מטרים מעוקבים, וזאת כדי להגיע להיקף מים מותפלים של 850 מיליון מטרים מעוקבים בשנת יעד 2060. מכאן שכמות התמלחת הסופית שתוזרם לים המלח תהיה כ- 1,040 מלמ”ש. זאת אומרת שכדי לעמוד ביעד ייצוב המפלס, דרושים לפחות עוד כ- 160 מלמ”ש. בתרחיש בו הכוונה לשקם את מפלסי העבר של ים המלח, תוך התחשבות בהגדלת שטח הפנים של הים ומיהול שכבת המים העליונה (שבהכרח יגבירו את שיעורי האידוי), הרי שנדרשת כמות נוספת של למעלה מ- 200 מלמ”ש (כ- 10%) מעבר לסף העליון עליו המליץ הבנק העולמי. מאחר וכמות זאת היא מעבר לנדרש לצורכי התפלה, הרי שתידרש השקעה נוספת בתשתיות ובתפעול הולכת מים אלו אל ים המלח שלא תניב החזר הוני. כיוון שהניתוח הפיננסי של הפרויקט מתבסס על ניצול של 80% של המים השאובים לצורכי התפלה (מחושבת יתרה של 20% מים מותפלים הזמינים להקצאה), תוך הנחת יסוד שישראל והרשות הפלסטינאית ירכשו את עודפי המים שהם מעבר לצרכים העתידיים החזויים של ירדן, הרי שלתפיסתו של הבנק העולמי, אין זה כלכלי לכלול את התוספת הנדרשת לייצוב מפלס ים המלח בתכנית הכוללת. כיוון שכך, לא כלל הבנק העולמי כמות נדרשת זאת בסף העליון, תוך ציון מספר אפשרויות להשגת הגדלה עתידית נוספת זאת, שסביר להניח שלא ייושמו כלל. חשוב להבהיר שעיקר ההתייחסות לבדיקת ההיתכנות מתבססת על סף הזרמה של 2,000 מלמ”ש, כשלמעשה כמות זאת לא תספיק ככל הנראה להשיג את יעד ייצוב מפלס ים המלח, ובוודאי לא לשיקום מפלסי עבר, אלא תשיג האטה משמעותית בירידת המפלס.
ראוי להדגיש שבבדיקת הצרכים למים שפירים בירדן, ישראל וברשות הפלסטינאית, נקבעה הקצאה לפלסטינאים שאינה מבוססת על ניתוח משק המים הפלסטינאי. יתר על כן, הנחת היסוד היא שהשותפות האזוריות יסכימו לשלם את העלויות המוערכות בדוחות, שהן פי שלוש ויותר מהעלות למים מותפלים כיום בישראל. הנחת יסוד זאת מעמידה בספק רב את ההתכנות הכלכלית של הפרויקט, ובהחלט מעמיד הדבר בסימן שאלה באשר ליישום התוספת הנדרשת לשיקום ים המלח, שהיא מעבר לסף הספיקה העליון שקבע הבנק העולמי. יתר על כן, בהנחה שישראל והרשות הפלסטינאית כן יסכימו לרכוש את המים המותפלים במחיר שאינו כלכלי במחירים ידועים כיום, לא הובאו בחשבון המשמעויות הכלכליות, ההנדסיות והסביבתיות ביחס לתשתיות הנדרשות להובלת המים המותפלים, מתשלובת מתקני ההתפלה בירדן, אל הצרכנים בישראל וברשות הפלסטינאית.

