סיקור מקיף

דאגלס אדאמס – החיים, היקום וכוס תה

מסתבר שאצל חובבי המדע הבדיוני התפתח רעב לקצת הומור בהפוגות שבין החורים השחורים ומחשבי העל. רעב זה הוא, כנראה, הקרקע הפוריה שאיפשרה לדאגלאס אדאמס להצמיח את אחת מיצירות המופת הגדולות ביותר של המדע הבידיוני- 'מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה'

עטיפת הספר 'המדריך לטרמפיסט בגלקסיה'
עטיפת הספר 'המדריך לטרמפיסט בגלקסיה'

כשחושבים על ז'אנר המדע הבדיוני, 'מצחיק' הוא בדרך כלל לא התאור הראשון שקופץ לראש. פה ושם אפשר למצוא נקודות אור משעשעות אבל בסופו של דבר, מדובר בז'אנר שעוסק במדע וטכנולוגיה, נושאים רציניים על פי רוב.

מסתבר שאצל חובבי המדע הבדיוני התפתח רעב לקצת הומור בהפוגות שבין החורים השחורים ומחשבי העל. רעב זה הוא, כנראה, הקרקע הפוריה שאיפשרה לדאגלאס אדאמס להצמיח את אחת מיצירות המופת הגדולות ביותר של המדע הבידיוני- 'מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה'.

דאגלאס נוואל אדאמס נולד בשנת 1952 באנגליה. הוא נהג לספר, בגאווה בלתי מוסתרת, שכשהיה בבית הספר היסודי העניק לו המורה לכתיבה יוצרת ציון עשר עגול על סיפור שכתב: הציון המושלם הראשון, והאחרון, שהמורה המסוים הזה העניק אי פעם בכל הקריירה שלו.

הצלחה מוקדמת זו דירבנה את אדאמס הצעיר להמשיך ולעסוק במילה הכתובה. הוא נרשם לאוניברסיטת קיימברידג' במגמת ספרות אנגלית, ותוך כדי לימודיו כתב הצגות ומערכונים לקבוצות תיאטרון שונות, וביניהן גם ל'מונטי פייטון' המפורסמת.

ההצלחה הגדולה של אדאמס הגיעה בשנת 1977. ה-BBC הציע לו לכתוב תסכית מדע בידיוני לרדיו בשישה פרקים, כשבסוף כל פרק כדור הארץ אמור להיות מושמד באופן זה או אחר. אחת מהדמויות הראשיות הייתה חייזר שנוחת על כדור הארץ, ואדאמס חיפש סיבה שתסביר את המצאותו על כוכב הלכת שלנו. הפתרון היה להפוך את החייזר לכתב או עיתונאי חוקר. זו הייתה ההזדמנות של אדאמס לעשות שימוש ברעיון שהתגלגל במוחו כבר למעלה מחמש שנים, אודות ספר הטיולים האולטמיטיבי- אנציקלופדיה על כל דבר ביקום: 'מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה'.

משמעות החיים היא 42. המשפט המזוהה ביותר עם דאגלס אדאמס. צילום" shutterstock
משמעות החיים היא 42. המשפט המזוהה ביותר עם דאגלס אדאמס. צילום" shutterstock

להלן, גרעין הסיפור: ארתור דנט, אנגלי מהוגן ומשעמם, מגלה בוקר אחד שביתו עומד להיהרס כדי לפנות מקום לכביש עוקף. תוך כדי מאמציו למנוע את ההרס הוא מגלה שפורד פריפקט, חברו הטוב, הוא למעשה חייזר מכוכב לכת אי שם ליד ביטלגוז, ושכדור הארץ כולו עומד להיות מושמד כדי לפנות מקום למעקף היפר-חללי. פורד, כך מסתבר, הוא כתב משוטט של המדריך. פורד וארתור מצליחים לברוח מכדור הארץ רגע לפני הפיצוץ, ובהמשך פוגשים עוד שלוש דמויות מרכזיות לעלילה: זאפוד ביבלברוקס (נשיא הגאלקסיה ודודו-למחצה של פורד), טרישיה מקמילן או 'טריליאן' בקיצור,( אף היא בת כדור הארץ לשעבר) ומארווין, הרובוט הפארנואיד. העלילה עוקבת אחרי החבורה המשונה הזו כשהם מנסים לפענח את התשובה לחיים, היקום וכל השאר, בעוד ארתור מנסה לארגן לעצמו כוס תה נורמלית.

