דילמת הסמים בספורט

תורת המשחקים עוזרת להסביר את השימוש הרווח בסמים בקרב רוכבי אופניים, שחקני בייסבול וספורטאים אחרים

מאת מייקל שרמר

הכתבה הועלתה לאתר הידען ב-18 באוגוסט 2008. בינתיים הודה לאנס ארמסטרונג כי השתמש בסמים וכל תאריו, לרבות שבע הזכיות בטור דה פראנס

באותו נושא: הנדסה גנטית – גנים מסוממים

בשביל רוכב בתחרות אופניים, שום דבר אינו שובר יותר מבחינה פיזית ומדכא יותר מבחינה פסיכולוגית, מאשר לראות את גבם המתרחק של המתחרים האחרים בעלייה. הריאות צורבות, הרגליים בוערות, והגוף כפוף על הכידון בעודכם נאבקים לשמור על קצב עם המוביל. אתם יודעים היטב, שברגע שתנשרו מן החבורה תאבדו את הדחף להגביר מאמץ – ואתו כל תקווה לנצח.

אני מכיר את ההרגשה כי זה קרה לי ב-1985, בטיפוס הארוך מאלבוקרקי שבניו מקסיקו, במהלך מירוץ “חוצה-אמריקה” – מירוץ של4,800 קילומטרים ללא הפסקה. בשולי העיר הדבקתי את הרוכב שהיה במקום השני (והמנצח בסופו של דבר), ג’ונתן בוייר – רוכב-כביש מנוסה שהיה המתחרה האמריקני הראשון בטור דה פראנס. בערך במחצית הטיפוס המפרך, שטף את רגליי אותו גל מוכר של תשישות מוחצת בעודי שואף חמצן מלוא ריאותיי במאבקי לא לנשור.

ללא הועיל. בראש העלייה היה בוייר נקודה זעירה על האספלט המרצד, ולא שבתי לראותו עד שהגעתי לקו הסיום באטלנטיק סיטי. מאוחר יותר באותו לילה שאל אותי ג’ים למפלי מרשת הטלוויזיה ABC, פרשן התכנית “העולם הרחב של הספורט”, מה עוד יכולתי לעשות כדי לרכוב מהר יותר. “הייתי צריך לבחור הורים טובים יותר,” עניתי ביובש. לכולנו מגבלות גנטיות כלשהן, הוספתי, מגבלות שאימונים רגילים אינם יכולים לגבור עליהן. מה עוד יכולתי לעשות?

הרבה, וידעתי זאת. רוכבים מקבוצת האופניים האולימפית של ארה”ב ב-1984 סיפרו לי שקיבלו לפני התחרויות עירויי דם שהכילו את דמם שלהם שהוקז בתחילת העונה, או של אדם אחר בעל אותו סוג הדם. “סימום באמצעות דם”, כפי שהדבר קרוי, לא היה אסור באותם ימים. ובאווירה של אמות מידה מוסריות גמישות, אין זה נראה שונה כל כך מאימונים בגובה רב. כך או כך, אתה מגדיל את מספר תאי הדם האדומים המספקים חמצן לרקמות בגופך. אבל אני כבר הייתי בן 30 והייתה לי קריירה אקדמית לחזור אליה. השתתפתי במירוץ רק כדי לבדוק כמה אוכל לאמץ את גופי לפני שיוכרע. שיפור ביצועים מלאכותי לא השתלב במניעיי להתחרות.

אך בואו נניח שהייתי בן 20 ומתפרנס למחייתי מרכיבת אופניים שהיא תשוקתי האחת והיחידה, ושום קריירה אחרת לא הייתה מסתמנת בעתידי. נניח שכל הקבוצה שלי הייתה משתמשת בסמים משפרי ביצועים כחלק מן “התכנית הרפואית” שלה, ואם לא הייתי מגיע להישגים כמו כולם הייתי מוצא את עצמי בחוץ. ונניח גם שהייתי סבור שרוב מתחריי משתמשים בסמים, ושמי שנבדקו לא נתפסו כמעט מעולם.

זה התרחיש הכללי שעליו מדווחים רבים מרוכבי האופניים התחרותיים מאז תחילת שנות ה-90. ואף שהפרטים שונים בסוגי ספורט אחרים, כגון בייסבול, הנסיבות הכלליות של השימוש בסמים אינן שונות כל כך. שחקנים רבים משוכנעים ש”כולם” משתמשים בסמים, ולכן בטוחים שלא יוכלו לעמוד בתחרות אלא אם יעשו כך גם הם. מבחינה מנהלית, הכישלון של ארגון ליגת הבייסבול העליונה בניסוח כללים ברורים, ועוד פחות מכך באכיפתם באמצעות בדיקות סמים מקיפות במהלך העונה, לצד נטייתו ההיסטורית להסיט את המבט הצדה, יצרו סביבה המעודדת שימוש בסמים.

