איינשטיין פוגש את טאגור

איינשטיין חשב שהוא לא הבין את הפילסוף ההודי זוכה פרס נובל, רבינדראנת טאגור, ושלא היה ביניהם דו-שיח אמיתי. זו הייתה גם התרשמותו של העיתונאי מאריאנוף (Marianoff), שסיקר את המפגשים עבור הניו יורק טיימס. טאגור, לעומת זאת, חשב שהוא הבין היטב את איינשטיין

מאת: רנג'יט נאיר

איינשטיין עם הפילוסוף והמשורר הבנגלי רבינדראנת טאגור, 1930

רבינדרנאת טאגור (Tagore), בנו של הפילוסוף דבנדרנאת טאגור, נולד ב-1861 בבנגל. בהודו ובארצות המערב יצאו לו מוניטין של משורר, אמן, הוגה דתי מתקדם וחסיד הקירוב בין העמים, וב-1913 הוא קיבל פרס נובל לספרות.
הוא נפגש עם איינשטיין (לפחות ארבע פעמים) ב-,1930 ושני האישיס קיימו גם חליפת מכתבים חמה. הרושם מהמפגשיס האלה לא היה אחיד. איינשטיין חשב שהוא לא הבין את טאגור, ושלא היה ביניהם דו-שיח אמיתי. זו הייתה גם התרשמותו של העיתונאי מאריאנוף (Marianoff), שסיקר את המפגשים עבור הניו יורק טיימס. טאגור, לעומת זאת, חשב שהוא הבין היטב את איינשטיין. מספר שנים מאוחר יותר הוא התייחס אל המפגשים האלו, ואף פרסם את גרסתו עליהם בין כתביו.

טאגור נפגש עם איינשטיין על רקע הפתיחות שהייתה בהודו לתרבות המערב, בהשפעת התנועה המתקדמת של ראם מוהאן רוי (Roy) מהמאה ה-.19 איינשטיין, לעומת זאת, התעניין בהודו בהשפעת ארתור שופנהאואר (Schopenhauer) וארנסט מאך (Mach), שאת כתביהם הרבה לקרוא. כמו טאגור, גם איינשטיין האמיןשחוקי הפיזיקה הם המצאה של הנפש, ושהאמונה, שהם מתארים ממשות אמיתית היא סוג של אמונה מיסטית, שבה ההיגיון מנסה לעבור את גבולותיו כדי להצדיק את עצמו. כפי שהוא תיאר זאת בהזדמנות אחרת, “העובדה שעולם נתוני החושים שלנו ניתן להבנה היא נס”. לטאגור לא הייתה בעיה. כפי שהוא ניסח זאת, “אפשר לתאר את המדע כמיסטיקה בתחום של ידיעת הטבע”.

אבל איינשטיין נבדל מטאגור בכך שהוא לא היה מוכן לוותר על האמונה הזו. עבורו, היא הייתה הבסיס היחיד לעצם האפשרות של מדע. ללא האמונה הזו, אין למדען תקווה להגיע אל חקר האמת. לפיכך, כפי שהוא כתב במקום אחר, “הרגש היפה ביותר שאפשר לחוש הוא הרגש המיסטי. זה כוחם של כל אמנות ומדע אמיתיים. מי שהרגש הזה זר לו חשוב כמת”. אצל איינשטיין, הרגש הזה נושא את המדען מההמולה ומהרפש של חיי היום-יום אל עולם נעלה של רעיונות מתמטיים, משהו דומה לממלכת הרעיונות של אפלטון: עולם נצחי וטהור, שאין בו לא התהוות ולא כליה. כפי שהוא כתב במכתב תנחומים לאלמנת ידידו, מישל בסו (Besso), “לדידנו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא אשליה, גם אם היא אשליה בלתי-פוסקת”. זהו עולם האמת המוחלטת, שאיננה תלויה בקיומם של בני-האדם, ושידיעתו של הפיזיקאי שואפת אליה.