אדאמס לא ראה את עצמו כעתידן או נביא טכנולוגי, אלא כמי שהוגה רעיונות על בסיס התפתחויות טכנולוגיות קיימות. אדאמס היה ללא ספק איש של טכנולוגיה: פריק של גאדג'טים, מחשבים וכל פיסת אלקטרוניקה שיכל להניח עליה את ידיו. אין פלא, אם כן, שאדאמס שילב בספריו המצאות וטכנולוגיות המבוססות על גרעין של מדע אמיתי.

דוגמא נאה היא החללית 'לב הזהב', ספינת החלל המהפכנית. ליבה של החללית הוא המנוע היחודי שלה, 'מנוע חוסר הסבירות האינסופית' (באנגלית, Infinite Improbability Drive). המנוע הזה מאפשר לספינה להיעלם במקום אחד, ומייד להופיע בכל מקום אחר שנרצה ביקום. אדאמס עשה כאן שימוש מחוכם באחת התופעות המשונות של תורת הקוונטים. כדי להבין את עיקרון הפעולה של מנוע חוסר הסבירות, צריך לחזור אחורה אל ראשית המאה העשרים.

אחד הויכוחים המפורסמים בפיסיקה היה הויכוח אודות טבעו של הפוטון: האם הוא חלקיק או גל. ראשיתו של הדיון הארוך הזה עוד במאה השבע עשרה, כשהמדענים החלו לחקור לעומק את התנהגותו של האור. החוקרים ביצעו ניסויים שונים, כמו החזרה ושבירה של קרני אור, וביקשו להסביר את תוצאות הניסוי באמצעות משוואות מתמטיות ברורות וחד משמעיות. אך כדי להגיע למשוואה המתמטית הנכונה, צריך להתחיל מנקודת מוצא מסוימת. אם מניחים שהאור הוא חלקיק, מעין גולה זערורית ומוצקה, הנוסחאות מקבלות צורה אחת. אם מניחים שהאור מתנהג כמו גל המתפשט במרחב- מקבלים נוסחאות שונות לחלוטין. אבל נדמה שהפוטונים בעצמם לא החליטו מה הם מעדיפים להיות, גל או חלקיק: את חלק מהניסויים היה קל להסביר אם מניחים שהפוטונים הם חלקיקים, אבל חלק אחר ניתן להסביר רק אם הפוטונים מתנהגים כמו גלים.

הדיון בשאלה הזו המשיך גם במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, ללא פיתרון חד משמעי. ואז, כאילו כדי לסבך את חייהם של הפיזיקאים עוד יותר, נתגלה שגם האלקטרון- החלקיק הקטן בתוך האטום- מתנהג אף הוא קצת כמו גל וקצת כמו חלקיק.

התגלית הזו דחפה את הסטודנט הצרפתי לואי דה ברולי לבחון מחדש את כל המוסכמות הברורות שלנו לגבי החומר ביקום. דה ברולי הגיע למסקנה מדהימה: כל העצמים בטבע, כל מה שאנחנו רואים סביבנו- כולל אנחנו בעצמנו- מפגינים את הדואליות המשונה הזו. גם משכן הכנסת, למשל, הוא בחלקו גל ובחלקו אוסף חלקיקים. התאוריה המשונה הזו מנוגדת לכל פיסה של הגיון בריא במוחנו, שכן אנחנו רגילים לחשוב על משכן הכנסת כאוסף של קירות מוצקים ולא כגל ערטילאי, פרט אולי למשרדי מפלגת הגימלאים.

דה ברולי הסביר שככל שהעצם גדול יותר, החלק ה'גלי' שבו הולך וקטן והחלק ה'מוצקי' שלו תופס מקום דומיננטי יותר בהתנהגותו. בעצמים גדולים כמו כנסת ישראל, החלק הגלי הוא כל כך קטן עד שהוא חסר משמעות מעשית, וההתנהגות ה'חלקיקית' באה לידי ביטוי באופן ברור. באלקטרון הזעיר, לעומת זאת, האופי הגלי כבר בולט הרבה יותר וניתן לגלות אותו בניסוי מתאים.

הפיסיקאי ארווין שרדינגר לקח את הרעיונות של דה-ברולי צעד אחד קדימה.