באופן טבעי, איננו רוצים להאמין שאיש מאותם כוכבי ספורט אכן השתמש בסמים. אך הראיות המצטברות מביאות אותי למסקנה שברכיבת אופניים, וכן בבייסבול, בפוטבול ובתחומי האתלטיקה השונים, רוב הכוכבים של שני העשורים האחרונים השתמשו בסמים משפרי ביצועים. הגיע הזמן להפסיק לשאול “האם?” ולהתחיל לשאול “מדוע?”. והסיבות הן שלוש: האחת, הסמים נעשים טובים יותר, יש קוקטיילים של סמים ותכניות האימונים כוללות שימוש בסמים; השנייה, מירוץ חימוש שבו נוטלי הסמים מנצחים בקביעות את בודקי הסמים; והשלישית, שינוי אווירה ברבים מענפי הספורט המקצועני, שמתגמל הונאה דווקא ולא משחק לפי כללים.

ספורט הימורי

תורת המשחקים חוקרת את האופן שבו שחקנים במשחק בוחרים אסטרטגיות שיגדילו ככל האפשר את הישגיהם תוך ניסיון לחזות את האסטרטגיות שינקטו השחקנים האחרים. ה”משחקים” שבשבילם הומצאה התיאוריה אינם רק משחקי הימורים כגון פוקר או תחרויות ספורט שבהן יש להחלטות טקטיות תפקיד מרכזי. הם כוללים גם עניינים רציניים להחריד שבהם אנשים מקבלים החלטות כלכליות, החלטות צבאיות ואפילו אסטרטגיות דיפלומטיות לאומיות. המשותף לכל ה”משחקים” האלה הוא שמנתחים את ה”תנועות” של כל שחקן לנוכח טווח האפשרויות הפתוחות לפני השחקנים האחרים.

משחק “דילמת האסיר” הוא הדוגמה הקלסית: אתה ושותפך חשודים בפשע ועצורים בשני תאי כלא נפרדים בלי יכולת לתקשר ביניכם. איש מכם אינו רוצה, כמובן, להודות באשמה או להלשין על האחר, אך התביעה מציבה לפני כל אחד מכם את האפשרויות האלה:

1. אם אתה מודה באשמה והאסיר האחר לא, אתה יוצא לחופשי והוא מקבל שלוש שנים בכלא.

2. אם האסיר האחר מודה באשמה ואתה לא, אתה מקבל שלוש שנים בכלא והוא יוצא לחופשי.

3. אם שניכם מודים באשמה, כל אחד מכם מקבל שנתיים.

4. אם שניכם שומרים על שתיקה, כל אחד מכם מקבל שנה.

הטבלה שלפניכם, הקרויה מטריצת המשחק, מסכמת את ארבע התוצאות:

התוצאות מראות שהבחירה ההגיונית היא לא לעמוד בהסכם הראשוני ולבגוד בשותפך. מדוע? חשבו על התוצאות מנקודת המבט של האסיר הראשון. הדבר היחיד הנוגע לתוצאה, שנבצר מן האסיר הראשון לשלוט בו, הוא בחירתו של האסיר השני. נניח שהאסיר השני עומד בשתיקתו. אז, האסיר הראשון מרוויח את שכר ה”פיתוי” (אפס שנים בכלא) אם הוא מודה באשמה, אך מקבל שנה בכלא (השכר ה”גבוה”) אם הוא שותק. התוצאה הטובה יותר במקרה זה בעבור האסיר הראשון תתקבל אם יודה. אבל נניח שגם האסיר השני בוחר להתוודות. גם אז עדיף לאסיר הראשון להתוודות (השכר ה”נמוך”, או שנתיים בכלא) מאשר לשתוק (שכר ה”פראייר”, או שלוש שנים בכלא). מכיוון שהנסיבות מנקודת המבט של האסיר השני סימטריות לחלוטין לאלה של האסיר הראשון, עדיף לכל אחד מהם להתוודות בלי תלות במה שהאסיר האחר מחליט לעשות.

העדפות אלה אינן תיאורטיות בלבד. כשקבוצת נבדקים משחקת את המשחק פעם אחת או מספר קבוע של סיבובים בלי שהמשתתפים יוכלו לתקשר ביניהם, בגידה על ידי הודאה היא האסטרטגיה הנפוצה. אך כשהנבדקים אינם יודעים כמה סיבובים ישחקו, האסטרטגיה הנפוצה ביותר היא מידה כנגד מידה: כל אחד מתחיל בשיתוף פעולה, כלומר בשמירה על שתיקה, ואז עובר לחקות את מעשיו של השחקן האחר. שיתוף פעולה הדדי רב עוד יותר יכול להיווצר במשחק דילמת האסיר מרובה משתתפים, כשמניחים לשחקנים לשחק די זמן כך שייווצר אמון הדדי. אך המחקר מראה שברגע שבגידה על ידי הודאה צוברת תנופה, היא משתלטת על המשחק.

