גילו את אמריקה

בעוד חודשיים יהללו שוב את שמו של כריסטופר
קולומבוס במלאות 510 שנים לנחיתתו ביבשת אמריקה

אורי קציר, ג’ושוע אלן

פסל הברונזה של לייף אריקסון בבוסטון. גיבור צפון אירופי

כולנו מסוגלים לשנן מתוך שינה שקולומבוס הוא שגילה את אמריקה. רוב תושבי העולם מכירים את קולומבוס הוא שם נרדף לחלוציות, לסקרנות ולתעוזה. כך לימדו אותנו בגן, בבית הספר ובספרי ההיסטוריה. אבל האם באמת התגלתה יבשת הענק (הצפונית והדרומית) בראשונה לפני 510 שנים בלבד?

במרוצת השנים התרבו המחקרים הטוענים שהיו בני ארצות ולאומים שגילו את אמריקה לפני קולומבוס. המחקרים נותנים את הקרדיט למגוון של הרפתקנים – החל בספנים סקוטים וכלה ביורדי ים סינים. מצד אחד, קשה להתייחס לרבים מהמחקרים האלה ברצינות. מצד אחר, לא תמצאו שיעור טוב יותר על האופן שבו נוצרים מיתוסים.

בדיוק בתקופה שבה נפסקה בניית הפירמידות במצרים החלו להופיע פירמידות ענק דווקא במקסיקו. לאחר שקרסה הממלכה המצרית הראשונה, לא נבנו עוד פירמידות.

תופעה זו, בנוסף לדמיון מסוים במאפיינים תרבותיים ואתניים בין שוכני שני האזורים, גרמה לחוקרים לא מעטים לתהות אם אכן היה קשר בין שתי היבשות באלף השלישי לפני הספירה. רבים ניסו להוכיח שקשר כזה אפשרי, ביניהם תור היירדאל, אנתרופולוג נורווגי שנודע יותר מכל בזכות רפסודת הבלזה שבנה, “קון טיקי” , שבה חצה ב-1947 את הים שבין פרו לפולינזיה. היירדאל היה מחלוצי התאוריה על הקשר הימי בין היבשות המרוחקות לפני אלפי שנים. הוא בנה ספינה מקני פפירוס (שצמחו אז על גדות הנילוס ושימשו לבניין ספינות גם בעת העתיקה), קרא לה “רה” ,(Ra כשמו של אל השמש במיתולוגיה המצרית הקדומה) והפליג בה ממרוקו ועד חופי ברבדוס, כמה מאות קילומטרים מחופי אמריקה. היירדאל הוכיח כי בטכנולוגיה שעמדה אז לרשות המצרים, מסע כזה היה אפשרי. יש הטוענים שהאצטקים, הטולטקים ובני המאיה הושפעו כולם ממצרים קדמונים שבאו עם ידע מודרני ליבשת אמריקה.

הפיניקים באים
אחת הטענות על מגלים ים תיכוניים באמריקה מתמקדת בשנת 600 לפני הספירה. בשנה זו, פחות או יותר, סחפה סערה עזה שנמשכה כשבוע, ספינת עבדים פיניקית אל מחוץ למסלול הפלגתה בים התיכון. כששקט הים, מצאו הנוסעים את עצמם בלב אזור ימי לא מוכר. הספינה ניזוקה קשות בסערה, והיה ברור כי יש לתקן את הנזקים בהקדם, לפני שתפרוץ סערה נוספת. כשראו יבשה באופק, הפנו אליה מיד את ספינתם. מבחינתם היתה זו האפשרות היחידה; נוסף על תיקון הספינה, גם אזלה האספקה שבמחסניה והיה צורך להצטייד במים ובמזון.