גלים במים, גלי רדיו באוויר, גלי קול- את כולם ניתן לתאר פחות או יותר באותו האופן באמצעות משוואות מתמטיות דומות. כשאני אומר 'לתאר', אני מתכוון 'לחזות את התנהגותם': אם ידוע מצבו ההתחלתי של הגל, משוואות הגלים מאפשרות לנו לחזות כיצד הגל ייראה בעוד שניה, דקה או אלפיים שנה. אם האלקטרון מתנהג כמו גל, אמר שרדינגר לעצמו, הרי שהוא צריך לציית לאותן המשוואות המתמטיות.

שרדינגר ישב וחשב, ולבסוף הוציא תחת ידיו משוואת גלים המתארת את התנהגותו של האלקטרון הגלי. כעת, כשהמשוואה המפוארת הייתה מוכנה, שרדינגר הבין שאין לו מושג קלוש מה המשוואה הזו רוצה לומר. כשמכניסים את המספרים המתאימים למשוואת שרדינגר, מקבלים תוצאה- מספר כלשהו- אבל מה, לעזאזל, משמעותו של המספר הזה? האם הוא מציין את הגובה של האלקטרון? את רוחבו? מהירות? צבעו? אף אחד, כולל שרדינגר, לא ידע לומר. המשוואה הייתה חייבת להיות נכונה- הרי היא נכונה עבור כל סוגי הגלים האחרים- אבל נכונה כיצד?

בסופו של דבר הגיעו הפיזיקאים למסקנה שהתוצאה של משוואת שרדינגר היא הסתברות. במילים אחרות, אם ידוע מיקומו ההתחלתי של האלקטרון, משוואת שרדינגר מאפשרת למצוא את ההסתברות שבעוד שבריר שניה האלקטרון יהיה במקום אחר.

מסתבר שרוב הסיכויים שהאלקטרון יסתובב לו סביב גרעין האטום. טוב, זו לא הפתעה גדולה- אנחנו יודעים שהוא נמצא שם. זה סימן מעודד, מכיוון שכך ברור שמשוואת שרדינגר מתאימה למציאות. ההפתעה הגדולה היא שעל פי המשוואה, יש סיכוי שהאלקטרון יהיה במקום אחר. כל מקום אחר. קיים סיכוי, קטן שבקטנים וכמעט בלתי אפשרי, שהאלקטרון ינטוש את גרעין האטום ויופיע בצידו השני של כדור הארץ או אפילו בצידו השני של היקום. שוב, הסיכוי שדבר מעין זה יתרחש במציאות הוא אפסי: ההסתברות לזינוק שכזה, על פי משוואת שרדינגר, היא נמוכה מאוד מאוד. אולם אף על פי כן, הסיכוי קיים.

נשוב עכשיו אל הרעיון של לואי דה-ברולי, שטען כזכור שכל החומר ביקום- כולל העצמים הגדולים ביותר- מתנהג קצת כמו גל. המסקנה הבלתי נמנעת היא שמשוואת שרדינגר תקפה גם לגבי העצמים הללו, ושיש סיכוי שגם הם יעלמו במקום אחד- ואז יופיעו במקום אחר לגמרי. מכיוון שעצמים גדולים הם רק קצת גליים, ההסתברות שמשכן הכנסת ייעלם בוקר אחד ואז יופיע- בשלמותו, על כל חברי הבית- במרכזה של קופנהגן, נניח, היא הסתברות קטנה וזניחה בכל קנה מידה. בכל זאת, מותר לקוות.

דאגאלס אדאמס לקח את התופעה המשונה הזו, והציב אותה במרכז הרעיון שלו לגבי ספינת החלל 'לב הזהב'. מנוע חוסר ההסתברות האינסופית איפשר לחללית להתנהג באופן דומה להתנהגותו התאורטית של אלקטרון: להעלם במקום אחד, ולהופיע במקום אחר לגמרי.

הדמות המפורסמת ביותר שיצאה מסדרת 'המדריך' היא ללא ספק דמותו של מארווין, האנדרואיד הפאראנואיד. מארווין הרובוט הוא עוד מוצר כושל מבית חברת 'סיריוס סייברנטיקס', שמחלקת השיווק שלה (כך מתואר בספר) מורכבת מ'חבורה של מטומטמים שיהיו הראשונים כנגד הקיר כשתגיע המהפכה'. סיריוס סייברנטיקס פיתחה קו חדש של מוצרים רובוטיים בעלי רגשות כמו הדלתות האוטומטיות, למשל, שמאושרות להיפתח עבורך ולהיסגר מאחוריך. גם מארווין הוא רובוט בעל רגשות- אבל במקרה שלו, כולן שליליות. הוא מדוכא, מלנכולי וציני פחות או יותר כל הזמן.

