זהירות: דנ”א עלול להפליל חפים מפשע

בדצמבר 2012 הואשם אדם חסר בית ששמו לוקיס אנדרסון ברצח ראוויש קוּמְרָה, מולטימיליונר תושב עמק הסיליקון, וזאת, על סמך ראיית דנ”א. לו הורשע, היה אנדרסון צפוי לעונש מוות. אבל אנדרסון היה חף מפשע. והיה לו אליבי מוצק: בליל הרצח, שאירע בנובמבר באותה שנה, אושפז אנדרסון בבית החולים כשהוא שתוי ומחוסר הכרה כמעט ונותרבפיקוח רפואי רצוף במהלך כל הלילה. בשלב מאוחר יותר נודע לצוות ההגנה שייצג את אנדרסון, שהדנ”א שלו הגיע לזירת הפשע באמצעות הפרמדיקים שהוזעקו לביתו של קומרה. מוקדם יותר באותו יום טיפלו הפרמדיקים באנדרסון, וללא ידיעתם “שתלו” את הראיה המחשידה בזירת הפשע שאירע יותר משלוש שעות לאחר מכן. המקרה, שהוצג בפברואר 2016 בכנס השנתי של האקדמיה האמריקנית לזיהוי פלילי בלאס וגאס, הוא דוגמה מובהקת להפללת אדם חף מפשע בשל העברה אקראית של דנ”א לזירת פשע. בעקבות המקרה זה ומקרים דומים אחרים, נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים למערכת המשפט הפלילי, המסתמכת לעתים קרובות מדי על דנ”א כעל ראיה ודאית, לשנות גישה ולהכיר בסכנה הטמונה בכך לעיוות הדין.

מאחר שכמעט כל שיטות הזיהוי הפלילי נתקלו בשנים האחרונות בביקורת מדעית נוקבת, בעיקר שיטות השוואתיות, למשל, של סימני נשיכה או אנליזה מיקרוסקופית של שערות, גבר כוחן של ראיות דנ”א, ולא לשווא. אנליזה של דנ”א מספקת תוצאות מוחלטות יותר וסובייקטיביות פחות משיטות זיהוי פלילי אחרות, שכן היא מבוססת על מודלים סטטיסטיים. בחינת אזורים או אתרי גֵּן ספציפיים בגנום האנושי, מאפשרת לחוקרים לקבוע מהי הסבירות לכך שראיה כלשהי תואמת או אינה תואמת פרופיל גנטי ידוע של קורבן פשע, חשוד בפשע או עבריין לכאורה. יותר מזה, על ידי בדיקת השכיחות של דפוס גנטי מסוים במסדי נתונים של אוכלוסיות, החוקרים יכולים לחזות עד כמה ההתאמה מבוססת וראייתית. מאז מחצית שנות ה-90 פועל בניו יורק ארגון משפטי ללא מטרות רווח ושמו פרויקט החפות העמל לזכות חפים מפשע שהורשעו על לא עוול בכפם. הארגון שב ועורך אנליזות של דגימות דנ”א זמינות כדי לבחון את תקפותן של הרשעות, ועד כה הצליח להשיג כ-200 זיכויים ולגייס תמיכה ציבורית נרחבת בקריאה לרפורמה במערכת המשפט הפלילי בארה”ב.

ואולם, כמו כל ראיה משפטית, דנ”א הוא רק חלק מתמונה רחבה יותר. “אנחנו מקווים בכל לב שהדנ”א יציל את המצב, אך הבעיה היא שהמערכת כולה פגומה מיסודה,” אומרת איירין אי’ מרפי, פרופסורית למשפט באוניברסיטת ניו יורק ומחברת הספר בתוך התא: הצד האפל של דנ”א פורנזי, שראה אור ב-2015 [העוסק בצד האפל של השימוש בדנ”א כראיה משפטית]. “אם מיישמים את השיטה באופן גורף, ללא ספקנות ושיקול דעת ראויים, עיוות הדין הוא בלתי נמנע.” לדוגמה, דגימות ביולוגיות עלולות להיפגם עם הזמן או להזדהם; שופטים ואנשי חבר המושבעים עלולים לפרש שלא כהלכה הסתברויות סטטיסטיות. וכפי שמראה המקרה של אנדרסון, תאי עור יכולים לעבור ממקום למקום.