האם היתה זו אדמת ברזיל? לפי גרסה חדשה למקור השם ברזיל, הפיניקים גילו שהארץ שעליה נחתו היא ירוקה ופורייה. אחד הדברים שמשכו את תשומת לבם היה הסלעים והצוקים לאורך קו החוף, שעורקי מינרלים עתירי ברזל בצבצו מהם. בשל מרבצי הברזל הגדולים, כינו הפיניקים את המקום בשם “הוי בראזל”, ביטוי שבשפה הפיניקית משמעותו “אבני ברזל”, או “סלעים חלודים”.

חודשים אחדים לאחר מכן תוקנו הנזקים בספינה, נאגרה אספקה ראויה, והימאים הפיניקים הפליגו לדרכם. ככל הנראה, עלה בידם לשוב הביתה בשלום, ושם סיפרו את קורותיהם באותה ארץ נהדרת שמע ברלים. סיפורים אלה על “הוי בראזל” נפוצו עד מהרה ברחבי אגן הים התיכון. המילים “הוי בראזל” – בווריאציות על ההגייה הפיניקית שלהן – אף הפכו להיות מזוהות עם גן עדן עלי אדמות. בפורטוגל ביטאו את שם גן העדן כ”היי ברזיל”. 2,000 שנה מאוחר יותר נחתו ספנים פורטוגלים בחופי דרום אמריקה. כנראה שנקודת הנחיתה היתה כל כך יפה, שמפקדם החליט לכנות את המקום בשם “ברזיל”. ייתכן מאוד שברזיל של ימינו היא הוי בראזל, הארץ שאותה גילו המלחים הפיניקים לפני 2,600 שנה.

האירים היו ראשונים
אלף שנה לאחר “נחיתת הפיניקים באמריקה”, במאה החמישית לספירה, החלה להתפשט אגדה שמקורה באירלנד. היא סיפרה על אדם בשם אורי (Orry), שחצה את האוקיינוס בדרך הים והגיע לארץ רחוקה מצדו האחר. סיפור זה, שככל הנראה אינו אלא מיתוס, העניק השראה לאירי מפורסם אחר, בערך מאה שנה מאוחר יותר. אירי זה היה ברנדן הקדוש, שכונה גם בשם “הנווט”.

ברנדן, שכמו מרבית האירים שמע את הסיפורים על מסעו של אורי, בנה ספינה גדולה, גייס צוות נזירים שהכיר והפליג מערבה. כנראה שמסעו הסתיים כנראה בחוף הצפוני אותו כינה “ארץ הנעורים הנצחיים”.יש כמה עדויות שלפיהן המשיכו נזירים אירים לצאת למסעות ל”ארץ הנעורים הנצחיים” במשך כמה מאות שנים, כנראה לצורכי פולחן. הדיווחים שמסרו הוויקינגים 500 שנה לאחר מכן מתארים, בין השאר, מפגש עם קבוצה מסתורית, בבירור לא אינדיאנית, שאנשיה היו, אולי, נזירים. הם לא היו מעוניינים בצבירת הון, בהקמת מדינה או בהתרבות. עד לפני כ-200 שנה נהגו נזירים אירים לגלח את ראשם בעיצוב שהזכיר מאוד את תסרוקת בני המוהוק שבצפון אמריקה. ייתכן שקלטו את התסרוקת הזו מהאינדיאנים, וייתכן שההפך – האינדיאנים ירשו אותה מהם.

המוסלמים הגיעו מספרד
סיפור שמקורו במדינות המוסלמיות שבצפון אפריקה הוא על ראשון התיירים המוסלמים שגילו את אמריקה, חשחש איבן סיד איבן אסוואד, מורי מהעיר קורדובה שבספרד. חשחש הפליג מהעיר פאלוס הקרויה כיום דלבה, חלף על פני האיים הקנריים והגיע לארץ שאותה כינה “ארד מאג’הולה” (ארץ לא נודעת). סיפור זה לא אומת מעולם, אבל במפת העולם שצייר הקרטוגרף המוסלמי אל-מסעודי בראשית המאה העשירית, מסומנת “ארץ לא נודעת” במעורפל באותו חלק גלובוס שבו שוכנת כיום יבשת צפון אמריקה.