הענקת רגשות למחשבים ורובוטים היא הגביע הקדוש של האינטליגנציה המלאכותית.

באופן פראדוקסאלי, יצירת רגש ברובוטים הופכת קשה יותר ויותר ככל שהיכולת הטכנולוגית שלנו מתקדמת. הסיבה לפארדוקס הזה היא שהאבולוציה פיתחה אצל בני האדם חושים חדים מאוד לאיתור רגשות מזויפים: כמו צחוק מזויף, עצב מדומה או שלווה מזויפת שאולי מסתירה מאחוריה אשמה ועצבנות. אנחנו מסוגלים להבחין בתנועות הגוף הזעירות ביותר ובשרירי הפנים העדינים ביותר ולהסיק מהן אודות רגשותיו של בן שיחנו.

אם מציגים לנו רובוט שנראה מכני ומלאכותי ומצמידים לו רק עיניים רבות הבעה, אנחנו נהנים מהאשליה ומתמסרים אליה בקלות ובהנאה. דוגמא טובה היא אי.טי, החבר מכוכב אחר בסרטו המפורסם של סטיבן ספילברג. לאי.טי היו הבעות אנושיות שנגעו לליבם של הצופים- אבל רק מכיוון שכל שאר גופו היה בברור חייזרי ומשונה. אם, לעומת זאת, מציגים לנו רובוט שנראה אנושי כמעט לחלוטין, אבל רק כמעט, האשלייה הזו נשברת: מוחנו תופס את הדימיון הכמעט מושלם הזה כניסיון הונאה, ולא מאפשר לנו להשתחרר ולהתחבר רגשית אל הרובוט. לכל היותר, נסכים לבחור בו למשרת מושל מדינת קליפורניה.

גם המדריך לטרמפיסט עצמו, המתקן האלקטרוני הקטן שעליו כתובות המילים 'בלי פאניקה' באותיות מאירות עיניים, הוא מעין 'חידוש טכנולוגי'. אדאמס האמין שהטכנולוגיה מצעידה אותנו לקראת מהפכה אמיתית באופן חלוקת המידע בחברה שלנו. בספר, מי שמתחזק וממלא את מדריך הטרמפיסט בתוכן הם כתבים משוטטים- טרמפיסטים בעצמם. הם אלה שיוצרים ומעדכנים את הערכים האנציקלופדיים לפי ראות עיניהם, מכיוון שהעורכים של המדריך נמצאים בהפסקת צהרים פחות או יותר במשך כל היום. זאת ועוד, לעיתים נכנסים זרים מוחלטים למשרדי ההוצאה לאור של המדריך ומוסיפים ערכים משלהם.

הפופולאריות האדירה של וויקיפדיה מוכיחה שאדאמס צדק. עשרה מיליוני ערכים, מאתיים וחמישים שפות, ערכים המופיעים ומתעדכנים בתוך דקות עד שעות!…הימים שבהם עמדנו על כיסא כדי לשלוף מתוך הספרייה כרך שמן של האנציקלופדיה העברית חלפו ואינם עוד.

באחד עשרה במאי, 2001, סיים דאגלאס אדאמס אימון כושר גופני על מכשיר הריצה בחדר הכושר. הוא התיישב על המזרון כדי לבצע כפיפות בטן. מאמן הכושר שלו ניגש לפינה כדי להביא את המגבת שלו, וכשחזר מצא את אדאמס מתפתל על הריצפה, כתוצאה מהתקף לב מאסיבי.

דאגלאס אדאמס נפטר בגיל 49 בלבד. הוא נקבר יחד עם המגבת שלו, והעולם הפסיד סופר שללא ספק היה עשוי לתרום עוד רבות וגדולות לתרבות האנושית. מעריציו של דאגלאס אדאמס חוגגים לזיכרו, בכל שנה בעשרים וחמישה במאי, את 'יום המגבת הבינלאומי'. ביום זה מסתובבים מעריציו עם מגבת בכל מקום אליו הם הולכים, שותים לכבודו גרגל בלאסטר פאן-גלקטי או תה (בהתאם לנסיבות) ומחכים לחללית הווגונית שתשמיד את כדור הארץ- או לכל הפחות מקווים לתפוס טרמפ מוצלח במיוחד.

המאמר לקוח מתוך התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו-שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

16 תגובות

  1. כתיבה נהדרת, וזו גם הזדמנות בשבילי להמליץ על הפודקאסט של רן

  2. אכן ספר מעולה, ספר מדע בידיוני שמשלב הומר ואינטלגנציה גבוהה זה הדבר!!

    בדיוק היום סיימתי את "המסעדה שבסוף היקום", אני עכשיו מנסה להשיג את השלישי..

    המורה שלי לספרות אמרה שהיא לא מבינה איך אני קורא את זה..

  3. (נ.ב. – ואני, איך להגיד, מודה לך מאוד שלא הבאת קישורים מוויקיפדיה הפעם. וויקיפדיה יכולה להיות תחילתו של לימוד, אבל על מנת להיות עדכניים חייבים להמשיך ממנה הלאה)

  4. אכן, היטבת לתאר את דעת הרוב. יצוין גם שדעת המיעוט נשענת על תיאוריות ועדיין לא בוצע ניסוי שאינו שנוי במחלוקת להוכחת אי תקפות 'עיקרון הסיבתיות'.

    ארחיב ואציין כי את הניסוי שתיארתי תקפו בשתי אופנים: האחת בשיטת מדידת הזמן, כפי שהוצג במאמר שהבאת ניתן להציע מדידה שונה שבא אין מעבר של מהירות האור. השניה היא בטרמינולוגיה, הראו כי 'מהירות חבורה' יכולה לעלות על מהירות האור ועדיין איננה מפרה את תורת היחסות.

    עם זאת, טרם נסתם הגולל… חלקיקים אלמנטרים בשם טכיונים הנובעים מתיאוריות החלקיקים המקובלות אמורים להיות בעלי מהירות מינימום של C. הם לא ניצפו עדיין אך כאמור הם ב-main stream.

    אבל אם לחזור אל קרקע המציאות – אין מעבר למהירות האור לפי שעה. וגם תופעת המינהור הקוונטי היא תופעה חלקיקית שאין לה ולו דבר בעולם המאקרו (עדיין לא נצפתה מכונית מידרדרת במעלה עלייה). חוץ מהענין השולי שהיא ורק היא מפעילה את השמש ומאפשרת את כל החיים על פני כדו"הא.

  5. לא נעים לי לבקר אבל דומני שפרט קטן בכתבה המעולה לוקה באנכרוניזם. נכתב: "הדיון בשאלה הזו (הפוטון – גל או חלקיק) המשיך גם במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, ללא פיתרון חד משמעי." כלומר הוא התחיל עוד לפני כן – במאה ה- 17. ככל הזכור לי – הבעיה הזו, ואז לא התייחסו למונח פוטון, אלא – מהות האור גל או חלקיק, העסיקה את הפיזיקאים לא לפני סוף המאה התשע עשרה.
    ולא נעים אחר – לא נעים לי להודות, אבל לפני שנים רבות קראתי את המדריך וגם את השני בסדרה ואולי גם את השלישי – ואיך שהוא זה לא דיבר אלי. נחרת בזכרוני משם גם אזכור של כמות מסויימת לא זוכר של מה שהייתה עשר בחזקת שלוש מאות ומשהו וחשבתי אז בלבי איך זה יכול להיות, כאשר סדר גודל מספר כל האטומים ביקום הוא עשר בחזקת שמונים…
    בעקבות כתבה זו אמצא בספרייתי את הספר/ים ואקרא שוב.

  6. חברים:
    רק שתדעו שעדיין לא נמצאה שום דרך לעבור את מהירות האור באמת.
    יש "תופעות" שנעות מהר ממהירות האור אבל אין דרך להעביר חומר או אינפורמציה מהר יותר.
    אם תמצא כזו דרך תיסתר הסיבתיות ונוכל למצוא בעולמנו תוצאות שמקדימות את סיבותיהן.
    התופעה שעמדה לדעתי ברקע המכונה של אדמס היא תופעת המינהור הקוונטי.
    מנהור קורה לכל חלקיק בהסתברות מסוימת וכיוון שגוף מורכב מהרבה חלקיקים ומכיוון שמינהור יכול להביא את החלקיק להרבה מקומות, ההסתברות שכל החלקיקים המרכיבים גוף מסוים "ימונהרו" באותו זמן ולאותו מקום היא אפס לכל צורך מעשי. זה מקור שמה של המכונה.
    לא נצפה מינהור במהירות העוברת את מהירות האור ולא נמצאה, כאמור, כל דרך להעביר חומר או אינפורמציה במהירות העולה על מהירות האור.
    שני קישורים רלבנטים:

    http://cosmos.asu.edu/publications/papers/%27Quantum%20Tunelling%20Time%27%20AJP000023.pdf

    http://scienceworld.wolfram.com/physics/Superluminal.html

  7. משה, יש חיה כזאת !

