דוקטורנט בדרכים – חלק רביעי

שחרור מבוקר של תרופות, מיקרו מערכות, ביו חומרים והנדסת רקמות. רועי צזנה מתלבט בין המסלולים השונים בכנס הביו-רפואה באנטוורפן. דיווח חי

היום השני של הכנס, לאחר הפתיחה החגיגית בערב. למעשה אפשר לומר שזה היום הראשון של הכנס, כי אתמול היתה רק הרצאת הפתיחה וארוחת הערב, והיום אנחנו מתחילים ברצף ההרצאות האמיתי – החל ב- 8:30 בבוקר וכלה בשבע בערב (ואז מתחילים האירועים החברתיים). כשהלכתי לישון בליל הפתיחה, שמתי מראש שעון מעורר לשבע בבוקר, שעזר כמו כוסות רוח למת. התעוררתי בשמונה וחצי, כמו שעון, בדיוק בזמן להרצאות הראשונות של היום, כשאני לא מגולח ולא מקולח. השעון? המהם לו בביישנות לצד המיטה כבר שעה וחצי.
השלמתי עם כך שאחמיץ את ההרצאות הראשונות (לא נורא, כולם עייפים בשעה הזו גם ככה) והחלטתי להגיע לכנס כבן-אדם. התגלחתי, התקלחתי ואפילו התלבשתי מגונדר, בג'ינס החדשים ביותר שלי עם חולצת פולו וסריג חביב. זכרתי שבהזמנה לכנס נכתב במפורש שהלבוש יהיה Informal – לא פורמלי. מסתבר, אגב, שכל אחד וההגדרות שלו למה שפורמלי ומה שלא. כל המרצים הגיעו עם חולצת-חנק מכופתרת ומחוייטת, עניבה איכותית ומעיל מצמר גמלים או לאמות. למזלי, הבאתי גם אני במזוודה את חולצת הלילך המכופתרת ליום ההרצאה הגדול, אבל את העניבה השארתי בבית (בכל זאת, אמרו לא פורמלי!). כנראה שאצטרך ללכת לקנות עניבה. אני תוהה האם עניבת מיקי-מאוס עומדת בהגדרת ה- 'לא פורמלי'.

הכנס עצמו מחולק לכמעט עשרה אולמות, שכל אחד מהם עוסק במשך שעה וחצי בהרצאות מנושא מסויים. חלק מהנושאים לא מעניינים אותי בכלל – למשל ניתוח תמונות ממוחשב. אחרים מעניינים, אבל לא בתחום ההתמחות שלי, כך שהסיכוי שאבין שם משהו נמוך למדי. ולסיום, ישנם התחומים שחשובים עבור המחקר שלי: שחרור מבוקר של תרופות, מיקרו-מערכות, ביו-חומרים והנדסת רקמות. כך שאני מתנצל בפני כל מי שמתעניין בניתוח תמונות ממוחשב או בתנועתיות של הדופן הפנימית של הלב. תצטרכו למצוא דיווחים אחרים מהכנס כדי לקרוא על התחומים הללו.

כל אחד מהרצפים מתחלק להרצאות קצרות של שתים-עשרה דקות, ועוד שלוש דקות לשאלות מהקהל. המרצים, באופן כללי, הם המסטרנטים והדוקטורנטים – סטודנטים לתואר שני או שלישי – שעבדו על המחקר ובאו לדווח על הצלחותיהם וכשלונותיהם. במיוחד הצלחותיהם. לרצף ההרצאות הראשון, שעסק במיקרו-מערכות, הגעתי לקראת האמצע, בדיוק לפני תחילת ההרצאה אודות מיקרו-משאבה חדשה ויעילה לשליטה על הסוגרים (פי הטבעת). מרגש.

האמת היא שמסתבר שהפרויקט הזה – Project GASS, כפי שהחוקרים הגרמנים קוראים לו – יכול להיות חשוב מאד למספר רב של אנשים. בעיות בשליטה על סוגרים קיימות אצל קשישים רבים, בין שלאחר כריתת בלוטת הערמונית, או כתוצאה מבעיות רפואיות אחרות. אין ספק שזוהי בעיה מביכה ביותר לרבים שנאלצים לחזור לחיתולים. הפתרון של החוקרים במקרה זה הוא להשתיל משאבה חסכונית במיוחד באיזור האגן – יעילה פי חמש בצריכת הכח שלה מהמשאבות הקיימות כיום – שתשלוט בסגירת ופתיחת הסוגרים.