סיפור נוסף על מגלי אמריקה מוסלמים התרחש בשנת 961 לספירה. גם כאן מדובר בהפלגה שיצאה מהעיר הספרדית פאלוס. ספינה ובה מוסלמים שמקורם באפריקה יצאה  את הנמל ופניה מערבה. ההפלגה נמשכה זמן רב וכששבה הספינה, חודשים אחדים לאחר מכן, היה בידי אנשיה שלל שנלקח מ”ארץ זרה ומסקרנת”. מסע זה זכה לפרסום אדיר באימפריה המוסלמית, ושמעו אף התפשט ברחבי ספרד. בשנת ,999 כך המיתוס המוסלמי, הפליג מספרד מורי בן גרנדה בשם איבן פארוק. הוא עבר את האיים הקנריים הרחק מערבה וגילה שני איים גדולים, שאותם כינה קאפראריה ופלויטאנה, שייתכן שהם קובה והאי היספאניולה, שעליו שו כנות כיום האיטי והרפובליקה הדומיניקנית. איבן פארוק נסע, כנראה, בעקבות האגדות על מסע חשחש איבן סיד איבן אסוואד, כמאה שנה קודם לכן.

כמובן, הוויקינגים
בערך באותה תקופה החלו הוויקינגים לסייר בצפון אמריקה. אי שם בשנות השמונים של המאה העשירית לספירה נסחפה ספינתו של ויקינג בשם ביארני הריולפסון Bjarni (Herjolfsson) מאות מילין מערבה מנתיבה המקורי. ביארני דיווח כי ראה איים וציפורים שלא הכיר קודם לכן, אבל בניגוד לאחרים לא היה לו חשק מיוחד לחקור את הנושא ולהישאר שם מעבר לצורך. ייתכן שהיו אלה האיים שלאורך חופה הצפון   מזרחי של קנדה. מכל מקום, ביארני שב לגרינלנד ודיווח על החוויות שעבר.

דומה שהיחיד שהתעניין בסיפוריו היה “אריק האדום”. ממש על סף יציאה למסע, הוא שבר את רגלו כשנפל מסוס. בלית ברירה, העביר את הפיקוד על המשלחת לבנו, לייף אריקסון. במהלך המסע, צפו מרחוק בחוף מכוסה קרחונים, וכינו אותו, בהתאם, טלולנד (Telluland), מילה שמשמעותה “ארץ קפואה”. כשהפליגו עוד יותר דרומה, גילו אזור מיוער שאותו כינו מארקלנד (Markland), “ארץ מיוערת”. הם החליטו לעגון בחוף ולבדוק אותו, ושם פגשו לראשונה באינדיאנים תושבי המקום.הוויקינגים של לייף לא בדיוק התלהבו מאדומי העור הללו, וכינו אותם “סקראלינגים” מילה שמשמעותה היא “עלובים”. כשעזבו גם את מארקל נד, המשיכו במסעם דרומה, והפעם הגיעו למקום שאותו כינו וינלנד (Vinland), שמשמעותו “ארץ היין” או “ארץ הגפנים”. שם החליטו לייף אריקסון ואנשיו להקים מושבה.

הוויקינגים יזמו כמה סיורים באזור החוף, וכך גילו כי האזור עשיר במקורות מים ובדגי סלמון. מאחר שהשטח היה מיוער, נמצאו להם עצים רבים לבנייה ולהסקה, והאקלים היה כה נעים שהעשב נשאר ירוק גם בימי החורף. כשהגיע הקיץ, הפליגו חזרה לגרינלנד, כשספינותיהם מלאות בעצים ובענבים. העץ היה בעל ערך רב לגרינלנדים, משום שבאי הקפוא שבו חיו כמעט לא היו עצים שיכלו לשמש לבנייה.