    זה באמת מוזר ואני אתאר בפניך את מערכת הניסוי (קישור אולי אחר כך):

    טוענים תווך בפוטונים (חומר מסוים עם עובי), טוענים את התווך עד לרוויה, כלומר שהוא על סף 'הפריצה' (יציאת פוטונים מהצד השני). בשלב זה, מחדירים לייזר לתווך ומהצד השני נפלטים הפוטונים. ניתוח תוצאות הניסוי מראה שיציאת הפוטונים מצידו השני של התווך מהירה ממהירות האור. הניתוח מראה גם שמדובר בפוטונים שהיו כבר בתווך ולכן משמעות הדבר שהמידע הוא זה שעבר את מהירות האור.

    במקרה זה המידע הוא – אומר התווך: "עד כאן, איני יכול עוד". אבל הרבה יותר מהר ממה שאמרתי.

  8. היגס, מאיפה הבנת מהמאמר
    Physicists Produce Quantum-entangled Images
    שמידע עבר במהירות העולה על מהירות האור?

  9. היגס היקר,
    חלקיקים שזורים אינם מאפשרים העברת מידע במהירות העולה על מהירות האור. אם יש לך טענה אחרת, בבקשה להפנות למקור מדעי.

  10. משה
    כבר הוכח מזמן בניסויים ששני חלקיקים שזורים אכן מפירים את הגבולות הללו.
    מה עוד שבניסויים מתקדמים מהזמן האחרון הועברו בדרך זו תמונות שלמות.

  11. צריך להיזהר קצת עם פרשנות למכניקה קוונטית.
    "קיים סיכוי, … שהאלקטרון ינטוש את גרעין האטום ויופיע … אפילו בצידו השני של היקום" –
    מכניקה קוונטית לא ממש מאפשרת את זה. גם מ"ק כפופה לתורת היחסות הפרטית ולכן האלקטרון לא יכול להופיע במרחק גדול יותר ממה שמהירות האור מאפשרת.

  12. רן לוי
    מחמאותי מוחה לך כפיים
    כתבת באופן יוצא מן הכלל המון הומור ובנוי היטב. הדוגמאות כל כך במקום מתאימות לספריו ולצוק העיתים של ימינו.
    תיאורך את המסלול המפותל של הרעיון המרכזי שבבסיס פיסיקת הקוונטים-אי וודאות בתמורות גל חלקיק- ונקודת ראותו של דוגלאס אדמס על העניין מצביע על אחת מאבני היסוד המרכזיים בהתפתחות המדעית בכלל.
    העובדה שגרעין של תבנית רעיונית מופשטת לחלוטין מסתתרת מאחורי מציאויות מגוונות בטבע הפיסיקאלי האנושי החשיבתי והתרבותי. במיקרים רבים במאה האחרונה התברר שרעיונות מופשטים התגלמו לתוך מציאויות בעלות חשיבות מרכזית. והמשיכו בגילגוליהן גם לאחר מכן. קח לדוגמא את הגאומטריה הדיפרנציאלית שרימן ילד באמצע המאה ה-19 וחמישים שנה אחריו נולדה תורת היחסות הכללית שהיתה מבוססת על הרעיונות המופשטים הללו. קח את אווריסט גלואה שיצר לראשונה את תורת החבורות ומאה שנה אחריו המודל הסטנדרטי של תורת הקוונטים מבוסס על תורה זאת וגם תורות רבות אחרות.
    יחודיות נקודת מבטו של דוגלאס אדמס חושפת בדיוק את התמצית של הרעיון הזה.
    אחת מהדוגמאות המרשימות בספרו היא החיפוש אחרי התשובה לשאלה של הכל. הלמה של הכל וההבנה שיש לו תשובה אחת קצרה שכוללת את ההבנה של מהות היקום.
    ושמחשב היקום לאחר מספר מיליוני שנים פלט את התשובה 42 זה סוד היקום.
    ההתרשמות הכבירה מיופיו של היקום אכן מבוטאת בהצגת הרעיון הזה.
    כדאי להזכיר שמיכאל רוטישילד כתב מאמר בנושא לפני כמה ימים.
    רן לוי: תודה לך על המאמר והמאמץ ישר כוחך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן