סיקור מקיף

אמנות ומדע – היקום העקום של איינשטיין

אמן החלל ויקטור מסרלי מדגים איך נראה מרחב עקום

מאת: אברהם טמיר, סיינטיפיק אמריקן בעברית

EinsteinUniverse_art
לחצו להגדלה

היקום של ניוטון (1727-1642) הוא "מסך" דו-ממדי שטוח שעליו נעים גופים. כדי ליצור כוח משיכה בין הגופים יש צורך בשתי מסות לפחות. את היקום הזה מתארת באופן מלא הגיאומטריה האויקלידית והוא נשלט על ידי ארבעת חוקי המכניקה של ניוטון. יצירתו של אמן-החלל רון מילר, המתארת את מערכת השמש, מעבירה תחושה של יקום יציב ובלתי-משתנה. ואולם התיאוריות המודרניות מראות שהיקום מתפשט והולך.
תורת היחסות הכללית של איינשטיין (1955 -1879) מ-1915 רואה בכוח הכבידה תכונה של המרחב ולא כוח הפועל בין שני גופים. התורה מניחה שקיומו של גוף בעל מסה גורם לעיקום המרחב. הדבר הוכח בעת ליקוי החמה המלא של 1919, שבמהלכו צולמו קרני אור הכוכבים כשהן מתעקמות במעברן על יד השמש. במרחב עקום, הפועל ככוח משיכה, גופים נעים במסלולים של התנגדות מזערית. התמונה מימין של ויקטור וסרלי (1997-1906) מדגימה איך נראה מרחב עקום. התמונה משמאל (בשינוי קל מן המקור) מדגימה את היווצרותו של יקום עקום שבו נעה מסה קטנה – תפוח. כמו כן נראה עיקומן של שתי קרני אור. שתי התמונות למטה, של מוריס קורנליס אשר (1972-1898), מדגימות אזורים עקומים במרחב.

כותרות בתמונות מלמעלה למטה ומימין לשמאל

רון מילר
היקום השטוח של ניוטון – מערכת השמש

ויקטור וסרלי
מרחב עקום
קרני אור מעוקמות

מרפסת
מוריס ק' אשר
גלריית דפוס

קרדיט
אברהם טמיר, המחלקה להנדסה כימית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן