“אשר הרריה ברזל” – כלכלת המתכות במאה השניה בא”י תחת שלטון הרומאים

צורך רב מצאו הקיסרים הרומיים במחצבי ומכרות המתכת בפרובינקיה יהודה, באזור הערבה בעיקר ובעידן קיסרותו של הדריאנוס, מי שדאג לפתח את הניצול המרבי של מרבצי המתכות בפרובינקיות, בזאת שעודד קבוצות של מועסקים או בעלי חזקה קרקעית לפתח את המכרות במקום שבו הועסקו שם עבדים או אסירים בכלל שנידונו לעבודות פרך, וכך נהגן הקיסרים שלאחריו

צורך רב מצאו הקיסרים הרומיים במחצבי ומכרות המתכת בפרובינקיה יהודה, באזור הערבה בעיקר ובעידן קיסרותו של הדריאנוס, מי שדאג לפתח את הניצול המרבי של מרבצי המתכות בפרובינקיות, בזאת שעודד קבוצות של מועסקים או בעלי חזקה קרקעית לפתח את המכרות במקום שבו הועסקו שם עבדים או אסירים בכלל שנידונו לעבודות פרך, וכך נהגן הקיסרים שלאחריו.

עם זאת, מצבו של המאגר המתכתי היה בכי רע, בין השאר בשל המלחמות המרובות, מלחמות בית וחוץ, שהתנהלו בימי הקיסרים מרקוס אורליוס, קומודוס ובית סוורוס, היינו ממחצית המאה השניה לספ’ ואילך. לצד כריה מרובה של המתכות לייצור כלי נשק והשבתת מכרות הצמודות לשדות הקטל כמו בדקיה, ספרד, גליה ועוד, ייצוא מטבעות כסף כתוצאה ממסחר בינלאומי, המאזן המסחרי השלילי בתקופת הקיסרות הסוורית הביא לבריחת מתכות יקרות מתוכה ובכלל ההוצאות הקיסריות המרובות וחסרות התקדים. כל זאת אילץ את הקיסרים לעודד ולפתח את המכרות הקיימים ולתור אחר אופציונליות חדשות. כמו כן ניתנו מכרות קיימות ובעיקר ברזל ועופרת לפיקוח חיילות המצב הרומיים, מה שהיינו עדים לתופעה דומה באזורים חקלאיים, במה שנקרא בשם קיבוע יחידות צבא, ובכללן ווטראנים (חיילים משוחררים) בשטחים מסויימים, בפרט באזורי גבול, כגון בקווי ה”לימאס” הרומיים, על מנת להשיג מחד ביטחון ומאידך עידוד הפעילות הכלכלית.

כמו כן הוקצו קרקעות לעיבוד חקלאי לכורי העופרת על מנת להגדיל עבורם את אספקת מזונותיהם וזאת לצד הרחבת מכרות הנחושת והחכרתם לקבלנים פרטיים.

כריית המתכות היתה בדרך כלל מונופולין רומי ומקור מדרשי מאשר זאת כדלקמן: ” … המחצב הזה לא נגלה לכרייה … אלא למלכות הרשעה הזאת” (מדרש אסתר רבה א’ 6), בבחינת זעקת מחאה נוכח מפעל אימפריאלי בפרובינקיה יהודה. מפעלי כריה אלה נוהלו על ידי פקידים מיוחדים, פרוקוראטורים רומיים שתחתם פעלו קב וצות פועלים בקטגוריה של אריסות. אישור לכך נמצא בספרד, בפרובינקיה היספניה, בנוסח חוק מיוחד (lex metalica) כשלאורו עודדו הרומאים את האריסים לעבוד במכרות.הוכחה נוספת לכך שהמפעלים היו בקטגוריה אימפריאלית ובחזקת מונופולין רומי, נמצאה במונח תלמודי ושמו “מטלון” (המשוך מן הלטינית – metallum) ובטקסט: “מלך בשר ודם יש לו מטלון של טירודין” (במדבר רבה – “וישלחנו מן המחנה”. שמא יש להגיה “טירונין” תחת “טירודין”, כלומר צבא הממונה על כריית המתכת, ואולי “טירודין” אינם אלא עובדים (אריסים), או עבדים. מדרש אחר מספר על כי “אמר מלך: אילו בטובתו שיברה (את האיקונין –פסל) של המלך, היה נהרג (מומת) עכשיו (כעת מ)ששיברה שלא בטובתו ייטרד למטלון” (דברים רבה ב’). כלומר יישלח אל בין עובדי מכרות המרצים את עונשם בעבודות פרך.

עילה נוספת שהדריכה את מגמתם של קיסרים רומיים ובעיקר מהמחצית השניה של המאה השניה לספ’, לבחון מחדש את נושא טיבוע המטבעות, שאז החלה האינפלציה המוניטארית לתת את אותותיה ברחבי האימפריה. בתקופה זו החלו הקיסרים להוסיף נחושת למטבעות הכסף כדי להופכם לסגסוגת וכך מן הסתם גבר הביקוש הרב למתכת זו.

מרבצי המתכת בארץ ישראל היו מאז ומעולם באזור הערבה ובעבר הירדן המזרחי. במקומות אלה כרו את הנחושת עליה מספר אב הכנסיה הקדום אאוסביוס.

עיקר הפעולות בתעשיית הנחושת בוצעו בידי הצבא הרומי, כשיחידות חנו באזור, מתוך כך ניתן לדחות את הטענה כי במכרות הועסקו עבדים או שבויים, די בדומה להעסקת הצבא בהפעלת מכשירי המצור השונים והקמתם. הפעולות הנדרשות הסתמכו על מומחיות וניסיון הרבה יותר מאשר על כוח פיזי, מה שדרש להכקצות למסגרות הצבאיות יחידות בעלות כישורי כריה והפקה. כמו כן ניתן למצוא קשר בין הצבא לבין ארגון המכרות וניהולם, מה עוד שהצבא שימש כצרכן נכבד לתוצרת המתכת.

נוצר קשר חשוב בין תעשיית הקראמיקה לבין הפקת הנחושת, למשל בתחום הצורך בכבשנים גדולים לשם שכלול התוצרת. כבשנים אלה נזדקקו לחומרי בערה בקנה-מידה גדול, ולכן התפתחו אותם אזורים בעלי צמחיה עשירה כגון פינאן (ושמא “מנעלות הפינון” אשר בספרות חז”ל (משנת כלאים ט 7) כרוכות בכן?!) וואדי אס-סברה. כמו כן נדרשה ריכוזה של אוכלוסיה יציבה וקבועה סביב המכרות, ומתוך כך נוצר ביקוש רב למים ולכך, כך דומה, נרתמה הקראמיקה בפיתוח צינורות חרס למעבר המים.

האומנים ששלחו ידם בהפקת כלי המתכת נקראו בשם “פחמים” ולעיתים “צורפי נחושת”, ומעניינת היא העובדה, שלפי מסורות מסויימות, אין המצרף נזכר במשנה, אלא “מחתך נחושת” מעיקרו. אומני הנחושת ידעו את כל הפעולות הבסיסיות המקובלות ביצירת כלים, וזאת לפי מימצאי “מערת האגרות” במדבר יהודה, מקום שנחשב כאחוזה קיסרית רומית. לאור המימצאים שנחשפו ניתן להתוודע לתוצרי נחושת איכותיים ביותר.

לצד הנחושת נחשפו מרבצי עופרת. אנו מבחינים בשלושה מרכזי ייצור גדולים – בצור ובצידון (שמשם, כך דומה, יובאו ארונות הקבורה במצבם הגולמי לבית שערים – מקום הקבורה המרכזי בעמק מימי רבי יהודה הנשיא. הארונות עובדו שם באופן סופי והוכשרו לקבורה). המקום השלישי היה באשקלון ואולי אף באכזיב. מן המאה השלישית לספ’ נוצרו ארונות עופרת גם בירושלים.

את הברזל ועיבודו מזכיר יוסף בן מתתיהו בכתביו ורבי יהודה מספר על “הר הברזל” אשר השתרע מאזור סדום ועד מואב, שם גם נמצאו האחוזות הקיסריות.

את הברזל הפיקו בדרך החימום של העפרות עם הפחם ולאחר שנוצרה מתרכובת זו מסה צמיגית ולאחר שהיא התקשתה הוכנסה שוב לכבשן. בהקשר לכך מספרים מקורות חז”ל על “כור של נפחין” ועל כלי המתכת הרבים והעזרים השונים שהשתתפו בתהליך ההפקה כגון חוט מאזניים מיוחד של שוקלי מתכות, קורנס, צרפית, כפפה-קסיה ועוד.

בתחום המתכות יש להבהיר נקודה חשובה והיא, שממחצית השניה של המאה השניה לספ’ ואילך אנו מוצאים עדויות רבות אודות כלי מתכת שונים ועל האומנים הרבים שעסקו בייצורם. זאת, בין השאר, בשל תהליך העיור המוגבר בארץ, כשעימו עלתה רמת החיים והביקוש בכלל למתכות גבר והלך. דרך רשת הדרכים המסועפת בארץ, פרי יוזמתם של הרומאים, הועברו יחסית במהירות ובזולות יחסית חמרי גלם רלוונטים למרכזי ייצור מלאכתיים-תעשייתיים, ושם עובדו ונשלמה מלאכתן. כך למשל נצאו עדויות בדבר “שמונים שידות של מתכת בשיחין”. מכיוון שבידוע שמשה המתכת כתוצר לוואי לתעשיות אחרות כגון קראמיקה ולהיפך ככתוב: “טיט כדי לעשות פי כור של צורפי זהב” (תוספתא שבת ח’ 16), אריגה ובכללה משקלות הנול ומסרקי הניפוץ ועוד “פיקה שלמתכת (כך בטקסט) – הכדור שבראש הפלך עליו נכרך הפתיל, הכוש – המוט של הפלך והאימה – הקנה עליו כורכים את הצמר או הפשתן בשעת הטוויה. וכן “קנה מאזניים של סורקי פשתן” וכן “עקרב בית הבד” – יתד של מתכת הקבוע בבית הבד, משקולות לבניה , מחט אריגה, כלי בנאים ועוד.

באותם מרכזי תעשיה כגון בבית שערים, בכפר חנניה, בשיחין, בעכו, בטבריה, בבית שאן ועוד, רכשו את המתכת הגולמית ממרכזי הייצור שלה, הקרובים או הרחוקים כגון לוד, אונו – “גיא החרשים” הנזכרים במקורות חז”ל לגבי המאה השלישית לספ’. ושם בעזרת כבשנים משוכללים וכלי עבודה משופרים עבדו האומנים את המתכת הגולמית לשימושים השונים. כך ללא ספק נבין את העדויות הרבות על האומנים העוסקים במתכות הכסף והזהב כגון “צורפים”, ו”זהבים” שנמצאו למשל בכתובות כגון בבית שערים, כן נזכרים “כור של צורפי זהב” ו”תחתית הצורפים”. את החומר הגולמי הביאו לארץ ישראל ובבתי המלאכה המקומיים הושלמה העבודה העדינה והמורכבת. יצויין כי למרות שחומר הגלם לא נמצא בארץ, סמכו על מיומנותם העדינה של הצורפים המקומיים.

פועל יוצא כלכלי ממלאכת המתכת בארץ היה הפקת כלי נשק. המשנה מורה במפורש כי “ובכל מקום אין מוכרים להם (לנכרים) בהמה גסה” (מסכת עבודה זרה א’ 6) ורבי יהודה הנשיא מעיד על פי התלמוד הירושלמי בהקשר זה ואומר: ” … אומר אני שאסור (למכור לנכרים) משום שני דברים (טעמים): משום כלי זין ומשום בהמה דקה” (תלמוד ירושלמי, עבודה זרה, פרק א’ מ’ עמ’ א). מדובר על מניע כלכלי מחד ועל מניע פרופסיונלי-אמוני, כשהיהודים הועסקו על ידי הרומאים בהפקת כלי נשק ובהשמשתם.