ב-1997 הוכיחו חוקרים לראשונה שאפשר להפיק מידע גנטי על אדם על סמך תאי עור שהשאיר אחריו על חפץ כלשהו. מאז, סוג זה של ראיות המבוססות על עקבות שנמצאו בזירת פשע, הידוע גם בשם touch DNA, משמש יותר ויותר בזיהוי פלילי, ודגימות דנ”א כאלה נאספות כדבר שבשגרה ממשטחים כמו ידית דלת או קת אקדח. (בכמה מתחומי השיפוט בארה”ב, כגון מחוז האריס שבטקסס, מספר המקרים שבהם נאספות דגימות דנ”א ממשטחים ונמסרות לאנליזה מעבדתית גדל ביותר מפי שלושה בין השנים 2009 ו-2013, ולעתים קרובות נעשה הדבר כדי לאתר חשודים בעבירות רכוש כמו גנֵבה, שוד או פריצה.) חברות מסחריות מוכרות כיום לסוכנויות אכיפת החוק ערכות המאפשרות הפקת פרופיל גנטי שלם של אדם על סמך דגימה של תאי עור יחידים, לעתים שלושה עד חמישה תאים בלבד. גם מעבדות עצמאיות ומדענים העוסקים למשל, בזיהוי גופות שנמצאו זמן רב לאחר המוות נעזרים בערכות האלה.

עד לאחרונה, דגימות דנ”א מסוג זה נחשבו כהוכחה ניצחת למגע ישיר. אך מתרבים המחקרים שמראים כי דנ”א לא נשאר תמיד במקום המגע. לדוגמה, אדם שנושא אתו ממחטה ששימשה לניגוב צווארו של אדם אחר, יכול לשאת את הדנ”א של אותו אדם ולהעבירו לחפץ כלשהו, שהאדם האחר מעולם לא נגע בו. כך מדווח מחקר שפורסם בראשית 2016 בכתב העת הבין־לאומי לרפואה משפטית. תרחיש דומה מתארת סינתיה מ’ קייל, סטודנטית לתואר שני בביולוגיה אנושית באוניברסיטה של אינדיאנפוליס במאמר שפרסמה לאחרונה בכתב העת לזיהוי פלילי. במאמר היא מפרטת מקרה של אדם שהשתמש בסכין לחיתוך סטייקים שהעביר לידית הסכין דנ”א של אחד אחר לאחר שלחץ את ידו. למעשה, בחמישית מן המקרים שחקרה קייל, התברר שהאדם שזוהה כמקור עיקרי לדגימת הדנ”א מעולם לא נגע בסכין. צוות המחקר של קייל ועמיתיה הוא רק אחד מבין כמה צוותים הפועלים כדי למדוד את מידת הקלות שבה תאי עור עוברים ממקום למקום וכמה זמן הם נשארים במקום שאליו הועברו. “מה שמוצאים בזירת הפשע זה מה שיש בה,” אומרת קייל, “אך השאלה היא איך משתמשים בפרופיל הגנטי ואיך מציגים אותו בבית המשפט, וכאן עלינו לנקוט משנה זהירות.”

בכנס האקדמיה האמריקנית לזיהוי פלילי שנערך בלאס וגאס, קלי קוליק, נציגת הסנגוריה הציבורית במחוז סנטה קלרה שבקליפורניה, העלתה את ההשערה שעקבות הדנ”א של אנדרסון הועברו לזירת הרצח על גבי המדים של הפרמדיקים שטיפלו בו. עד כה לא ידוע עד כמה שכיחים הם המקרים שבהם העברת דנ”א מזירה לזירה מובילה להרשעה שגויה. “אמנם, נראה שמקרים ברורים של הרשעה שגויה נדירים למדי, אך לדעתי התופעה נפוצה יותר מכפי שמקובל לחשוב,” אומרת ג’ניפר פרידמן, עורכת דין מן הסנגוריה הציבורית בלוס אנג’לס ומומחית לראיות דנ”א. “הבעיה היא שלא לעתים קרובות יש לנו אפשרות להוכיח מעל לכל ספק שהעברת דנ”א אכן התרחשה.”

הפרשנות השגויה של דגימת הדנ”א במקרה של אנדרסון הייתה לסוגיה שנויה במחלוקת בדיון בעניינם של שני הנאשמים העומדים עתה למשפט ברצח קומרה, אומרת קוליק. אין ספק שראיות דנ”א הן עדיין כלי יקר ערך בחקירות פליליות, אך הן אנשי הזיהוי הפלילי והן משפטנים מדגישים שיש צורך בראיות עובדתיות מסייעות נוספות כדי לקבוע אשמה או חַפּוּת. בדומה לכל ראיה אחרת, הדנ”א מספק רמז נסיבתי אחד בלבד בחקירת תעלומת פשע. ומאחר שכך, המקרה של אנדרסון משמש כאות אזהרה לכך שאל לנו לחרוץ גורלות רק על סמך כמה תאי עור תועים.