בתחרויות רכיבה על אופניים, כמו בבייסבול ובענפי ספורט אחרים, יש מערכת כללים. כללי התחרות ברכיבה על אופניים אוסרים בפירוש את השימוש בסמים משפרי ביצועים. אך מכיוון שהסמים יעילים כל כך, וקשה (אם לא בלתי אפשרי) לגלות רבים מהם, ומכיוון ששכר ההצלחה גדול כל כך, התמריץ להשתמש בחומרים אסורים חזק מאוד. מרגע שכמה ספורטאים מצטיינים “בוגדים” בכללים (מרמים) ונוטלים סמים כדי להשיג יתרון, חייבים לבגוד גם מתחריהם המעדיפים לציית לכללים, וכך נוצרת מפולת של בגידות בענף כולו. מכיוון שיש עונשים על שבירת הכללים, קוד של שתיקה מונע דיון גלוי בשאלה איך להפוך את המגמה ולחזור להתנהג לפי הכללים.

לא כך היה המצב תמיד. בשנים 1980-1940 צרכו רוכבי אופניים רבים סמים ממריצים ומשככי כאבים. למעשה, לא היו תקנות נגד שימוש בסמים עד מותו של הרוכב הבריטי טום סימפסון בטור דה פראנס של 1967, כשרכב במעלה מון וונטו שבדרום צרפת כשהוא בהשפעת אמפטמינים. גם לאחר מותו של סימפסון הייתה בקרת הסמים בשנות ה-70 וה-80 נקודתית, לכל היותר. בהיעדר מושג ברור לגבי ציות לכללים, תפסו רק מעטים את השימוש בסמים כהונאה. ואולם, בשנות ה-90 נפל דבר ששינה את מטריצת המשחק.

שיקוי ה- EPO

ה”דבר” שנפל היה הפקתו המלאכותית של החומר אֶריתרוֹפוֹאיטין באמצעות הנדסה גנטית. אריתרופואיטין, או EPO, הוא הורמון המצוי בגוף באופן טבעי. הכליות משחררות אותו לזרם הדם, וזה נושא אותו אל קולטנים במוח העצם. כשמולקולות EPO נקשרות לקולטנים האלה, מייצר מוח העצם תאי דם אדומים. מחלת כליות כרונית וכימותרפיה יכולות לגרום לאנמיה, ולכן פיתוח השיטה לייצורו באמצעות שחלוף גנטי (רקומבינציה) בשלהי שנות ה-80 הביא ברכה גדולה לחולים הלוקים באנמיה כרונית – ולספורטאים הלוקים בתחרותיות כרונית.

נטילת “אריתרופואיטין רקומביננטי”, או r-EPO, יעילה ממש כמו עירוי דם, אבל במקום להתעסק בשקיות דם ובמחטים ארוכות שיש לנעוץ בווריד, שומר הספורטאי אמפולות קטנטנות של r-EPO בקרח בתוך תרמוס או במקרר הקטן שבחדר המלון, ופשוט מזריק את ההורמון מתחת לעור. תוצאת השימוש ב-r-EPO החשובה ביותר למתחרים ניתנת למדידה ישירה: היא משפיעה על רמת ההֶמַטוֹקְריט (HCT), כלומר שיעור תאי הדם האדומים בנפח הדם. יותר תאים אדומים מספקים יותר חמצן לשרירים. בגברים, ה-HCT הרגיל הוא בסביבות %45. ספורטאי סבולת מאומנים יכולים להגיע לסביבות 50%. EPO עשוי להעלות את הערכים אפילו עד %60. המנצח בטור דה פראנס של 1996, ביארן ריס, זכה לכינוי “מר 60 אחוז”; בשנה שעברה הוא הודה שהוא חב את רמת ההמטוקריט החריגה שלו ל-r-EPO.

נראה שהסם חדר לחוגי רכיבת האופניים המקצוענית בתחילת שנות ה-90. גרג למונד סבור שזה היה ב-1991. לאחר שניצח בטור דה פראנס ב-1986, ב-1989 וב-1990, הציב לעצמו למונד מטרה לשבור את מה שהיה אז בגדר שיא של חמישה ניצחונות בטור דה פראנס, ובאביב 1991 הוא היה מוכן לניצחונו הרביעי. “הייתי בכושר טוב מאי פעם, זמני הקטעים שלי באימוני האביב היו הטובים בכל הקריירה שלי, ואספתי סביבי קבוצה נפלאה,” סיפר לי למונד. “אבל משהו השתנה ב”טור” של 1991. רוכבים, שבשנים הקודמות לא הצליחו להיצמד לגלגל האחורי שלי, השאירו אותי עכשיו מאחור אפילו בעליות מתונות.”

למונד סיים שביעי בטור דה פראנס הזה, ונשבע לעצמו שבשנה שלאחר מכן ינצח. ולא כך היה. ב-1992, סיפר עוד, “הביצועים [של הקבוצה] שלנו היו גרועים מאוד, ולא יכולתי אפילו לסיים את המירוץ.” המתחרים שלא נטלו סמים כשלו במאמץ להדביק את הרוכבים שנטלו סמים. למונד נזכר בסיפור שסיפר לו אז אחד מאנשי קבוצתו, פיליפה קסאדו. קסאדו שמע מרוכב ושמו לורן ז’אלאבר, שהשתייך לקבוצת הרוכבים הספרדית ONCE, שתכנית נטילת הסמים האישית של ז’אלאבר אורגנה כולה על ידי קבוצת ONCE וכללה r-EPO. למונד סירב ליטול r-EPO, ובכך המיט על עצמו DNF (“did not finish”, “לא סיים”) נוסף ב-1994, מירוצו האחרון.

אחדים מאלה שנכנעו ללחץ להשתמש בסמים שילמו מחיר כבד עוד יותר. קסאדו, לדוגמה, שעזב את קבוצתו של למונד והצטרף לקבוצה שתכנית האימונים שלה כללה שימוש בסמים, מת בחטף ב-1995, והוא בן 30. לא ידוע אם מותו נגרם באופן ישיר מן הסמים, אך כשההמטוקריט מגיע ל- 60% ויותר, הדם נעשה סמיך מאוד והוא מייצר קרישים בקלות. הסכנה גדלה בייחוד בזמן השינה, כשיורד קצב הלב הנמוך ממילא של ספורטאי הסבולת (שמגיע לקצת יותר מ-30 פעימות בדקה). שני אלופי רכיבה הולנדים מתו מהתקף לב לאחר שעשו ניסויים עם r-EPO. אומרים שיש רוכבים שישנים עם מכשיר ניטור לב המחובר לאזעקה שאמורה לפעול כשהדופק יורד יותר מדי.

לכודים במירוץ חימוש

כשם שבאבולוציה יש מירוץ חימוש בין טורפים לנטרפים, כך בספורט יש מירוץ חימוש בין נוטלי הסמים לבודקי הסמים. לדעתי, הבודקים מצויים במרחק חמש שנים מלכידת הנוטלים – וכך יהיו תמיד. מי שיקצרו את פירות ההונאה יהיו תמיד יצירתיים יותר ממי שאוכפים את הכללים, אלא אם כן יהיו לאוכפי הכללים תמריצים ראויים. מכיוון שב-1997 לא הייתה בדיקה ל-r-EPO (זו לא יצאה לשוק רק ב-2001), קבע איגוד רוכבי האופניים העולמי (UCI), הגוף המנהל את ענף הספורט הזה, שגבול ההמטוקריט הקביל בגברים יעמוד על %50. זמן לא רב לאחר מכן למדו נוטלי הסמים להתגבר על ההגבלה: הם העלו את ה-HCT מעל ל-%50 ואז דיללו את דמם לקראת הבדיקה בטכניקה שהייתה מותרת ומקובלת בשימוש שגרתי: עירוי תמיסת מלח פיזיולוגית לשם החזרת נוזלים לגוף. התוצאה הרצויה היא מיידית.

ווילי ווֹאט, המטפל הראשי של קבוצת הרוכבים “פסטינה” בשנות ה-90, הסביר כיצד הערים על הבודקים בספרו החושפני, “לשבור את השרשרת”:

למקרה שרופאי ה-UCI יגיעו בבוקר לבדוק את רמות ההמטוקריט של הרוכבים, הכנתי את כל הנחוץ כדי להעבירם את הבדיקות… עליתי לחדרי הרוכבים עם שקיות אינפוזיה של תמיסת נתרן… כל העירוי נמשך עשרים דקות, תמיסת המלח דיללה את הדם והורידה את ההמטוקריט בשלוש יחידות – בדיוק כמה שהיה צריך.

התקנת העירוי לא ארכה יותר משתי דקות, מה שאומר שיכולנו לעשות זאת בשעה שרופאי ה-UCI חיכו שהרוכבים יצאו מחדריהם.