החוקר הצעיר הבא – גם הוא עם עניבה מחוייטת היטב ונעליים שעולות כמו המשכורת החודשית שלי – בחר לסקר מערכת חדשנית של מיקרו-מחטים עליה הוא עובד, להזרקה פשוטה ומתואמת בזמן של תרופות. ידוע כיום שיש קשר הדוק בין השעון הביולוגי שלנו לבין מתן התרופה. יש תרופות שעובדות טוב יותר בזמן השינה מאשר בזמן ערות, אך כמובן שקשה להשיג הזרקה עצמית נוחה בזמן הלילה. לשם כך פותחה מערכת חדשה המתמקדת בהעברת תרופות דרך העור.

המערכת מורכבת על בסיס של מיקרו-מחטים מפלסטיק, שהוכיח את עצמו כקשה וחזק מספיק לחדור דרך עור חזיר בניסוי מבוקר, ועדיין ניתן להזריק את התרופה דרכו. כל המערכת היא בגודל של בול דואר, אך מאפשרת להזריק תרופות בקצב מבוקר ובשעות מבוקרות. והכי טוב – זה ללא שמץ של אלקטרוניקה. הכל מבוסס על טכנולוגיה זולה של דיפוזיית נוזלים, וה- 'בול' נועד לשימוש חד-פעמי לאורך היום / לילה.

אז האמת היא שאחרי שראיתי את זה, אני כבר מרגיש שהמחקר שלי ממש קטן ולא שימושי בהשוואה ל- 'מחשבון' הקטנטן הזה שעובד על דיפוזיה ולא על אלקטרוניקה. אבל המפגש הראשון נגמר לאחר זמן קצר, ואנו ממשיכים להרצאת ה- Key-note של פרופסור ג'יימס קירקפטריק שכבר מתעסק ממש בתחום שלי – הנדסת רקמות ויצירת פיגומים מביו-חומרים חכמים.

קירקפטריק עובד לפי ממרתו של פילוסוף המדע הגדול מן העבר – אריסטו – לפיה הטבע אינו עושה דבר ללא סיבה. הרפואה השיקומית (רגנרטיבית) צריכה לדעתו להתמקד בביו-מימטיקה ובהבנת הדרך בה הגוף משקם את עצמו – ולמצוא את הכלי הנכון לתת באמצעותו את הדחיפה במקום הנכון ובזמן הנכון שתזרז ותתחיל את תהליך השיקום המלא והטבעי. כדוגמא קיצונית, אם ניקח סלמנדרה ונכרות את אחת מרגליה, נקבל תוך ארבעים יום רגל חדשה. אנחנו יודעים שמערכי גנים נשמרים בין יצורים רבים, ולפי קירקפטריק יש סיכוי טוב שאם נגלה איך הגוף עושה את זה, נוכל לחקות את התהליך גם בבני-אדם.

“הדור הראשון של שתלים התחיל בשנות הארבעים והיווה את אחד ממעברי הטכנולוגיה הראשונים מאיזורים טכנולוגיים קיימים. זה היה מאד יעיל, אך במהרה גילו שהגוף לא אוהב שחומרים זרים מוכנסים לתוכו,” הסביר פרופסור קירקפטריק, “לכן בשנות השבעים והשמונים התחילו לייצר חומרים אינרטיים, שהגוף אינו מגיב להם. אבל מצאו שאף חומר אינו אינרטי באמת ובתמים, ולכן בשנות התשעים התחילו לנסות ליצור חומרים שיגיבו עם הגוף בצורה הנכונה.”

ברפואה שיקומית יש שני תת-תחומים עיקריים – תראפיה תאית ותראפיה באמצעות ביו-חומרים. במקרה של ביו-חומרים אנו יכולים להנדס מחדש רקמות בעזרת פיגומים ומטריצות חוץ-תאיות, או להנדס תרופות חדשות ותכשירים להעברת גנים באמצעות ננו-חלקיקים. וכמובן, אפשר לשלב את השניים באמצעות ציפוי פיגום להנדסת רקמות בננו-חלקיקים.

