מוחו האחר של אינשטיין

היום פורסם מאמר על מוחו של אינשטיין בעקבות ספר שיצא לאחרונה ואשר עסק בנושא. להלן תקציר של המאמר עם תוספות שלי.

ב-55 השנים מאז מותו של אלברט אינשטיין, מדענים רבים ניסו לגלות מה גרם לאינשטיין להיות גאון. אולם אף אחד מהם לא הצליח לפצח את החידה ולא התאמץ עד כדי כך כמו הפאתולוג תומס הרבי, שאיבד את עבודתו ואת המוניטין שלו בחיפושו אחר סודות גאוניותו של אינשטיין. הרבי שניתח את אינשטיין, הוציא את מוחו ולא מצא את התשובה. מסתבר שבאמצעות סדרת אירועים בלתי צפויה, החיפוש של הארבי סייע להמיר את הבנתנו אודות האופן שבו המוח של האדם פועל.

גניבת המוח של אינשטיין

הכל התחיל בסיפור מאוד מוזר. הסיפור קשור כמובן במותו של הגאון אלברט אינשטיין ובגנבת מוחו על ידי מדען רמאי. עלה במוחו של זה האחרון רעיון משוגע שהפך למציאות. הכל כמובן בשם המדע. הרצון לדעת כיצד מגלים תורה כמו זו של היחסות וכיצד פועל מוחו של גאון מסדר גודל של אינשטיין, ניוטון, גלילאו…

אינשטיין נפטר ב-18 לאפריל, 1955 בבית החולים פרינסטון אשר בעיירה פרינסטון בניו ג’רסי. תוך שעות, העיירה השקטה הוצפה בכתבים, בגדולי המדענים  ובכלל באנשים שפשוט רצו להיות קרוב לאיש הגדול בפעם האחרונה. זה יותר נראה היה כמו מותו של חוזה או נביא מאשר מותו של מדען. הייתה המולה עצומה והכל יצא מכלל פרופורציה סביב בית החולים. הייתה אווירה של שיגעון, זו דבקה בפתולוג תומס הארבי והוא בצע את הנתיחה אחרי המוות באינשטיין. במהלך הנתיחה, הוא הוציא את מוחו של אינשטיין כדי לבדוק אותו כרוטינה, אבל במקום להכניס את המוח חזרה למקומו בגולגולת, הארבי פשוט שם אותו במקום אחר… בצנצנת של פורמלדהיד. השמועה מסתובבת שזו הייתה במקור צנצנת של עוגיות. בחוץ הייתה המולה, כתבים ותגרות בין אנשים, ואיכשהו, הארבי הצליח לחמוק בנסיבות מסתוריות.

אינשטיין הגאון, המרדן והמוזר

אינשטיין אמנם היה מפורסם בגלל שגילה את תורת היחסות ולא רק. הוא גם שינה את פני הפיסיקה בתגליות רבות נוספות. אולם לבד מגאוניותו במדע וגם יש להוסיף בהגות פילוסופית ורעיונית, אינשטיין היה מוזר ביותר, מרדן וחצוף לא קטן. הוא לא סבל סמכות. עוד בילדותו הוא התמרד במורים, סרב למרות והמורים לא חשבו שיצא ממנו משהו בגלל שהיה חצוף אליהם.

הארבי נהג לומר שבנו הבכור של אינשטיין הנס אלברט נתן לו רשות להוציא את מוחו של אינשטיין. אבל משפחתו של אינשטיין הכחישה זאת בתוקף. בכל מקרה, הארבי איבד את משרתו והוא הושמץ על ידי רבים מהקולגות שלו. אבל הוא התעקש לשמור על מוחו של אינשטיין בחיפוש אחר סודות תבונתו של הגאון.

הארבי בדרכים עם מוחו של אינשטיין

40 שנה אחרי מותו של אינשטיין, מחבר הספר בדרך עם מר אלברט, מייקל פטרניטי (מודן, תרגום: אורי בלסם) יצר קשר עם הארבי בטלפון והחליט להשיב את מוחו של אינשטיין למשפחה, לנכדתו של אינשטיין, אווילין, שגרה באותה תקופה בברקלי, קליפורניה. הארבי באותה העת כבר היה בגיל מעל 80 וגר לבדו כמה קילומטרים מפרינסטון. פטרניטי נסע מביתו במיין בטנדר ביואיק שכור וכאשר הוא הגיע, הארבי היה מוכן לנסוע לאווילין אינשטיין. “הוא הביא עמו את החבילות”, מספר פטרניטי, “ובחבילה אחת היה מיכל טאפרוור שבו היה חבוי המוח”. הם שמו הכל בתא המטען והחלו לנסוע מערבה. בספר שלמעלה פטרניטי מתאר את המסע עם הארבי, העצירות, הביקור אצל שכינה לשעבר של הארבי וההיתקלויות עם טיפוסים מזורים בדרך. במהלך המסע הארבי סיפר לפטרניטי כיצד הוא בסך הכל מילא את חובתו למדע בכך ששלח במשך השנים חתיכות ממוחו של אינשטיין למדעני מוח שונים. ומה זה אומר?… שלהארבי לא היה המוח השלם של אינשטיין בתא המטען של פטרניטי, אלא חתיכות בלבד.