כיצד שינו הכללים החדשים של משחק השימוש בסמים את האסטרטגיות של השחקנים? הצגתי את השאלה באופן ישיר לג’ו פאפ, רוכב אופניים מקצועני בן 32 שנאסר עליו להתחרות כעת מכיוון שבבדיקה התגלה בדמו טסטוסטרון סינתטי. פאפ, הנזכר ביום שבו נתנו לו את “השקית השחורה הסודית,” מסביר כיצד בחירה מוסרית הופכת להחלטה כלכלית: “כשאתה מצטרף לקבוצה המקיימת תכנית מסודרת של שימוש בסמים, פשוט נותנים לך את הסמים לצד בחירה: קח אותם והישאר במירוץ, או אל תיקח אותם ויש סיכוי טוב שלא תהיה לך קריירה ברכיבת אופניים.”

כשהתוודה פאפ, הנחית עליו ענף הרכיבה המקצוענית השעיה לשנתיים. אך התוצאות החברתיות היו חמורות מזה. “הענף ירק אותי החוצה,” קונן באוזניי. “קבוצה הופכת לחבורת אחים… אבל בקבוצה של נוטלי סמים יש קשר נוסף – סוד משותף – ועם זה בא קוד שתיקה. אם נתפסת, אתה סותם את הפה. ברגע שהתוודיתי התנערו ממני חבריי, כי מבחינתם העמדתי אותם בסכנה. אחד מהחבר’ה טלפן אליי ואיים להרוג אותי אם אגלה שהוא נוטל סמים.”

אך פאפ לא היה מעולם רוכב ברמת הטור דה פראנס, כך שאולי מטריצת המשחק – על השלכותיה על עתיד הקריירה של הרוכב – שונה בקבוצות העלית. לא כן, כפי שלמדתי ממישהו שהיה בסוד העניינים. “במשך שנים לא הייתה לי בעיה לעשות את עבודתי ולעזור למובילי הקבוצות,” אמר פרנקי אנדרה, שהיה הקוצב המוביל שתמך בלאנס ארמסטרונג ברוב שנות ה-90. “ואז, בסביבות 1996, חלה עלייה דרמתית במהירויות המתחרים. משהו קרה, וזה לא היה רק אימונים.” אנדרה עמד בפיתוי ככל יכולתו, אך ב-1999 לא יכול עוד לעשות את עבודתו: “נעשה לי ברור שהיו בדבוקה [קבוצת הרוכבים העיקרית במירוץ אופניים] לא מעט רוכבים שהשתמשו בסם והייתי חייב לעשות משהו.” הוא התחיל להזריק לעצמו r-EPO פעמיים-שלוש בשבוע. “זה לא כמו ‘רד בול’, שנותן אנרגיה מיידית,” הוא מסביר. “אבל זה מאפשר לך לנעוץ את הציפורניים עוד קצת, להישאר עם הקבוצה עוד קצת, לנוע במהירות של אולי 50.5 קילומטר לשעה במקום 48 קמ”ש.”

תועלתם של סמים משפרי ביצועים

תועלתו של r-EPO במירוץ ממושך ואכזרי כמו הטור דה פראנס אינה רק בהעלאת רמת ה-HCT אלא גם בשמירת הרמה הגבוהה. ג’ונתן ווטרס, חבר לשעבר בקבוצתו של ארמסטרונג, פירט באוזניי את המספרים: “היתרון הגדול של סימום דם הוא היכולת לשמור על רמת המטוקריט של %44 במשך שלושה שבועות.” מתחרה “נקי” שיתחיל ב-HCT של %44, ציין ווטרס, יכול לצפות לסיים לאחר שלושה שבועות של מירוץ עם %40, בגלל דילול דם טבעי ופירוק תאי דם אדומים. “ייצוב [רמת ה-HCT] על %44 מעניק אפוא יתרון של %10.”

המחקרים המדעיים על השפעת סמים משפרי ביצועים אינם רבים, ונערכים בדרך כלל על אנשים שאינם ספורטאים מקצועיים או אינם ספורטאים כלל. אך המחקרים תואמים את הערכתו של ווטרס. (מסיבות מובנות, ספורטאי צמרת המשתמשים בסמים אינם נוטים לגלות את נתוניהם.) הפיזיולוגים של הספורט שראיינתי סבורים ש-r-EPO משפר את הביצועים ב-%5 עד 10% לפחות. כשמשלבים אותו בקוקטייל של סמים אחרים, אפשר לסחוט עוד %5 עד %10 מן המכונה האנושית. באירועים שבהם ההכרעה נופלת על פחות מאחוז אחד, זה יתרון עצום.