קירקפטריק מדגיש כי יש עוד הרבה שאנו לא יודעים, אבל זה לא מפריע לו במיוחד. “בתור פתולוג, אני אומר לסטודנטים שלי שאנחנו אנשים מאד פשוטים. אנו יכולים לנצל את חוסר-הידע שלנו ולהשתמש בקופסא השחורה של הטבע.” כדוגמא טובה לכך הוא מציג מחקרים בהם זריעת תאי עצם מסוג מסויים (אוסטאובלסטים) ביחד עם תאי אנדותל הביאה להתמיינות וארגון של תאי האנדותל למבנים של כלי-דם. אנחנו לא מבינים איך האוסטאובלסטים גרמו לתאי האנדותל לעשות את זה, אבל אנחנו יכולים לנצל את זה לצרכינו.

רעיון אחר (שסוקר ב- 'הידען' לפני מספר שבועות) הוא של פרופסור סטופ משיקגו: להשתמש בפיגום מננו-סיבים עם למינין. הלמינין משרה התמיינות נוירלית בתאים וסטופ הראה שהוא יכול להזריק את הפולימר לאיזור קטיעה בחוט-השדרה ולהגיע לשיקום חלקי של השליטה המוטורית.

הבעיות העיקריות שעדיין קיימות כיום בתחום הנדסת הרקמות הן הווסקולריזציה (יצירת כלי דם) לקויה. אם אין כלי דם ברקמה החדשה, הרי שהתאים לא יוכלו לשרוד בתוכה לאורך זמן כתוצאה מהחוסר בחומרי מזון. הבעיה השניה היא שלמרות (ואולי בזכות) השימוש בשיטת 'הקופסא השחורה', אנחנו פשוט לא מבינים במלואה את הנישה השיקומית של הגוף. לעיתים אנו עובדים עם כל הכוונות הטובות, אך מקבלים שהגוף מגיע לשיקום פתולוגי ביסודו – למשל, במקרה של פגם בסחוס, הגוף לא ימלא את החלל בסחוס בריא, אלא ברקמה צלקתית ולא מתפקדת. דוגמא אחרת היא שימוש שגוי בתאי-גזע, שעשויים לגרום לסרטן.

בסופו של דבר, למרות כל הבעיות הקיימות עדיין בתחום, קירקפטריק משוכנע כי הגישה הסבירה ביותר להצלחה היא זו של ביו-מימטיקה. זה, דרך אגב, מאד משמח אותי כי זו גם הגישה בה אני נוקט במחקר שלי – אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

כשההרצאה נגמרת אני מתחיל להתלבט: מה לעשות עכשיו? עיקר ההתלבטות היא בין סמינר במיקרו-מערכות 2, לבין סימפוזיון על אפשרויות התעסוקה העומדות בפני מהנדסים ביו-רפואיים באקדמיה ובתעשייה, ותחומי הלימוד בהם כדאי להשקיע באוניברסיטאות. בסופו של דבר אני מחליט להרחיב את אופקיי ולבדוק את הסימפוזיון בנושא החינוך והתעסוקה – גם בגלל שאני בעצמי אמור לסיים את התואר השלישי תוך שנה וחצי ועדיין לא בטוח לאיזה כיוון להמשיך (אקדמיה, תעשייה או עקר-בית) וגם בגלל שיש לי כיתה של חמישים ילדים נהדרים בטכניון, שאני צריך לדעת מה לספר להם על עתידם המקצועי כשאחזור מהכנס. (יש לי חשד שכמה מהם יותר מבוגרים ממני, אבל החוש הפולני המפותח שלי מכתיב לי שכל עוד הם מגישים לי שיעורי בית ואני עונה להם בפלאפון על שאלות ממקצועות אחרים, הם בכל-זאת הילדים שלי).

האמת היא שקשה מאד להבין מה חלק מהמרצים בסימפוזיון רוצים. באופן כללי מגיעים פרופסורים מאוניברסיטאות שונות שמספרים על תכניות ההנדסה הביו-רפואית המונהגות אצלם, ולמה הן יותר טובות מאלו של כל האחרים. חלקם טוענים שצריך לעשות 'הרמוניזציה' של התחום – שאוניברסיטאות מסויימות יתרכזו בנושאים ספציפיים ואחרות יתרכזו בתחומים אחרים – ואז ממשיכים ומסבירים למה התכנית שבאוניברסיטה שלהם יותר טובה מזו של כל האחרים. בקיצור, הרבה מילים, פחות משמעות של ממש. אבל מה אני כבר יודע? לא עשיתי תואר ראשון בהנדסה ביו-רפואית, אז קרוב לוודאי שאין לי זכות אמיתית לדבר בנושא.

הנושאים המעניינים יותר מגיעים משתי ההרצאות האחרונות בסימפוזיון. יורג ויינקן, חוקר במדעי הביו-חומרים ומשתף פעולה מקצועי עם התעשייה מזה למעלה עשרים-וחמש שנה, ניסה להסביר איך להגיע מהאקדמיה לתעשייה, בהרצאה שנקראה “המהנדס הביו-רפואי, העבודה החמה ביותר של העשור?”

לפי ויינקן, היציאה לתעשייה קשה במיוחד מכיוון שיש צורך להשקיע כמות גדולה של כסף לפני שהתשואה מתחילה להגיע בחזרה לכיס, אם בכלל. 25% מהמימון הולכים על פיתוח וייצור המכשיר, 50% הולכים על פיתוח ושיווק ו- 25% הנותרים הולכים למכירות ולשיווק. עוד לפני פיתוח המכשיר הראשוני יש צורך לפתח אב-טיפוס שיראה שהרעיון שלך בכלל עובד – וזה דורש בין שלושה לשבעה מליון יורו. ואם רוצים לקחת את זה הלאה יש צורך במבחנים קליניים שיעלו כמה עשרות מליוני יורו.

אם כל זה לא מספיק, מסתבר שפיתוח מוצלח של מכשירים רפואיים בימינו דורש שיתוף פעולה מכל התחומים האפשריים – גם הטכנולוגיים וגם המדעיים. צריך גישה גלובלית להשגת אישורים מכל רשויות הבריאות הגדולות כ- FDA האמריקאית, ה- EMEA האירופאית וה- MHW היפנית. אם אתה רוצה להצליח באמת, הרי שאתה חייב להשקיע הון עתק במיניאטוריזציה של המכשיר, כדי לספק את חוד החנית הטכנולוגי. וכמובן, צריך להחליט מה יהיה קהל היעד (מה שמחייב השקעה בסקר קהל) ולהתאים את המכשיר עבורו, או את הקהל למכשיר. ואחרי כל אלה, אתה אמור גם להרוויח כסף.

אז איך בכל-זאת תרוויח מההישגים שלך באקדמיה? ובכן, אתה יכול לקחת את הרעיון שלך ולמכור אותו לתעשייה – או לפתוח חברה משלך. אם אתה פותח סטרט-אפ, יש לכך יתרונות גדולים: אתה הבוס של עצמך, אתה יכול לשנות כיוון מיד, כל ההצלחה היא שלך, אתה עומד להיות עשיר (בקרוב), אתה לא צריך לכתוב בקשות למענקים (גראנטים) או פרויקטי מחקר וכו'. אבל יש גם בעיות. קודם כל, אתה הבוס וזה אומר שכל הבעיות מגיעות ישירות לפתח דלתך. בעלי המניות שלך חייבים לאשר כל שינוי כיוון. לוקח הרבה יותר זמן משחשבת להתעשר. אתה צריך לכתוב בקשות למענקים לפרויקטי פתוח ודיווחים טכניים. אתה חייב להקשיב לשוק ולציית לו כל העת וכן הלאה. כשחושבים על זה מהבחינה הזו, קצת מפליא שיש בכלל אנשים באקדמיה שמוכנים לעשות את הקפיצה הגדולה אל עולם התעשייה והסטרט-אפ במיוחד.

אבל גם אם כל העצות הטובות האלו לא מעניינות אתכם, קוראים יקרים, ויינקן מדגיש דבר אחד, החשוב מכולם: תמיד תרשמו פטנט.

אחרי ויינקן עלה לבמה מר וילסון ד. (ששמו הפרטי לא עלה לדיון), שניסה לענות על השאלה האם בכלל כדאי לעבור מהאקדמיה לתעשייה. הוא עצמו יכול להתגאות בתואר דוקטור בהנדסה ביו-רפואית ונסיון במחקר אקדמי, אך בסופו של דבר בחר לעבור לחברה ביו-רפואית גדולה בשם Smith&Nephew, שם הוא מפקח על פרויקטים, מגדל דוקטורנטים קטנים משלו, משיג מענקי מחקר ופיתוח של מליוני דולרים והספיק כבר לפרסם שמונה פטנטים בינלאומיים.
אז מה בכל זאת עדיף? אקדמיה או תעשייה?
“בתעשייה אתה מתמקד בבעיות עם חשיבות אמיתית לחברה,” הסביר וילסון. ” באקדמיה, לעומת זאת, אתה יכול לעבוד על מה שאתה רוצה. בתעשייה אתה עושה את מה שצריך לעשות, אבל באקדמיה אתה עושה את מה שאתה רוצה לעשות. בתעשייה יש את לחץ המסחר – אתה חייב לעשות את מה שהשוקים מחייבים, בעוד שבאקדמיה יש את הנאת הלימוד. בתעשייה יש משכורות גבוהות יותר ובונוסים שונים, אבל שבאקדמיה יש את ההנאה שבלימוד סטודנטים ופיקוח עליהם.”
איפה כדאי להתחיל את המעבר לתעשייה? כרגיל, הכל תלוי. חברות קטנות, עם פחות ממאה עובדים, מעניקות הזדמנות נהדרת לקידום הקריירה והנסיון. כדאי לקחת בחשבון ששעות העבודה אמנם ארוכות, אך כל התקדמות יכולה להביא לקפיצה גדולה במשכורת. ומצד שני, חברות כאלו תמיד נמצאות בסיכון להתמוטטות. בחברות גדולות (של מיליארד דולר ומעלה) יש סיכון קטן יותר שהחברה תתמוטט, מסלולי הקריירה מובנים יותר, יש יותר תקציבים ויש הרבה טיסות. אם אתה אוהב טיסות, מסתבר, כדאי לך לעבוד בחברה גדולה.
האתגרים בתעשייה של היום שונים מהעבר. המהנדס הביו-רפואי המצליח צריך להתמחות בהנדסה, ביולוגיה ומדעי הרפואה – כולם ביחד וכל אחד לחוד. אתה צריך לתרום לפיתוח, תכנון, ייצור ובחינת המכשירים. אתה צריך לגשר על הרווח שבין הרפואה הקלינית לבין טכנולוגיית הרפואה. בנוסף לכל אלה, כדאי מאד שתהיה חדשני, יצירתי, מסוגל לעבוד בקבוצות עם אנשים מכל התחומים ועדיין להקדיש תשומת לב והקשבה ללקוחות שלך. בקיצור, סופרמן.
אז איך להבטיח הצלחה? וילסון התווה מספר כללי יסוד שכולם מתאימים גם לאקדמיה, מלבד האחרון:
1. הגדר מטרות ריאליסטיות לטווח קצר, וחלק את המחקר לחתיכות קטנות אלו.
2. זהה את המנטור שלך ולמד ממנו.
3. מצא את הסגנון האישי שלך. יתכן שתרצה לעבוד רק על פרויקט אחד, או ללהטט בין כמה פרויקטים.
4. פתח הרגלי עבודה ממושמעים.
5. עבוד בצמידות ללקוחות, למחלקת המכירות והשיווק. הם אלו שיצטרכו בסופו של דבר למכור את המכשיר שלך.
אחרון חביב, מדגיש וילסון, התעשיין המתחיל חייב להבין שהמוצרים שלו ישפיעו במידה רבה על השוק ועל בתי-החולים ויש צורך להתכונן בהתאם.

בהחלט הרצאה מאלפת ומיד אחריה ניגשתי לוילסון לשאלה פרטית משלי. יש לי ידידה מוכשרת בצורה לא רגילה שעושה בימים אלו תואר שני ומתלבטת אם להמשיך באקדמיה או בתעשייה. הסברתי לוילסון את פרטי המקרה, והוא ענה בלי היסוס, “אם היא מוכשרת, שתלך לתעשייה. באקדמיה היא לא תוכל באמת ליצור שום דבר. היא יכולה להרוויח הרבה יותר בתעשייה וגם להשיג הרבה יותר.”
אני יכול להתמודד עם העצה הזו (למרות שאני עצמי מנסה לדחוף אותה כל הזמן לכיוון האקדמי), אבל מה שמסתבר ממנה הוא שבאקדמיה נשארים רק האנשים הלא-מוכשרים! כשהצגתי את הבעיה לוילסון, הוא היסס לרגע ואז הסביר בעדינות שזה תלוי בתחומי המחקר בהם היא רוצה לעסוק. אם היא מעדיפה להתרכז בתיאוריה, הרי שהאקדמיה היא המקום עבורה. אבל אם היא מוכנה להפוך את התיאוריה למציאות – היא צריכה לעבור לתעשייה. אז עכשיו הכל בסדר. היא רק צריכה להחליט מה היא עומדת לחקור בשארית חייה, ולפי זה לקבוע מה מתאים יותר עבורה – תעשייה או אקדמיה.

והנה, נגמרו שני סמינרים והגיעה שעת ארוחת הצהריים מטעם הכנס. לאחר ששילמתי 380 יורו דמי הרשמה לכנס (לא כולל מלון או טיסה. בעצם זה לא כולל שום דבר חוץ מהשתתפות בכנס וארוחת צהריים מדי יום), העזתי לקוות שמארגני הכנס יספקו ארוחת צהריים ששווה את המחיר. הבטחתי כבר שאתרכז בעיקר בתכנית המדעית, ולכן לא אגרה את תיאבון הקוראים בתיאור הארוחות הנהדרות שחוויתי ביומיים הראשונים שלי באנטוורפן. לא אספר על מסעדת La Place, בה בחרתי בעצמי את נתח האנטריקוט הרך והאדמדם שלי, צפיתי ושלטתי במידת העשייה והתיבלון עם הוראות ישירות לטבח וקיבלתי אותו לשולחן עם מנה גדושה של צ'יפסים עבים וזהובים (שנים-עשר יורו). התוצאה – תאווה לחך ולקיבה.
לא, לא אפרט גם על מסעדת Leonardo De-Vinci, שם הזמנתי את מנת ה- Mixed Grill – בשר מכל הסוגים וחוויתי את הריגוש הקולינרי השני שלי ביומיים. אני דווקא בררן באוכל, אבל הבשר הזה היה כל-כך משובח, התיבלון עדין ועם זאת מדגדג בכל המקומות הנכונים בחך, עד שלא יכולתי אלא להחמיא למלצר, לשף ולקופאי על יצירת המופת שהתגלמה בצלחת שעל שולחני (18 יורו, שווה כל יורו-פרוטה).
מה שמביא אותנו לארוחת הצהריים של הכנס. יש משפט שאומר, “זה אפילו לא שגוי”, מתוך התייחסות לרעיונות שאפילו לא מנסים לבדוק את רמת הנכונות שלהם. ארוחת הצהריים מאד הזכירה לי את המשפט הזה. האוכל אפילו לא ניסה להתחזות לטעים. לא אפרט את מימדי הזוועה, אבל אציין רק שבמילואים האחרונים שלי בבה”ד 10 אכלתי אוכל יותר טוב. ובאמת, אבל באמת שזה אומר הכל.
בשם ההגינות אציין שכל יתר האורחים הסתובבו עם צלחות המלאות באותו אסון אקולוגי-קולינרי נוזלי למחצה, ונראה היה שחלקם אפילו הצליחו לסגל את נפשם לרעיון שזה אכיל.