הדגימות הפזורות של מוחו של אינשטיין

מדענית אחת בשם מריאן דיאמונד מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה בקשה מהארבי, אנא שלח לי חתיכות מארבעה אזורים ממוחו של אינשטיין. דיאמונד… הס מלהזכיר את חלקה בסיפור. אולם במהלך הרצאה בשנת 1985 בניו יורק, היא תארה מה קרה לאחר שהיא ביקשה דגימות מהארבי: “הארבי הסכים לשלוח אותם, היא אמרה, אבל עברו חודשים ושום דבר לא קרה. ואז, שלוש שנים אחר כך, החתיכות של רקמות המוח הגיעו בדואר בצנצנת מיונז”.

באותו הזמן, בשנות השמונים, מרבית המדענים עדיין האמינו שפעילות המוח החשובה נעשית ברובה על ידי נוירונים. החוקרים כבר למדו מדגימות אחרות של מוחו של אינשטיין שלא היו לו נוירונים רבים נוספים מעל לממוצע.

דיאמונד החלה לבחון סוג תא אחר שנקראים תאי גליה. גליה פירושו דבק, וההנחה הייתה באותה התקופה שתאי גליה היו פשוט דבק שמחזיק את המוח יחדיו. דיאמונד רצתה לראות האם ישנם יותר תאי גליה הידועים בשם אסטרוציטים ואוליגודאנדרוסיטים במוחו של אינשטיין. ולכן היא ספרה אותם ומצאה שהיו  יותר תאי גליה – במיוחד ברקמה שקשורה ביצירתיות ובחשיבה המורכבת. תגלית זו זכתה לתשומת לב מרובה בתקשורת. אבל המדענים לא ממש ידעו מה ניתן להבין ממנה. התגלית הייתה ממצא מעניין, אבל לא הבינו מה האסטרוציטים עושים. האם הם יכלו להיות מעורבים בגאוניות של אינשטיין? זה לא כל כך נראה הגיוני שהם יהיו מעורבים בכך.

חלפו להן שנות השמונים והגיעו שנות התשעים. חוקר מאוניברסיטת סטנפורד בשם סטיבן ג’יי סמיט פרסם מאמר בכתב העת סייאנס ששינה את המחשבה בתחום. סמיט ידע שנוירונים מתקשרים בעזרת קומבינציה של מטענים חשמליים וסיגנלים כימיים. סמיט חשד שיתכן והאסטרוציטים מסוגלים לתקשר. אולם הם עשו זאת רק בעזרת סיגנלים כימיים. כמובן שקל מאוד לגלות אותות חשמליים ואילו סיגנלים כימיים חומקים בקלות מאיתנו אם לא ממש מחפשים אחריהם.

לסמיט היה רעיון אף יותר מרחיק לכת: אולי האסטרוציטים היו בעצם גורמים מצותתים לסיגנלים הכימיים שמועברים בין הנוירונים. אחר כך הם משדרים סיגנלים אלה מחדש לאזורים מרוחקים יותר במוח. אם באמת סמיט צדק, פירושו שהאסטרוציטים יכלו להיות קשורים בלמידה, זיכרון ואפילו גאונות. סמיט רצה לבדוק את הרעיון שלו על אסטרוציטים חיים שנטלו מעכברים.

ניסוי חדש בעקבות הממצאים ממוחו של אינשטיין

דאג פילדס, חוקר מוח במכון הלאומי לבריאות החליט לבצע את הניסוי מחדש.

במהלך 2009 פילדס שם מתחת למיקרוסקופ תאי אסטרוציטים. הוא הניח נוירוטרנסמיטר (כימיקל שמשוחרר ע”י נוירונים ומתקשר עם תאי מטרה, לרוב נוירונים אחרים) בפיפטה וטפטף מעט לתוך צלחת התרבית. פילדס רצה לבדוק האם האסטרוציטים יחושו את הנוירוטרנסמיטר. הנוירוטרנסמיטר בפיפטה הוא גלוטמט, שליח כימי שבו נוירונים משתמשים לעתים קרובות. על גבי צג המחשב הוא ראה שהאסטרוציטים מוארים. אחר כך, לאחר הארה זו, המסך השתנה לכדי גלי אור שקורנים מנקודת מגע התחלתית. השליח הכימי עבר מאסטרוציט אחד לזה הבא אחריו. וזה מוכיח את הטענה של סמיט, שתאי האסטרוציטים, שנחשבו עד כה לדבק בין הנוירונים הם למעשה מתקשרים. פילדס תאר את ההרגשה: זה כמו למצוא מוח נוסף בתוך המוח הקיים שאותו אנו מכירים. רעיון זה הוביל לספרו החדש  של פילדס המוח האחר. פילדס מבין כעת יותר מדוע מצאו במוחו של אינשטיין מספר חריג של אסטרוציטים באזורים שמעורבים בחשיבה יצירתית ומתמטית.

המוח האחר

סוף מסע

הארבי נפטר ב-2007. הוא אף פעם לא נתן את שאריות מוחו של אינשטיין לנכדתו של אווילין אינשטיין. פטרניטי מספר, שהיא פשוט לא רצתה זאת. ולכן הארבי השיב את מה שנשאר מהמוח למחלקה הפתולוגית באוניברסיטת פרינסטון ושם הוא נותר עד היום. הסיפור של מוחו של אינשטיין, הגניבה למען בצע ידע מדעי הוא בכל זאת מרתיע, מזוויע ומחלל את זכרו של אינשטיין.