פיזיולוג הספורט האיטלקי מיקלה פרארי, ששמו כידען בענייני שימוש בסמים בספורט מתחרה בהיותו שנוי במחלוקת, (בשל התרועעותו עם ספורטאי צמרת שנתפסו או הואשמו בשימוש בסמים), מסביר זאת כך: “אם הנפח [של תאי הדם האדומים] עולה ב-%10, הביצועים [התוספת נטו לרוכב של תפוקת אנרגיה קינטית שימושית] משתפרים בכ-%5. המשמעות היא תוספת של כ-1.5 שניות לקילומטר לרוכב המדווש ב- 50 קילומטר לשעה במירוץ נגד השעון, או כשמונה שניות לקילומטר לרוכב המטפס ב- 10 קמ”ש במעלה שיפוע של %10.”

בטור דה פראנס, משמעות המספרים האלה היא שרוכב המעלה את ההמטוקריט שלו ב-%10 יקצר ב-75 שניות את זמנו במירוץ של 50 קילומטר נגד השעון, מירוץ המוכרע בדרך כלל על ידי שניות ספורות. בכל אחת מן העליות הרבות של 10 קילומטרים באלפים ובפירנאים, בשיפועים של עד %10, יקנה לרוכב אותו השינוי בדם רווח עצום של 80 שניות לפחות לעלייה. אם בין הרוכבים הגדולים יש המשתמשים בחומר, מתחריהם החלשים יותר אינם יכולים להרשות לעצמם לוותר על רווחים כאלה. כאן נכנסת מטריצת המשחק לאופן של בגידה.

שיווי משקל נאש

בתורת המשחקים, אם שום שחקן אינו מרוויח משינוי אסטרטגיה, אומרים שהמשחק הוא בשיווי משקל נאש. המתמטיקאי ג’ון פורבס נאש הבן, שדמותו מתוארת בסרט “נפלאות התבונה” זיהה את המושג. כדי לחסל את השימוש בסמים בספורט יש לשנות את מבנהו של משחק השימוש בסמים כך שתחרות לפי הכללים תהיה בשיווי משקל נאש. פירוש הדבר, שהגופים המנהלים של ענפי הספורט חייבים לשנות את הרווח הצפוי בתוצאות השונות במטריצת המשחק. ראשית, כששחקנים אחרים משחקים לפי הכללים, שכר משחקם צריך להיות גבוה משכר ההונאה. שנית, ואולי חשוב מזה, אפילו כששחקנים אחרים מרמים, שכר משחק הוגן צריך להיות גבוה משכר ההונאה. אסור ששחקנים המצייתים לכללים ירגישו “פראיירים”.

במשחק דילמת האסיר, הקטנת הפיתוי להתוודות והעלאת שכר השתיקה אם האסיר האחר מתוודה מגבירות את שיתוף הפעולה. מתן הזדמנות לשחקנים לדבר ביניהם לפני תחילת המשחק הוא הדרך היעילה ביותר להגביר את שיתוף הפעולה. בספורט, פירוש הדבר שבירת קוד השתיקה. כולם חייבים להכיר בכך שעומדת בעיה שיש לפתור אותה. ואז צריך לערוך בדיקות סמים ולהפיץ את התוצאות ברבים באופן שוטף, עד שיתקבלו תוצאות נקיות. כך יראה כל שחקן שהרווח ממשחק הוגן גדול משכר ההונאה, ולא חשוב מה עושים השחקנים האחרים.

הנה המלצותיי כיצד להביא את ענף רכיבת האופניים (וענפי ספורט אחרים) לשיווי משקל נאש, שבו לא יהיה כדאי לאיש לרמות על ידי שימוש בסמים:

יש להעניק חסינות לכל ספורטאי על הונאות העבר (לפני 2008). מכיוון שכל המערכת מושחתת ורוב המתחרים השתמשו בסמים, לא יושג דבר אם תוארי המנצחים יילקחו מהם לאחר מעשה, שכן ודאי כמעט לגמרי שמי שהגיעו למקומות השני והשלישי נטלו סמים גם הם. אם יקבלו חסינות, עשויים ספורטאים שפרשו לסייע בשיפור המערכת נגד הסמים.

יש להעלות את מספר המתחרים הנבדקים – בזמן התחרויות, מחוץ לתחרויות, ובייחוד מיד לפני מירוץ או לאחריו – כדי למנוע פעולות טשטוש. את הבדיקות צריכות לבצע חברות בלתי תלויות שאין להן כל קשר לגופים התומכים, לרוכבים, לנותני החסות או לקבוצות. גם הקבוצות צריכות להעסיק חברות בלתי תלויות שיבדקו את הספורטאים שלהן, ולהתחיל כל עונה במבחן ביצועים של כל ספורטאי כדי ליצור פרופיל בסיס. על התאגידים נותני החסות להגדיל את התמיכה הכספית כדי להבטיח בדיקות מחמירות.