חשוב לציין שרוב המסקנות המוצגות בדוח ההתכנות לגבי הסיכונים הסביבתיים, מתבססות על מודלים (רווי הנחות) בלבד, המעלים קושי עצום להקיש מהם לגבי תהליכים טבעיים המתרחשים בקנה מידה כל כך גדול. בדוח של הבנק העולמי, שבמסגרתו נבחנו ההשלכות הסביבתיות, נאמר במפורש ש:”הענקת תשומת לב נאותה ליישום, פיקוח וניטור, תאפשר ליישם את הפרויקט ללא השפעות סביבתיות או חברתיות בלתי קבילות בכל הנוגע לשלב אספקת מי השתייה. עם זאת, עדיין קיימת אי וודאות לגבי השפעות אפשריות של הפרויקט על ים המלח ועל האפשרות להביא לייצוב, מבלי לגרום נזק בלתי הפיך לערכו התרבותי”. אי וודאות זאת באשר לכל המפגעים הסביבתיים הצפויים, ובייחוד אלו שטרם ניצפו, מחייבת נקיטה של עקרון הזהירות המונעת, לבל נחטא ונגרום נזק בלתי הפיך שיביא לכליה של ים המלח וסביבתו. חשוב לציין שהדוחות שפורסמו על ידי הבנק העולמי, אינם כוללים את התייחסות שהועברה על ידי יחידת העל של ניהול המחקר (SMU), והדבר מעורר תהיות באשר להמלצות הכלולות בהתייחסות זאת.

עמדת המשרד להגנת הסביבה

ברור לכל שלנגד עינינו מתרחש תהליך התדרדרות הולך וגובר של אחד מאוצרות הטבע והתרבות הייחודיים של ישראל והעולם כולו. יש הכרח למצוא מענה הולם לבלימת התדרדרות, שיביא לכליה סביבתית, אקולוגית וחברתית במרחב ים המלח כולו, הן בצד הישראלי והן בצד הירדני. כיוון שכך, תומך המשרד להגנת הסביבה במציאת פתרון משולב שישיג את כלל מטרות העל שנקבעו לפרויקט. יתר על כן, המשרד יתמוך בכל פתרון שיורחב אף מעבר למטרות אלו, כדוגמת שיקום נהר הירדן, שהוא כשלעצמו מהווה נכס אקולוגי, תרבותי והיסטורי.

יחד עם זאת, בשל חוסר הוודאות האקולוגית העצום הכרוך ביישום הפרויקט בדרך המומלצת על ידי הבנק העולמי, המשרד להגנת הסביבה לא רואה אפשרות לקדם באופן מידי את הפרויקט בהיקף המומלץ בדוח ההתכנות הכלכלית-הנדסית, זאת מתוך גילוי אחריות לאומית ואזורית, לעתידו של ים המלח וסביבתו. הבנק העולמי שולל אפשרות לביצוע פרויקט חלוץ בהיקף קטן, ובמקום זאת הוא ממליץ על יישום הפרויקט בשלבים, תוך בחינת ההשלכות הסביבתיות במהלך השלבים הראשונים והתמודדות איתן. המלצה זאת אינה מקובלת הואיל והינה בלתי-הפיכה לאור ההשקעות הכלכליות הצפויות החל מהשלבים הראשוניים. באם ימצא שאכן ייגרם נזק סביבתי גדול, שלא יימצא לו פתרון ויצריך פירוק תשתיות, הסיכוי לכך יהיה נמוך בשל טענת הנגד באשר להשקעות שכבר בוצעו. יתר על כן, ההמלצה של הבנק העולמי לפסוח על ביצוע פרויקט חלוץ, ובמקום זאת להזרים כמות גדולה לים המלח (שתגיע ל- 75% לפחות מכמות היעד הסופית), טומנת סכנה מאוד גדולה לגרימת מפגעים, שלאחר גילויים יתכן ולא ניתן יהיה לשקמם.

המשרד להגנת הסביבה תומך בעריכת פרויקט חלוץ, כפי שהוצע על ידי יושב ראש ועדת ההיגוי הישראלית, פרופ’ אורי שני. בגוף דוח ההיתכנות צוין במפורש: “פרויקט חלוץ עצמאי, בקנה מידה קטן, שניתן ליישמו בצורה פשוטה וקלה. יהיה ניתן ליישם פתרון חלוץ כזה כדי לקבל תוצאות במהלך שלב התכנון המפורט מבלי לעכב משמעותית את לוח הזמנים הכולל של הפרויקט. בכפוף לתוצאות משביעות רצון מפרויקט חלוץ כזה, יהיה ניתן לפתח את הפרויקט בקנה מידה מלא באופן מידי, או לחלופין, להמשיך בחלק זה יחד עם פיתוח בשלבים של הפרויקט הראשי כמתואר להלן”. עוד צוין שניתן ליישם פרויקט חלוץ שכזה בגוף מים בתוך ים המלח, כשהוא ייסכר באמצעות סוללות עפר או מסלעות. פרויקט שכזה יספק אינדיקציות מציאותיות יותר שביחס אליהן ניתן יהיה לבחון את אמיתות ממצאי המידול, שהם הבסיס העיקרי למירב ההמלצות עד כה.

לבנק העולמי מספר טיעוני נגד, השוללים לטענתו את היתרונות למימוש פרויקט חלוץ:

א. פרויקט זה, בשל גודלו המצומצם ובהתאם לממצאי המכון הגיאולוגי יחייב בחינה בכמות מים מוזרמים שאינה עולה על 400-500 מלמ”ק. לטענת הבנק העולמי כל כמות שהיא מתחת ל- 1,400 מלמ”ק תמשיך לעכב את שיקום מפלס ים המלח, בעוד זה ימשיך וירד. טיעון זה סותר דברים שנכתבו בדוח עצמו ולכן הם חסרי בסיס, שכן צוין במפורש שפרויקט החלוץ ייושם לזמן מוגבל, ולא נראה שיהווה גורם מעכב משמעותי. יתר על כן, גם אם תוזרם כמות יחסית קטנה לים המלח במהלך יישום פרויקט חלוץ, הרי שתהיה בכך משום תרומה מסוימת להאטת קצב ירידת המפלס וכן להמשך פיתוח הידע.

ב. נטען ש:”כל שלב פיתוח ראשוני הכולל קיבולת פחותה מכ- 950 מלמ”ק מי ים סוף, לא יוכל לספק את מלוא הביקושים למי שתייה שעליהם הוסכם בפרויקט”. ראשית יצוין שלעת עתה, לא ברור האם קיימות הסכמות בין המדינות המיועדות לגבי ההיקף הכמותי, והאם ישנן התחייבויות מפורשות לרכוש מים מותפלים שמקורם בפרויקט. זאת ועוד, טענה זאת סותרת באופן חד משמעי את ניתוח ביקושי הצריכה למי שתייה שהוצגו בתחילת אותו הדוח. צרכנית המים שמצויה במצוקת אמת היא ירדן, ונקבע שהביקוש בירדן עד שנת 2020 יעמוד על סך של 230 מלמ”ק, זאת אומרת שנדרשים בסך הכל 510 מלמ”ק מי גלם. גם אם נתייחס לכמות הכוללת המיועדת לשנת יעד זאת, העומדת על 350 מלמ”ק, הרי שיידרשו כ- 780 מלמ”ק מי גלם בלבד. יתר על כן, אם נבדוק את יעד הביקוש של ירדן לשנת 2030 העומד על 310 מלמ”ק, הרי שהיקף מי הגלם שיידרשו הוא 690 מלמ”ק. לכן, לטענת הסף של הבנק העולמי אין כל בסיס הגיוני, לפחות לא כזה המעוגן בדוח שלו עצמו.

ג. נטען שגודל הלגונה המוצעת לפרויקט לא תוכל לקלוט כמות גדולה של הזרמת מי ים סוף, לפחות לא כפי שמתבקש מהדוח של המכון הגיאולוגי, קרי לפחות כמות של 400 מלמ”ק. טענה זאת כלל לא נבדקה, שכן ההצעה להקמת לגונה סכורה באה לידי ביטוי בדוח בתרשים כללי בלבד, עם ציון מיקום שרירותי של סוללת הסכר. הכרח לבחון ולהתאים את גודל הלגונה בהתאם למאזן המסה המתוכנן ובהתאם למשך בחינת פרויקט החלוץ.