בעקבות לייף באו משלחות ויקינגיות נוספות. ב-1960 גילו בני זוג מנורווגיה, הסופר הלגה אינגסטאד ורעייתו הארכאולוגית אן סטיין אינגסטאד, תלוליות שנראה היה שיש מתחתיהן שרידי מבנים עתיקים. השניים החלו לחפור במקום, סמוך לעיירה הקנדית הקטנה לאנס או מדואוז שבמדינת ניופאונדלנד בצפון מזרח קנדה. התלוליות כיסו על השכבה הנמוכה של קירות שמונה בתים ויקינגיים מהמאה ה-.11 באמצע שנות השבעים חפרה במקום גם חברת “פארקס קנדה”, הממלאת תפקיד מפתח בשימור אתרים היסטוריים בקנדה. 130 ממצאים ויקינגיים או פייניים, ובהם כלי מתכת ופריטי ריהוט ביתיים, לא הותירו כל מקום לספק: הוויקינגים קדמו בהתיישבותם באמריקה לכריסטופר קולומבוס.

הסינים חשבו על זה קודם
בתקופה שבה חקר לייף אריקסון את חופה המזרחי של אמריקה גילו הסינים את חופה המערבי. בשנת 1989 התגלו שרידיה של ג’ונקה סינית מתחת לחולות הים שמול חופי קליפורניה. עיצוב הספינה ורמת ההתפוררות שלה מלמדים שהיא טבעה כנראה בין השנים 1100-1000 לספירה. אין כל תיעוד סיני לגבי גילוי אמריקה, ואף לא לגבי אובדנה של אותה ג’ונקה שהתגלתה בחולות. ככל הנראה הספינה נלכדה בסערה קשה ונסחפה על ידי הרוחות והזרמים אל החוף, בדומה לאותה ספינה פיניקית שהוזכרה קודם. ככל הנראה ניסו נוסעי הספינה להסיט אותה אל עבר החוף, כדי לתקנה ולהמשיך במסע. בשלב מסוים פרצה דליקה בספינה והיא טבעה לא הרחק מהחוף.

במארס 2002 פורסמה תאוריה נוספת בדבר מבקרים סינים באמריקה לפני קולומבוס. מומחה אנגלי לניווט, גאווין מנזיס, ניתח, באמצעות תוכנת מחשב, מסע מתועד שערך אדמירל סיני בשם ז’נג הי בראשית המאה ה-.15 ז’נג הי נשלח על ידי קיסר סין, בראשות צי שכלל יותר ממאה אוניות חמושות ועליהן אוצרות אדירים, כשכיוון הפלגתו הוא המזרח התיכון ובמזרח אסיה. מנזיס פיתח תאוריה שלפיה המשיכו ז’נג ואנשיו לדרום אמריקה ואף סיירו באזור הקריביים ובים קורטז והגיעו לקליפורניה. מסע זה נערך בין ראשית 1421 לסוף .1423 מנזיס סבור כי מפותיו של קולומבוס, כמו מפות אחרות ששימשו נוסעים אירופאים במהלך המאה ה-15 ולאחריה, התבססו על תרשימים שעשו הסינים.

הרפתקה בריטית
במאה ה-12 התהלך באיים הבריטיים סיפור בדבר מלך וולשי שהחליט לנטוש את ארצו בשל מלחמות האזרחים התכופות שפרצו בה, ולמצוא מקום חדש להתיישב בו. הוא יצא להפלגה ממושכת, בראש צי שכלל תריסר ספינות ולא פחות מאלף איש על סיפונן. 800 שנה לאחר מכן, במאה ה-,19 העיד מהנדס שנמנה עם יחידת הנדסה צבאית ששהתה בארצות הברית, כי במהלך שיחה שנסבה על שרידי יישוב אינדיאני באלבמה, נאמר לו כי המבנים שבו הוקמו על ידי “גברים וולשים” שהגיעו אל המקום בדרך הים.