יש להציע גמול, דוגמת פרסי X (מענק כספי המוצע בעבור מגוון הישגים טכנולוגיים), למדענים שיפתחו בדיקות לגילוי סמים, סמים שכיום אין אמצעים לגלותם. התמריץ של בודקי הסמים צריך להיות שווה לזה של נוטלי הסמים.

יש להחמיר במידה ניכרת את העונש לנתפסים: פעם אחת, ואתה בחוץ – לתמיד. כדי להגן על הספורטאי מתוצאות בדיקה חיוביות שגויות או מבודקים חסרי יכולת (שני הדברים קיימים), מערכת הבוררות והערעור חייבת להיות הוגנת ואמינה. ואולם, משנפלה החלטה, היא חייבת להיות משמעותית וסופית.

יש לפסול את השתתפותם של כל חברי הקבוצה באירוע אם נמצאו סמים ולו באחד מהם. הספורטאי המורשע יחויב להחזיר לנותן החסות את כל כספי השכר והפרסים שקיבל. האיום בעונש זה יביא ללחץ חברתי חזק של פסיכולוגיית “אחווה” על כל חברי הקבוצה, וייתן להם תמריץ לאכוף כללים משלהם נגד נטילת סמים.

ההמלצות אולי נשמעות אוטופיות, אבל הן יכולות לשנות את המצב. ווטרס, שהוא כיום מנהל קבוצת רוכבי האופניים האמריקנית Slipstream/Chipotle, כבר התחיל תכנית של בדיקות פנים-קבוצתיות נרחבות וסדירות. “זכרו, רוב החבר’ה האלה הם ספורטאים, לא פושעים,” הוא אומר. “אם הם מאמינים שהאחרים מפסיקים [את נטילת הסמים] ומרגישים את זה במהירות הדבוקה, גם הם יפסיקו, באנחת רווחה עמוקה.”

לא נותר אלא לקוות. ובאמצעות השינויים האלה אני מאמין שיהיה אפשר להסיט את הפסיכולוגיה של המשחק מבגידה לשיתוף פעולה. אם כן, יוכל הספורט לחזור אל המסורת של תגמול והערכה של מצוינות המושגת אך ורק על ידי רצונו של הספורטאי לנצח.

משחקי בייסבול: מדוע שחקנים משתמשים בסמים

מודל תורת המשחקים לשימוש בסמים ברכיבת אופניים מתאים גם לענפי ספורט אחרים, ובייחוד לבייסבול. כדי לקבל דעת מומחה, שוחחתי עם לאנס וויליאמס, כתב חוקר של ה”סן פרנסיסקו כרוניקל” ואחד המחברים (יחד עם מארק פיינרו-וואדה) של הספר “משחק צללים”, החושף כיצד BALCO, קואופרטיב מעבדת מפרץ סן פרנסיסקו, סיפק לשחקני בייסבול ולספורטאים אחרים סמים משפרי ביצועים. כשהתוויתי את רעיונותיי על ההסבר של תורת המשחקים להונאה הנרחבת בספורט, הסכים אתי וויליאמס בכל דבר ודבר: “לספורטאים יש תמריץ אדיר ליטול סמים. יש תועלת עצומה בשימוש בסמים, ויש רק סיכוי קטן שתיתפס. כך שלעתים קרובות, תלוי בענף הספורט שלך ובשלב הקריירה שלך, הסיכון שווה את זה. אם אתה מתקבל לקבוצה, תהיה מיליונר; אם לא, קרוב לוודאי שתחזור לנהוג משאית.”

מרגע שטובי המתחרים בענף ספורט מתחילים לרמות, שבירת הכללים מתפשטת לכל הרמות וכל הענף מידרדר. להערכתו של וויליאמס, בהתבסס על דיווחים נרחבים וראיונות רבים עם ספורטאים, מדריכים, מאמנים, ספקי סמים ובודקי סמים, כ-%50 עד %80 מכל שחקני הבייסבול והאתלטים המקצועיים משתמשים בסמים. אל מול מציאות זו, הסביר וויליאמס, בעבור ספורטאים רבים נטילת סמים לא זו בלבד שאינה הונאה, אלא היא אף כורח המציאות. כדי להמחיש את הדבר, ציטט וויליאמס את צ’רלי “הכימאי” פרנסיס, מאמנו של האצן וזוכה מדליית הזהב (לזמן קצר) בריצת 100 מטר באולימפיידת 1988, בן ג’ונסון, שנעצר בעוון נטילת סמים ואיבד את המדליה שלו. נטילת הסמים הייתה “להגנה-עצמית”, סיפר פרנסיס לוויליאמס. “זה היה רמֵה או הפסד.”

כיצד יכולים ליגות וגופים מנהלים לשנות את התמריצים במטריצת המשחק של הבייסבול? וויליאמס הציע עונשים כבדים יותר, הן ליחידים והן לקבוצה כולה, לצד סנקציות חוקיות נוקשות יותר. למרבה האירוניה, וויליאמס ופיינרו-וואדה נכוו בעצמם בלהט החוק על סירובם לחשוף את מקורותיהם לפני הרשויות הפדרליות: “עמדנו לבלות מאחורי הסורגים יותר זמן [18 חודשים] מכל אחד מספקי הסטרואידים שהורשעו בקנוניית BALCO וכל אחד מן הספורטאים שעליהם דיווחנו, ובכללם [החובט הוותיק של הסן פרנסיסקו ג’איינטס] בארי בונדס.” אתה יודע שמערכת היא מושחתת כשהשליח נורה ויוצרי הרובה יוצאים ללא עונש.

מושגי מפתח
מספר מבהיל של ענפי ספורט – בייסבול, פוטבול, אתלטיקה קלה, ובייחוד רכיבת אופניים – טולטלו על-ידי שערוריות נטילת סמים בשנים האחרונות.
מבין החומרים האסורים הרבים שבספר התרופות של הרכיבה על אופניים, היעיל ביותר הוא אריתרופואיטין רקומביננטי (r-EPO), הורמון סינתטי המגביר את ייצור תאי הדם האדומים וכך מעלה את כמות החמצן המסופקת לשרירים.
תורת המשחקים מבהירה מדוע הגיוני לרוכב אופניים מקצועני ליטול סמים משפרי ביצועים: הסמים יעילים מאוד וקשים עד בלתי אפשריים לגילוי. שכר ההצלחה גבוה, וככל שרוכבים רבים יותר משתמשים בסמים, כן קשה יותר לרוכב נקי מסמים להישאר תחרותי והוא מסתכן בסילוק מן הקבוצה.
ניתוח תורת המשחקים של רכיבה על אופניים מתאים גם לענפי ספורט אחרים. התוצאות מראות באופן כמותי איך הגופים המנהלים וסוכנויות למלחמה בסמים יכולים לרכז מאמצים ביעילות ולטהר את ענפי הספורט שלהם מסמים.

על המחבר
מייקל שרמר (www.michael shermer.com) עורך וכותב בסיינטיפיק אמריקן ובעל הטור הקבוע “קולו של הספקן” (עמוד 44). שרמר הוא גם רוכב אופניים חובב. ב-1982 היה אחד מארבעה רוכבים שהתחרו במירוץ חוצה-אמריקה הראשון (שנקרא אז “מירוץ האופניים האמריקני הגדול”) לאורך 4,800 ק”מ. הוא סיים שלישי בזמן של 10 ימים, 19 שעות ו-54 דקות. שרמר חיבר כמה ספרים, בהם שניים על רכיבת אופניים. ספרו האחרון עוסק בכלכלה אבולוציונית (The Mind of the Market, הוצאות טיימס 2007). הוא מייסדו ומוציאו לאור של כתב העת “הספקן” (www.skeptic.com).

יחי ההבדל הקטן
המהירויות הממוצעות של המנצחים בטור דה פראנס עלו עלייה חדה ב-1991, כנראה כשאריתרופואיטין רקומביננטי, r-EPO, נכנס לשימוש נרחב ברכיבת אופניים.

כדי לבטל את השפעת ההבדלים השנתיים הנובעים משינויי מסלול ומזג אוויר, מציג התרשים את ממוצע המהירויות על פני תקופות של 14 שנים, לפני 1991 ואחריה.

משחק הסמים
מדוע מתחרים ברכיבת אופניים מרמים? ניתוח התופעה של נטילת סמים באמצעות תורת המשחקים (להלן), הנשען על משחק דילמת האסיר, מראה מדוע הונאה באמצעות נטילת סמים היא הגיונית בהתבסס על התמריצים ותוחלות הרווח המובנים כיום אל תוך התחרות (התוחלת היא הערך של תוצאה מוצלחת מוכפל בהסתברות להשיג תוצאה זו). ערכי הרווח הרשומים כאן הם לא בלתי מציאותיים, אך הם ניתנים לשם המחשה בלבד; התוויות “גבוה”, “פיתוי”, “פראייר” ו”נמוך” במטריצה מתאימות לשמות המקובלים של אסטרטגיות בדילמת האסיר כמו כן, מניחים שאם המתחרים משחקים לפי אותם הכללים (כולם מרמים, או כולם מצייתים לכללים), כל אחד יקבל מיליון דולר, בלי תיקונים נוספים ליתרון נטילת הסמים. [כל המספרים במיליוני דולרים.]

לידיעה קודמת בנושא: בדיקה חדשה לגילוי קל של סמים בספורט