מאימתי עסקו היהודים בהכנת כלי נשק? כנראה מקדמא דנא, אך בהקשר הכרונולוגי הקרוב לתקופה הנידונה מעיד ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס בסמוך למרד בן כוסבה (קודם לשנת 132 לספ’), כי היהודים הועסקו בייצור ובהשמשת כלי נשק עבור הרומאים, מה שמעיד על מידת מקצועיותם והאמון שהופגן בקשר לעושים במלאכה. ולמרות שדיו קסיוס מבקש להשחיר את פני העוסקים במלאכה, קרי היהודים, אשר בכוונת מכוון, כך לדעתו, פגמו בתהליך ייצור חלק מכלי הנשק כדי שייפסלו, ייזרקו ויילקטו על ידי הפועלים היהודים לצורך הכנת מרד בן כוסבה. נכון או לא נכון? האשמה כוללת או חלקית? אין זה משנה מה היתה עמדתו של דיו קסיוס, ואולי אף להדגיש את הסטנדרד הגבוה שאליו חתרו הרומאים בתחום המקצועי. די לנו להסתפק בתמצית עדותו של דיו קסיוס כדי להביא את מידת מקצועיותם של היהודים בנידון ואת השימוש שמצאו בהם הרומאים.

במסכת כלים התנאית נזכר “יד המעצד של לגיונות” כבא לחזק את ההנחה האחרונה. ואולי פעלה כאן מטעם בית הנשיאות אחריות מסויימת להנפקת כלי נשק, ולכן דאג הנשיא, בעיקר על שום קשריו הענפים עם בית הקיסרות הרומית, לכוון את ייצור כלי הנשק לגורמים באימפריה הרומית ולא לנכרים כגון הפזורה ההלניסטית בפרובינקיה יודאיה”.

לקטגוריה זו ניתן להביא את אמירתו של הירושלמי בנוסח של “תני, אין מוכרין להן (לנכרים), לא זין ולא כלי זין ואין משחיזין להן את הזין. תיפתר (למעט) בעיר שכולה גויים”. כלומר, קיימת הפרדה, לא במעט סמויה, בין הביטוי הסתמי “נכרים” או “גויים” לבין התייחסות לשלטון הרומי, בדרך כלל בהפניה כזו או אחרת לשליט/לקיסר הרומי. זאת ועוד, יכול להיות שהתייחסותו של הירושלמי הנ”ל נוגעת לפרשת המרידה הפנים רומית, כזו שהתגלגלה לפרובינקיה יהודה, והכוונה למרידתו של פסקניוס ניגר ברומא תחת קיסרותו של ספטימיוס סוורוס לקראת שלהי המאה השניה לספ’. והטקסט הירושלמי כמו מבקש לא לחבור לכוחות המרי.

יצויין כי הדרישה לכלי נשק מטעמם של הרומאים עשויה היתה להתקשר להקמתו של קו הגבול המבוצר בין פרובינקיה יודאיה לאזור הגבול הדרומי, המדברי משהו, ושזכה לכינוי “לימאס פלאייסטינאי”, ושאוייש בכוחות רומיים רבים.

המינוח הטרמינולוגי לסוגי כלי הנשק הרומיים כפי שמופיעים בספרות חז”ל כגון “אסקותא” (מן ה scutum הלטיני), “אספריתא” ( מן הsparus הלטיני ועוד, עשוי בהחלט לאשש את התיאוריות הנ”ל.

בשל תהליך האורבניזציה, ולעיתים המואץ משהו, התפתחות המסחר, התגבשות ה”עיר” (וילה רוסטיקה ווילה אורבנה) והטריטוריוה שלה כיחידה יציבה וחזקה ואף בשל ריבוי היחידות הצבאיות הרומיות בפרובינקיה יודאיה, אנו עדים לתופעת ריבוי מטבעות בשוק כגון מטבעות קיסריות, מטבעות עירוניות כמו מטבעות יפו, סוסיתא, קיסריה, ניקופוליס, פטולמאיס ועוד, מטבעות הלגיונות ועוד. ואין זה רחוק מהמציאות שבחלק מן המיטבעות עבדו יהודים הן כפועלים שכירים והן כמחוייבות רומית כמו “אנגריה”.