אבל אצל איינשטיין, המציאות צריכה גם היא להתאמץ כדי להיות מובנת. מאורעות אינם יכולים להתרחש בה ללא סיבה, משום שאז המדען לא יוכל למצוא את הסיבה להתרחשותם, והמדע חייב להיות מבוסס על ההנחה שאפשר לגלות את הסיבה לכל מאורע. באופן דומה, גופים פיזיקליים אינם יכולים להשפיע זה על זה ממרחק, משום שאז החלל והזמן, ואף עצם עקרון ההיבדלות של גוף אחד מאחר, מאבדים את משמעותם, ובלעדיהס אין פיזיקה. לפיכך, כפי שאיינשטיין כתב במכתב מפורסם, “קשה להציץ לתוך הקלפים של אלוהים. אבל לרגע אינני יכול להאמין שהוא משחק בקוביות ומשתמש באמצעים 'טלפטיים'”. בכך הוא הביע את התנגדותו הנחרצת לתורת הקוונטים, שבה מאורעות מתרחשים באופן אקראי, וגופים פיזיקליים יכולים כביכול להשפיע ממרחק ובבת-אחת על גופים אחרים.

בהתנגדותו לתורת הקוונטים ולדרך שבה פיזיקאים כמו נילס בוהר (Bohr) ניסו להצדיק אותה, איינשטיין היה שותף לארווין שרדינגר (Schroedinger), שכמו איינשטיין ובוהר גם הוא קיבל את פרס נובל על תרומות מכריעות לפיתוחה של תורת הקוונטים, וכמו איינשטיין גם הוא הושפע משופנהאואר והתעניין בתרבות הודו (בוהר העדיף דווקא את סין). אבל שרדינגר לא חשב שהוא יכול להציץ לתוך הקלפים. הוא קיבל מהתורות ההודיות שלמד את הרעיון של ידיעה כוללת, אבל ידיעה שהיא רק נחלתה של איזו נפש-עולם מוחלטת, שאין לה מידה משותפת עם הידיעה של נפש אינדיווידואלית. לפיכך, הוא לא האמין כמו איינשטיין שהאמת המדעית, שהמדען הבודד יכול להחזיק בראשו, יכולה להיות העתק נאמן של הידיעה המושלמת.

טאגור האמין גם הוא בידיעה מושלמת שהיא נחלתה של נפש אוניוורסלית: “האמת האידאלית אינה תלויה בנפש האינדיווידואלית של האדם, אלא בנפש האוניוורסלית, הכוללת את האינדיווידואל”. אבל הוא התבונן במדע מבחוץ, ועבורו שאלת השכנוע העצמי של הפיזיקאי לא הייתה עקרונית. הוא חש כלפי המדע הערכה עמוקה: “המדע מציע לנו את הידיעה המיסטית של החומר, שלעתים קרובות חורגת מגבולות הדמיון שלנו”. אבל הוא לא אהב את הרעיון שהמציאות המדעית היא הממשות האמיתית. עבורו, המדע המחפש אמת אובייקטיבית, שאינה תלויה בבני-אדם, “מנסה להיפטר מהאישיות המרכזית, שביחס אליה העולם הוא עולם… במגע הרה-האסון שלו ממשות העולם מופרעת עד כדי כך שהיא נעלמת לתוך הפשטה שבה הדברים נעשים שום דבר”.

הידיעה המדעית איננה אם כן, על פי טאגור, ידיעת הממשות. להיפך, היא ידיעה של אי-ממשות: “העולם המדעי איננו עולם של ממשות. הוא עולם מופשט של כוח. אפשר להשתמש בו בעזרת האינטלקט שלנו, אבל אי אפשר לממש אותו בעזרת האישיות שלנו”. עולם מופשט של כוח הוא גם עולמם של המשטרים הלאומיים: “מימשל הלאום איננו בריטי או כל דבר אחר, הוא מדע יישומי”. טאגור הגדיר את מושג הלאום “היבט שאוכלוסייה שלמה מקבלת כאשר מארגנים אותה לתכלית מכנית”, והוא הנגיד אותו למסורת ההודית, שבה שליטים באו והלכו, אולם החיים החברתיים המשיכו באוטונומיה משלהם, בלי שחילופי השלטון ייגעו בהם. להתנגדות שלו למושג הלאום הוא בוודאי מצא אוזן קשבת אצל איינשטיין, שהיה אדם ללא זהות לאומית ברורה.

כמו איינשטיין, גם טאגור האמין שהאדם יכול לחוש את מגע האמת. אבל עבורו, זו אינה האמת של העולם המדעי: “יש עולם אחר שהוא ממשי עבורנו. אנו רואים אותו, אנו מרגישים אותו; הוא נוגע בכל חושינו. המסתורין שלו הוא בלתי-נדלה משום שאי אפשר לנתח אותו או למדוד אותו. אנו יכולים רק לומר: “הנה הנך”. זהו העולם שהמדע פונה ממנו והלאה, ושבו האמנות מוצאת את מקומה”. המדע אינו צריך אפוא לנסות להציג את עצמו כממשות: “כאשר המדע טוען שהוא מצא עבורנו את העולם הממשי ולועג לעולמות של כל האנשים הפשוטים, עלינו לומר שהוא דומה למצביא האחוז בשיכרון כוח, שתופס את כיסא המלך. משום שממשות העולם שייכת לאישיות האדם ולא לתבונה, שעם כל היותה מועילה ורבת-עוצמה, היא איננה האדם עצמו”. גם איינשטיין הכיר בערכה של האמנות, כמו למשל של המוזיקה, אבל בניגוד לשופנהאואר, הוא חשב שההרמוניות המתימטיות של התיאוריה המדעית, ולא ההרמוניות המתמטיות של המוזיקה, הן המפתח האמיתי להתעלות הנפש.

בהתייחסות לא-מפורשת לשיחות שלו עם איינשטיין כמה שנים אחר כך, טאגור ציין שמנקודת המבט שלו, הוא מעניק למדע מידה גדולה יותר של מוצקות מאשר איינשטיין: “לומר שהאמת, כפי שאנו רואים אותה, קיימת בנפרד מהאנושות זה לאמתו של דבר לסתור את עצם הרעיון של מדע; משום שהמדע יכול רק לארגן לתוך מושגים הגיוניים את העובדות שהאדם יכול לדעת ולהבין, וחוקי ההגיון הם מכונת חשיבה שהאדם המכני יצר”. כפי שהוא הדגיש בשיחות האלה, הידיעה המדעית, כמו כל ידיעה אנושית אפשרית, איננה מתקיימת מחוץ לנפשם של בני האדם: “אם יש אמת כלשהי שאין לה קשר חושני או הגיוני לנפש האדם, הרי שכל עוד אנו בני אדם, היא תמיד תהיה כאילו לא הייתה”.

איינשטיין, לעומת זאת, לא היה מוכן לוותר על אפשרות הידיעה המדעית של האמת המוחלטת, וענה על האמירה הזו: “אם כך, אני יותר דתי ממך!”. ברור שלאיינשטיין ולטאגור היו מושגים שונים של דתיות, אף שהמושגים שלהם על מדע אולי לא היו כל כך רחוקים. אבל במבט לאחור, פריגוז'ין (Prigogine) וסטנגר (Stengers) סבורים שדווקא ההשקפות שטאגור, ולא איינשטיין, הביע במפגשים האלה הן שהחזיקו מעמד: (ראה ראיון עם פריגוז'ין בגליון זה).

++

* רנג'יט נאיר (Ranjit Nar) מרצה לפילוסופיה של תורת הקוואנטים בניסטאדס (NISTADS) ניו-דלהי.

מתוך: גלילאו – המגזין הישראלי למדע ולאקולוגיה, גליון 12 ספטמבר/אוקטובר .1995

אגב עד היום איינשטיין פוגש את טאגור – מול הכניסה הראשית לקניון רמת אביב בת”א….