ד. עוד נטען כנגד שפרויקט חלוץ לא יספק בסיס מידע מלא באשר להשפעות הסביבתיות והאקולוגיות ביחס לים המלח כולו, וסביר להניח שטענה זאת נכונה. אך יחד עם זאת, ביחס לתפיסתו הקיצונית של הבנק, הרי שקיים מינעד גדול של חוסר וודאות בין ההישענות הכמעט מוחלטת על מודלים, לבין בחינת המשמעויות מתוך יישום כמעט מלא של הפרויקט. ממצאי המכון הגיאולוגי קובעים באופן חד משמעי את סף כמות המים הניתן להזרמה, שמעבר אליו קיימת וודאות מוחלטת לנזקים האפשריים שייגרמו לים המלח. ביצוע פרויקט חלוץ, גם אם יהיה כרוך בהוצאה כספית גדולה, בעיכוב אספקת מים שפירים, ובעיקר בכך שלא ישפוך אור על ההיקף חוסר הוודאות המלא הכרוך בפרויקט, הרי שהוא בהחלט יספק וודאות גבוהה יותר מאשר ההסתמכות על המודלים הקיימים, ובהחלט יאפשר בחינה מושכלת, מבוקרת וזהירה, הן של ההשלכות להזרמה לים המלח והן של דרכי ההתמודדות המקצועית עם הבעיות שיתגלעו.

הצעה נוספת שהועלתה במסגרת דוח ההתכנות היא פיתוח בשלבים, תוך יישום חלקי (שלב א’) של קו צינור אחד שיספק רק 333 מלמ”ק. כנגד חלופה זאת גם כן נטענו טענות חסרות שחר, ובהכרח סותרות לדברים שנכתבו קודם לכן בדוח. כך למשל ניטען כנגד עיכוב משמעותי בתכנון ויישום השלבים המתקדמים יותר של התכנית.

להזכיר שבהצעת פרויקט החלוץ צוין במפורש שהרצת הפרויקט תוכל להתבצע במקביל לתהליכי תכנון מתקדמים. אין צורך לחכות מספר שנים, ובהחלט לא להמתין 10 שנים, לקבלת תוצאות כפי שצוין בדוח, ורק לאחר מכן להתניע את המהלך התכנוני הבא. עוד נטען שעיכוב שכזה במשך עשור, יגרום לפגיעה בצרכני המים. לא ברור מדוע לא ניתן להקים שני צינורות במקום אחד, ועל ידי כך להגיע ליעד התפלה של 80% בשלב ההתחלתי (שנת יעד 2020), כשסביר להניח שתוצאות הבדיקות יתקבלו תוך מספר שנים מועט ולא רק בתום עשור. הטיעון המקומם ביותר הוא ש”אין כדאיות כלכלית לחלופה זאת”. נקבע שהפרויקט יניב הפסד של בין 3 ל- 4 מיליארד דולר. לא ניתן פירוט להערכה זאת ולא ברור על מה זו מבוססת. אך מעבר לכך, כיצד ניתן לטעון כך כששלב זה אמור להוות את המפתח לקיומו של הפרויקט כולו? אם אכן יוחלט ליישם את ההיקף הראשוני של הפרויקט, כפי שממליץ הבנק העולמי, ויימצא שהפגיעה שתגרם לסביבה היא הרסנית, היכן בדוח קיימת הערכה של ניתוח הפסד בתרחיש שכזה? יש לשקלל הערכת נזק צפוי אקולוגי אל מול התועלת, לכאורה, בהקמת הפרויקט בגודל שמציע הבנק העולמי. הרי ברור שמימוש הפרויקט בדרך המוצעת על ידי הבנק העולמי, לאור השקעות הענק והיקף התשתיות, לא יאפשרו את עצירת הפרויקט, גם אם יתגלו השפעות הרסניות ומימוש הפרויקט למעשה ינגוד את מטרות העל שהוצבו בראשית הדרך. קשה לדמיין קיומה של חברת ביטוח שתיטול על עצמה לבטח תרחיש כזה.

בהערכות הכלכליות נטען, בין היתר, שנמצא מיתאם שלילי מובהק בין ירידת מפלס ים המלח לבין היקף תיירות החוץ במרחב זה ולהיפך, קרי, שיקום מפלס הים יביא בהכרח לעלייה בהיקף התיירות הנכנסת ובכך לרווח צפוי של כ- 3.5 מיליארד דולר. השאלה היא האם מגמה זאת תהיה תלויה רק במפלס? בתרחיש שבו איכות המים תיפגע, כתוצאה מהתפרצות ביולוגית, או/וגם יולבנו המים כתוצאה מיצירת גבס, האם גם אז צפויה המגמה בהיקף התיירות לעלות? לכך יש לציין לא הוצג ניתוח בדוחות הקיימים.

בבחינת ההתכנות הפיננסית צוינה רשימת תנאים מוקדמים שלדעת הכותבים תוצב על ידי המוסדות המממנים בטרם יתחייבו למימון ולהקצאת כספים לפרויקט. רשימה זו לא כללה את ההכרח להקטנת חוסר הוודאות באשר להשלכות הסביבתיות הצפויות ולעלויות הכלכליות שיהיו כרוכות בהן. בהיקפים הפיננסיים עליהם מדובר בפרויקט זה, הכרח לשקף את כלל הסיכונים האפשריים בעבור הגופים הפיננסיים הפוטנציאליים, ודווקא פרויקט חלוץ יכול לצמצם משמעותית את חוסר הוודאות, ובכך להבטיח את רתימתם.

לאור כל הדברים האמורים לעיל, המשרד להגנת הסביבה מתנגד נמרצות ליישום הפרויקט בהתאם להמלצותיו הנחרצות של הבנק העולמי. במקום זאת, תומך המשרד בהקמת פרויקט חלוץ הכולל מתקן התפלה במפרץ עקבה בהיקף קטן בלבד. מוצע שהעברת התמלחת תתבצע באמצעות צנרת מוגבלת בהיקפה אל מתחם סגור ומבוקר בדרום האגן הצפוני של ים המלח, כשבו ייבחנו ההשלכות הסביבתיות במשך מספר שנים נדרש. פרויקט החלוץ יספק מידע וכן וודאות רבה לגבי תהליכים הנחזים כיום רק באמצעות מודלים. באם ימצא שההשלכות הן הרסניות ואינן קבילות, הרי שהיקף הנזקים הכלכליים והסביבתיים שיהיו כרוכים בהפסקת פעולתו של המיזם, יהיו לאין ערוך קטנים יותר ביחס לעצירת יישום הפרויקט כולו, כפי שממליץ עליו הבנק העולמי.

חלופה זאת נבחנה ביחס לחלופות רבות אחרות, בכלל זה העברת מי ים התיכון לים המלח, או העברת מים מותפלים מחופי ישראל המערביים, אל ירדן. צוות בדיקת החלופות הצביע על החלופה להקמת מתקן התפלה בעקבה כחלופה הישימה ביותר, תוך בחינת כלל ההשלכות, בכלל זה כלכלית, סביבתית והנדסית. לירדנים יש תכניות פיתוח תיירותיות נרחבות במרחב עקבה, ולכן בהכרח הביקוש למי שתיה באזור זה רק ילכו ויגדלו. כיוון שכך, יש היגיון רב בהקמת מתקן התפלה בראש מפרץ עקבה, שהזרמת התמלחות ממנו אל ים המלח, לא רק שיאפשרו בחינה מבוקרת של ערבוב שני מקורות המים, אלא גם יבטיחו באופן וודאי את השמירה על המרקם האקולוגי הימי הייחודי המצוי לאורך חופי עקבה ואילת.

