שליטת ארה”ב בחלל – הסוף. כתבה רביעית ואחרונה בעקבות אירוע “האיומים על המדע והתבונה”

טל ענבר, ראש המרכז לחקר החלל במכון פישר אומר כי “אנו נמצאים בעידן חלל חדש, השליטה וההובלה של ארה”ב לא נתפסת כמשהו מובן מאליו, מדינות חדשות נכנסות לתחום, בלי שיתופי פעולה גדולים יהיה קשה לשרוד עם תוכניות חלל גדולות”

תוכנית החלל המאוישת של ארה”ב נמצאת בנסיגה כתוצאה מגורמים שונים, חלקם פוליטיים כגון ממשל אמריקאי מתחלף ותפיסה שגויה שקנתה אחיזה במקומות שונים – ‘למה להשקיע בחלל כשיש מחלות, עוני, רעב ועוד בעיות ארציות’, כאילו שאחד בא על חשבון השני. בניגוד למה שטוענים, לא “שופכים” מילארדים לחלל אלא משקיעים אותם בכדור הארץ לפיתוח מעבדות, שחלק מפעילותן מתבטא בתוצרים רביםבחיי היום יום של כולנו, החל מרפואה ועד למצלמה דיגיטלית.”
אבל את הציבור זה כנראה לא מעניין והרבה אנשים לא מבינים את החשיבות של הפעילות בחלל על חיי היום יום שלנו. לפני כמה זמן נסעתי לראיון בטלוויזיה, ונהג המונית שאל אותי על מה אני עומד לדבר. הסברתי לו שהנושא הוא התנגשות בין לווינים. התשובה שלו היתה: “למי זה בכלל חשוב. אני לא מתייחס ללווינים. אני נוסע ממקום למקום לוחץ על GPS….”
אנו מצויים בתקופה מעניינת של תוכניות חלל בעולם. מצד אחד אנו רואים כניסה של שחקנים חדשים ולא מסורתיים, מועדון החלל המצומצם מאוד של מדינות שבונות לווינים ומשגרות אותן בעצמן מונה שמונה מדינות, כאשר אחרי ישראל שנכנסה למועדון ב-1988, המצטרפת הבאה בתור הייתה אירן שב-2009 שיגרה לווין ראשון מתוצרתה.”
“אני מנהל תוכנית מעקב אחר תוכניות החלל האיראניות והקשרים לתוכניות ביטחוניות איראניות כאלה או אחרות, גיליתי שהרבה מדענים ומהנדסים נשלחו למערב ללמוד באנגליה, בצרפת, ברוסיה, ואפילו בארה”ב כאשר האמריקנים אפשרו זאת בוודאי מתוך אמונה או תמימות שכאשר סטודנט איראני נמצא בארה”ב איכשהו עקרונות דמוקרטיים יחלחלו אליו וייושמו כשישוב לאיראן. הם אכן חוזרים לאיראן, אך מפיצים דברים אחרים.”
מה שלא מוטל בספק הוא שהנשיא המכהן של ארה”ב מסב נזקים כבדים ביותר לתוכנית החלל.
השנה ציינו 50 שנה לטיסת החלל המאוישת הראשונה ב-12 באפריל 1961 בידי הקוסמנאוט הרוסי יורי גגארין. חמישים שנה אחרי שארה”ב השיגה יכולת לשגר אנשים לחלל היא מוותרת על יכולת זו ומסתמכת על כלי שיגור רוסיים. אפשר לחשוב “אז מה, מה זה משנה אם היום לא משגרים אדם לחלל?”
“כולנו יודעים שמספר התגליות המדעיות בחלל שהצריך והצדיק אסטרונאוט בשטח הוא אפס. מכיוון שכל התגליות המדעיות של חקר החלל – אסטרונומיה, אסטרופיזיקה, גיאולוגיה של הירח נעשים הרבה יותר טוב מדויק בזול וללא סיכון חיים על ידי רובוטים, למה בכל זאת כל כך חשוב לשלוח אנשים לחלל? אולי זה באמת לא חשוב. יש כמובן הרבה מאוד אפולוגטיקה שיכולים לשמוע בהרבה מסגרות. כמה זה חשוב לקידום הידע האנושי וסקרנות אצל אנשים, לא חייבים חלל. יצא לי לשמוע את ראש נאס”א הנוכחי. בכל פעם שהוא מצטט את מטפס ההרים מאלורי, שטיפס על האוורסט, “מפני שהוא קיים”, אני מבין שיש פה בעיה ואז נאס”א מתחילה להצטדק. האמריקנים והרוסים טסו לחלל בראשית הדרך בגלל פוליטיקה. שבוע לאחר הטיסה של גגרין קנדי באפריל 1961 שולח פתק לסגנו, ולימים הנשיא שהחליף אותו לינדון ג’ונסון ובו הוא כותב- סעיף 1 מה אנחנו יכולים לעשות כדי לנצח את הסובייטים בחלל 2. אולי נשלח אדם לירח 3. אולי נבנה תחנת חלל 4. כמה זה יעלה, האם עובדים 24 שעות ביממה על התוכניות שכבר קיימות. רוצה דו”ח תוך שבועיים.
“יש אנשים שזוכרים טוב ממני את הנחיתה על הירח, זה הסתיים בניצחון אמריקני ואפשר לראות שהנסיגה החלה כבר אז. באמצע התוכנית בוטלו שלו טיסות לירח, ולמה הדבר דומה – לחזרה של צי הספינות של קולומבוס לספרד ופורטוגל, מסירת הדו”ח ואז מחליטים המלכים, תודה, ראינו שמענו, אין עוד משלחות והמשך ההתפתחות האנושית למחוזות חדשים הייתה נדחית במאות שנים.