והלאה לרצף ההרצאות הבא, שעסק בהמצאות ובננו-טכנולוגיה. המרצה הראשון היה פיל טרויק, שדיבר על הגביע הקדוש של הרפואה המודרנית: להחזיר את האור לעיוורים. מסתבר שכל שבע דקות, אמריקאי נוסף מתעוור. נכון להיום, עשרה מליון אמריקאים עיוורים או סובלים מליקוי ראיה חמור במיוחד. מעבר לבעיה ההומאנית, מעורב כאן גם עניין כספי מכיוון ששבעים אחוזים מהעיוורים מובטלים, וחלקם גם נמצאים בדכאון ובנתק מהסביבה.
בגישה האינטרא-אופטיקלית עושים שימוש במשקפי-מצלמה ששולחות מסרים חשמליים ישירות למוחו של החובש אותן. הרעיון הסופי הוא לנצל את יכולת מיפוי הפוטונים של הרטינה להשגת תמונה ברורה. האלקטרודות שמתחברות למוח עדינות להפליא, עם קוטר סופי של פחות מגודלו של נוירון. האלקטרודה הופכת את זרם האלקטרונים לזרם יונים ברקמה, ומסוגלת לגרות איזורים ספציפיים במוח ברמות שונות.
למרות שבימי קדם נהגו להעביר את המידע החשמלי לאלקטרודות באמצעות כבלים דקים, ברור שלא זו הדרך להמשיך את פיתוח האלקטרודות. אפילו תמונה באיכות נמוכה תדרוש אלפי אלקטרודות במוח אחד, והכבלים יתפסו יותר מדי מקום. לכן בחרו החוקרים במקרה זה שלא להשתמש בכבלים ולעבור להפעלה חיצונית של האלקטרודות באמצעות שדה מגנטי חיצוני. כל שבב אלקטרוני במוח יכיל סליל חשמלי, והשינויים בשדה יעבירו לו את המסרים – כמו גם את האנרגיה להפעלה. הסליל והשבב כולו יהיו נתונים בתוך מעטה פולימרי מגונן, לבד מהמחטים מוליכות הזרם, שיתחברו לנקודה המתאימה במוח. והטוב ביותר – כל החומרה הזו לא רק אפשרית, אלא נמצאת כבר עכשיו בשלבי פיתוח מתקדמים ביותר.
לפי טרויק, רוב הבעיות הטכניות נפתרו זה מכבר, אך עדיין נותרה בעיית הסיבוכיות הגבוהה. “אנו יכולים ליצור חומרה שקטנה יותר מהנוירונים שהיא אמורה לגרות, אבל עדיין יש לנו בעיות: למקם את האלקטרודות בדיוק במקום הנכון, והעובדה שכמה אלפי אלקטרודות לא יספקו, כמובן, ראיה מושלמת גם אם ימוקמו בדיוק במקומות הנכונים ויקבלו את המידע הנכון.”
ובכל זאת, יפה לראות עד כמה התחום המדעי-הנדסי הזה מתקדם. משעשע לציין שאחראי האירוע, בזמן ההרצאה, התעסק בעניין רב בעדכון הפרופיל שלו בפייסבוק ובגלישה לפרופילים של בחורות מעורטלות-למחצה. בכל זאת, טוב שיש לנו עיניים.

אחרי טרויק עלה לבמה וויירינגה (ששמו הפרטי אינו בידי), שדיבר בעניין רב על מערכות בנייר אלומיניום – פתיחת פרספקטיבות חדשות בטכנולוגיה רפואית.
החברה בה עובד וויירינגה פיתחה טכנולוגיה המאפשרת להדפיס מעגלים אלקטרוניים אורגניים גמישים על גבי נייר אלומיניום. הטכנולוגיה הזו מסוגלת לאפשר יצירת יישומים רבים, כתחבושות חכמות ואריזות חכמות לתרופות.
בפצעים רבים, ובעיקר בכוויות, יש חובה להסיר את התחבושת פעם ביום ולבדוק כיצד מחלים הפצע. אם הכל בסדר, אז ממש חבל שהורדת את התחבושת – אפשר לפתוח ככה את הפצע מחדש, או פשוט לחשוף אותו לזיהומים שבאוויר החדר. בטכנולוגית הדפסת המעגלים הגמישים ניתן להשתמש להטמעת גלאים אלחוטיים בתחבושת, שיוכלו לסרוק את הפצע באורכי גל שונים ולהפיק אנליזה ברמות שונות. תחבושת אלקטרונית שכזו תוכל לנטר את הפצע באופן שוטף כך שלא יהיה צורך להסיר אותה – אלא אם יש סיבה אמיתית.
מקום אחר בו יכולים המעגלים הגמישים לסייע הוא במתן תרופות. לפי הסטטיסטיקה, כ- 120,000 בני-אדם מתים מדי שנה בארצות-הברית כתוצאה משימוש לא נכון בתרופות. מעגלים המודפסים על גבי אריזות האלומיניום של הכדורים והגלולות יוכלו להזכיר לנו לקחת את הכדורים בזמן באמצעות קישור למערכות אחרות (למשל, לשעון המעורר, למחשב האישי או לפלאפון). הם יוכלו גם להודיע ישירות לרופא שלנו האם לקחנו את הכדור או לא.
למרות שהרעיון לא חדש, החוקרים מעוניינים לשווק אותו במחיר אטרקטיבי במיוחד – חמישה סנט לאריזה. במחיר זה ניתן יהיה לשלב את המערכת בכל קופסת תרופות וכל תחבושת. התרופות בעתיד יוכלו להזכיר לנו לקחת אותן, להכיל שעון שיודיע לנו כשיפוג התוקף ואפילו לנטר את הטמפרטורה מסביבן ולספר לנו כשהיא עברה את הסף המותר.
המרצה הבא הוא מר סיריוג'קינה מאוקראינה. יו”ר הסמינר קורא בשמו. שקט בקהל. הוא קורא שוב למר סיריוג'קינה לקום ולהציג את מחקרו. האוקראיני נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, ובלי הודעה מראש. כנראה שגם הוא תקוע עם שר התנועה בדרך לכנס. זה מוזר, מאד לא נהוג ולא מקובל, אבל לא נותר לעשות דבר מלבד לקוות ששלומו טוב.

לאחר עוד כמה הרצאות קצרות אנחנו מתפזרים להפסקת קפה קצרה. בארץ, הפסקות הקפה הן בעצם הפסקות קרואסונים, ואני בתור חסיד גדול של קרואסונים ציפיתי בדריכות להפסקות הקפה בכנס. אכזבה גדולה. אנחנו מקבלים ריבוע צר של עוגת לקח ועוגיות ביסקוויט בצורת אותיות (יצרתי מהן את השם של הכנס וצילמתי). אני שב ומזכיר – 380 אירו רישום לכנס.

ב- 18:30 מסתיימות ההרצאות ואנחנו יוצאים לטיול המובטח באנטוורפן, ברגל.
קר.
גשום.
שלג.
קראתם נכון: אנחנו יוצאים לטיול ברגל. שעה וחצי שבמהלכה כל אינסטינקט הישרדותי בגופי קורא לי למצוא מערה חמימה, למצוא אבני צור ולהתחיל להטיח אותן זה בזה בתקווה לכל ניצוץ של חום. מהפרצופים של רוב חברי הקבוצה נראה שגם הם שותפים לאותה תחושה. ניירות הטואלט שבתיקים נגמרים במהירות, והמוראל מדרדר לשפל חדש. אבל, לא לדאוג, המדריכה בלונדינית ומאושרת, מסתובבת בלי כובע גרב ועם חצאית, בזמן שכולנו עטופים כמו ממותות צמריריות. היא גוררת אותנו לאורכה ולרוחבה של העיר, מתעלמת מהשיעולים, העיטושים, קינוחי-האף הקולניים והקללות על היום בו נולדנו. היא מסבירה לנו בחיוך רחב על אופיה מסביר הפנים של העיר – הרומאים כבשו אותה, נפוליאון קנה בה בית, הגרמנים השתלטו עליה – וכולם נעלמו בסופו של דבר. לא מפתיע, בעצם. בטח החורף הגיע.
מה למדתי על אנטוורפן? אפשר לסכם את כל העלילה בשלושה משפטים רקורסיביים:
1. לפני ארבע-מאות שנה חי בה צייר מפורסם בשם רובנס. זה הבית שלו.
2. לרובנס היתה אמא. זה הבית שלה. היתה לו גם סבתא. הנה הבית שלה.
3. הגרמנים הפילו פצצות ושיטחו הרבה בניינים, אז בנו הכל מחדש. חזור למספר 1.
חדי העין מביניכם בוודאי הבינו כבר שהלולאה הזו יכולה להימשך לנצח. לא מן הנמנע להניח שעוד בשנת 3000 יבקרו רובוטים מהזן המתאבד באנטוורפן, יצאו לסיור בעל-כורחם בעיר, וישמעו שהבית הזה הוא שחזור של הבית שנהרס במלחמת העולם החמישית, שהיה שחזור של הבית שנהרס במלחמת העולם השלישית, שהיה שחזור של הבית בו חיה האחיינית של רובנס והנה המומיה שלה. משוחזרת, כמובן.
חזרתי למלון, סיימתי לכתוב את קורותי, שלחתי לאבי ועכשיו אני מתחיל לעבוד על ההרצאה שלי. בכל זאת, עוד יומיים למאניאק!

הישארו דרוכים לפרק הבא מחר של… “דוקטורנט בדרכים!”