המשרד להגנת הסביבה אינו שולל את האפשרות שהוצעה על ידי צוות בדיקת החלופות, ביחס לחלופה משולבת, לפיה יוקם מתקן התפלה בעקבה ובנוסף למתקן לחופי הים התיכון של ישראל, כששניהם יספקו מי שתיה לירדנים. המתקן בעקבה יוביל את התמלחות לים המלח, ויאפשר בחינה ארוכת טווח, מבוקרת וזהירה של כלל המשמעויות הנובעות מערבוב מי ים סוף עם מי ים המלח. חלופה זאת בהחלט תחסוך משאבים רבים, מה שבהכרח יגדיל את התכנות ישימותה הפיננסית. כמו כן, בהכרח יושג הידוק ביחסים בין ירדן לישראל, כשגם הפלסטינאים יוכלו לצאת נשכרים ממהלך שכזה.

לאור ההתדרדרות ההולכת וגוברת של ים המלח וסביבתו, אופן הפקת המחצבים מתמיסת ים המלח על ידי תעשיות הכימיקלים, הן הירדנית והן הישראלית, אינו יכול להמשך במתכונתו הקיימת (הכוללת שאיבת מי גלם מהאגן הצפוני ואידויים באגן הדרומי), והמפעלים יאלצו לבחון חלופות טכנולוגיות להתייעלות, תוך הפחתה משמעותית בכמות מי הגלם הנשאבת לאורך השנים.

בדו”ח החלופות הועלה נושא שיקום חלקו התחתון של נהר הירדן, כשיש לו ערכיות רבה מבחינה אקולוגית-סביבתית, תרבותית והיסטורית. המשרד להגנת הסביבה רואה ביעד זה חשיבות רבה, בין אם יוחלט לשקם את הזרימה בו באמצעות מים מושבים באיכות גבוהה ובין אם על ידי הזרמת מים שפירים. יחד עם זאת, לאור תכנית האב למשק המים של ישראל לשנת היעד 2050, יקשה לראות כיצד תקצה מדינת ישראל מים יקרים בהיקף הנדרש להחייאת נהר הירדן,

בעוד שהיא נדרשת להיקפים הולכים וגדלים למימוש מתקני התפלה יקרים, על כל המשתמע מכך. צוות בדיקת החלופות קבע באופן חד משמעי שהשימוש במי שתיה לצורכי שיקום או ייצוב של ים המלח, מכל מקור מים שהוא בישראל, אינו מעשי או כדאי. תכנית לשיקום נהר הירדן תהיה קבילה רק בהינתן תרחיש שבו יתקבלו בישראל עודפי קולחים שלא יהיה להם ביקוש במגזר החקלאי. יתר על כן, הזרמת מים במורד הירדן מחייב את הסכמת הירדנים לאי שאיבתם לפני כניסתם אל ים המלח. כיום, בזרימה הזניחה המתקיימת לאורכו של נהר הירדן, ניתן לחזות בצד הגבול הירדני במתקני שאיבה פיראטיים רבים לצורכי חקלאות. הואיל וכך, אין כל וודאות שהזרמת מים יזומה על ידי ישראל במורד הנהר, תביא לשיקומו או לשיקום מפלסי ים המלח.

כיוון שכך הם פני הדברים, הרי שאנו מחויבים להמשיך ולבחון את ההתכנות לשיקום ים המלח באמצעות הובלת מי ים, על כל ההשלכות הכרוכות בכך, בכלל זה ההשפעות הסביבתיות. לאור כל הדברים האמורים עד כה, נראה שזהו המקור היחיד שיכול להוות בסיס לשיקומו של ים המלח.