לאחרונה הוכרזה בארה”ב תוכנית חלל חדשה, SLS- ראשי תיבות של מערכת השיגור לחלל, ולדעתי בנאס”א התביישו במידה מסויימת בתוכנית. הם הכריזו עליה ביום שבת, לא ראש נאס”א הודיע עליה אלא סגן ראש מרכז החלל מרשל באלבאמה. זו התוכנית שצריכה להחזיר את האנושות לחלל, אחרי סיום 30 שנות המעבורת.
ובמקביל לפני שנה וחצי הנשיא אובמה ביטל את תוכנית קונסטלישן – התוכנית לחזור לירח עד 2017 שבה הושקעו כ-7 מיליארד דולר בין 2004 ל-2010. אמנם זו לא הייתה התוכנית הטובה ביותר אבל לפחות משהו, אבל הנשיא החליט שזה לא מספיק חדשני והוא מגיע לביקור במרכז החלל קנדי, והוא מבטיח להשקיע כספים גדולים ולא יהיו פיטורין. הבעיה העיקרית של תוכנית קונסטליישן היא שהנשיא בוש הוא התחיל אותה, והוא כידוע היה מהמפלגה הלא נכונה…
ומה התשובה שנה וחצי אחרי הביטול? טכנולוגית מעבורת החלל במאיצים, הלב של המערכת מנועים מתקופת אפולו. כשיש להם ביד טילים חזקים שכל מה שצריך לעשות זו השקעה מועטה של זמן וכסף כדי להתאימם לנשיאה של חללית מאוישת ולא לפתח משהו על בסיס הטכנולוגיות המיושנות
כעת משליכה נאס”א את יהבה על השוק הפרטי. ספייס איקס, חברה פרטית שהוקמה על ידי מייסדי פייפאל. היה לאילון מוסק יותר ממיליארד דולר ל”בזבוזים” והוא הקים חברה שזכתה לקיטונות של לעג ובוז אבל בסופו של דבר היא זכתה בחוזה של 450 מיליון דולר מנאס”א לסיום הפיתוח של טיל וחללית. ועכשיו יש לה חללית מבצעית שיכולה להעלות שבעה אנשים לחלל, וחוזה של 1.4 מיליארד דולר מנאס”א העברת אספקה לתחנת החלל הבינלאומית. החברה אפילו מתכננת נחיתה על מאדים.
אירופה מתכננת חלליות מאוישות שמבוססת על חלליות ה-HTV . יפן גם היא פיתחה כלי תחבורה בלתי מאויש שעם קצת מאמץ יוכלו להפוך אותו לכלי שיוכל לשגר אנשים.
אם הזכרתי את הסינים – החללית טיאנגונג פועלת בחלל וצפוי לה אורך חיים של שנתיים וחצי. היא נפגשה עם החללית הלא מאוישת שנג’ואו 8. ב-2012 יגיע אליה צוות ובפעם הראשונה סין תחזיק ביכולת של שהיה ממושכת בחלל ובכך היא תשתווה ביכולת עם ארה”ב ורוסיה מפעילי תחנת החלל הבינלאומית,שכפי שהיא פועלת כיום היא מהווה בעיני בזבוז כסף, כשאין יעד, למשל משימה למאדים או משימה ארוכת טווח על הירח או לאסטרואיד, האסטרונאוטים ממשיכים להסתובב בגובה 400 קילומטר ולעשות ניסויים ובדיקות דם.

תחנת החלל המבצעית של סין אמורה להיות מושלמת עד שנת 2020. היא כמעט זהה ל”מיר”, את סין לא מעניין הכסף – יש פה הצהרה ‘אנחנו מעצמה’. מי שמסוגל לקיים תוכנית חלל מאוישת נחשב כמוביל טכנולוגי ומדעי, ובוודאי כלכלי ומי שמקיים את הפעילויות המאוישות לטווחים ארוכים ויכול להחזיק שנים נוכחות מאוישת בחלל יש אמירה על עוצמתו של הגוף שעומד מאחוריו.”
“רוסיה חוותה קשיים ומתחילה להתאושש. אנו רואים תכנון של עוד רכיבי חלל כאלה ואחרים כשהכוונה הלא לגמרי נסתרת היא לחבר אותם על חשבונה אל תחנת החלל הבינלאומית שכרגע מתוקצבת עד 2015 ותתוקצב כנראה מעבר לכך עד 2020. כאשר יסתיים תפקידה, רובה יפורק וישלח למסלולים שיביאו את רכיביה לשריפה מבוקרת באטמוספרה, ואז הרוסים “זוכים מן ההפקר” וישארו עם תחנת החלל.
שיתופי פעולה בינלאומיים
“העולם פונה יותר ויותר לשיתופי פעולה, אין הרבה תוכניות חלל לאומיות נטו, הסינים עובדים עם האירופים, ארה”ב משתפת פעולה עם כל מיני גופים, מצד שני יש איום גדול בארה”ב גם על מיזמים מדעיים נטו כשהבולט בהם הוא טלסקופ החלל ג’יימס ווב – מחליפו של האבל, ויש המלצה ראשונית של ועדת המדע והטכנולוגיה בקונגרס לסגור את הפרויקט, כאשר כבר אנו מדווחים על דחייה של כמעט שנתיים במועד השיגור. ויש עוד משימות שבוטלו. אין תקציבים לשקם ולבנות מחדש חלליות שאבדו כגון אוקו – שאמור לבדוק את כמות הפחמן הדו חמצני באטמוספירה, ( _Orbital Carbon Observer OCO) וחלליות אחרות שנועדו למעקב אחר מעטה הקרח של כדה”א. נפגעו גם תוכניות לחלל העמוק יותר, כאשר מרווחים את המשימות על מאדים. לא רק בגלל המצב הכלכלי אלא גם בשל בזבוז כסף על תחנת החלל הבינלאומית וכמובן על מעבורת החלל שבעשור האחרון היה בור בלי תחתית. שיגור של מעבורת בעשור הראשון של שנות האלפיים עלה בממוצע 750 מיליון דולר.
לסיכום – אנחנו נמצאים בעידן חלל חדש, השליטה וההובלה של ארה”ב לא נתפסת כמשהו מובן מאליו, מדינות חדשות נכנסות לתחום, בלי שיתופי פעולה גדולים יהיה קשה לשרוד עם תוכניות חלל גדולות. בעשור הבא נראה מרוץ חלל באסיה בין סין והודו ומערבות של יפן וקוריאה. ומצד שני גם במזרח התיכון רואים יותר מדינות, יש לווינים למצרים, תורכיה, סעודיה פקיסטן, אירן.
עד כאן הרצאתו של טל ענבר

הערת עורך האתר: אני רוצה להודות לכל המרצים שהשתתפו באירוע: פרופ’ יואב יאיר, רועי צזנה, גלעד דיאמנט וטל ענבר, וכמובן לאנשי חמד”ע – איתן קריין שארגן את כל האירוע וסייע בהנחייתו, לאנשי הצוות הלוגיסטי שטרחו על ארגון התשתית, למנהלת חמד”ע תהילה בן-גיא, לכל מתנדבי אתר הידען שסייעו, ולכל הכותבים שמאפשרים להרים אתר כל כך חשוב לתועלת הציבור. ובהזדמנות זו לעשרות אלפי הקוראים, ובפרט למורים שמשתמשים באתר לצרכי לימוד התלמידים בתחום המדעים.