וולשים אלה פגשו בשבטי אינדיאנים מקומיים, חיו עימם ובמידה רבה אף נוצרו קשרי חיתון בין שתי העדות. עד כדי כך היו העדות מעורבות זו בזו, שהוולשים נראו, בסוף התהליך, יותר כאינדיאנים מאשר כקלטים. לפי אותה סברה, הם חדרו אל פנים הארץ כשהם נצמדים אל נתיבו של נהר המיסיסיפי, ואף הקימו כמה וכמה יישובים לאורכו. אם התאוריה הזו אכן נכונה, הרי שאותם “אינדיאנים וולשים” שרדו עד 1850 באזור שהוא כיום מדינת אוקלהומה, ואז נכחדו במגפת אבעבועות שפרצה שם. סר וולטר ראלי הזכיר בספרו “ההיסטוריה של העולם” כי פגש באינדיאנים שבשפתם נכללו מילים וולשיות רבות.

גם סקוטלנד תובעת זכות ראשונים על גילוי העולם החדש. ב-1398 עמד סר הנרי סינקלייר, אציל סקוטי, בראש שייטת שיצאה למסע מעבר לים. סר הנרי השתייך למשפחה ותיקה של נוסעים. חלומו היהלהקים ממלכה טמפלרית במקום חדש, לאחר שכמה עשרות שנים קודם לכן הוחרמו הטמפלרים וגורשו כמעט מכל מדינות אירופה. טקסט מהמאה ה-15 הקרוי “עלילות זנו” מספר על מפגש של סינקלייר ואנשיו עם אינדיאנים משבט המיקמק, שתיארו את כלי השיט של הזרים כ”אי צף עם שלושה תרנים”. המסע עצמו היה רצוף תלאות. מזג אוויר סוער הביא לטביעתן של חמש ספינות. לאחר מכן הפליגו דרומה, לאורך חופה המזרחי של היבשת, עד מדינת מסצ’וסטס של ימינו. המשלחת שבה לסקוטלנד, אך למרבה ההפתעה רק מעטים גילו עניין בדיווחי אנשיה על הקורות אותם מעבר לים. מבין אלה התומכים בתאוריה שלפיה סינקלייר הוא המגלה הלבן האמיתי של אמריקה, יש הנאחזים בסלע שנמצא ליד ווסטפורד שבמסצ’וסטס. על סלע זה התגלתה חריטה מסתורית של אביר בשריון, במגן ובחרב – כולם אופייניים למאה ה-.14

מושבה אגדית בצומת הרחובות ממוריאל ומאונט אובורן

מאת ג’ושואה גלן

האפשרות שוויקינגים תמירים ותכולי עיניים הגיעו לאמריקה בעבר הרחוק הציתה את דמיונם של ותיקי בוסטון במאה ה-.19 לאחרונה אכן התגלה בית ויקינגי עתיק בניופאונדלנד, אך התשוקה האמריקאית לעבר הנורדי שככה

בחודש שעבר הודיע צוות ארכיאולוגים  מאוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס על גילוי שרידי בית מגורים של ויקינגים בניופאונדלנד, שהיה ל”אגדה בת אלף שנה”.

ראש צוות החוקרים משער שמבנה הבוץ בן אלף השנה הוקם בידי סנורי תורפינסון, שלידתו ומסעותיו הונצחו בסאגה איסלנדית מהמאה ה-.13 בסאגה זו מסופר על הניסיון של הוריו להצטרף למושבה האגדית של לייף אריקסון ב”ווינלנד”, שמיקומה המדויק לא ברור. תורפינסון, כך מסופר, היה האדם הראשון ממוצא אירופי שנולד בעולם החדש.

אמריקה לא עצרה נשימתה עם פרסום הגילוי, אך היתה תקופה שבה אמריקאים – ובייחוד תושבי בוסטון – היו משוגעים על ויקינגים. בקרבת כיכר קנמור בעיר עדיין ניצב פסל ברונזה של אריקסון המשייט על ספינה ויקינגית זעירה. האנדרטה הוקמה בשנת 1887 והתקבלה אז בשמחה על ידי הקהילה הסקנדינווית-האמריקאית בעיר, ובאנחת רווחה של איש בשם אבן נורטון הורספורד.

הפרופ’ הורספורד – כימאי מזון ב-MIT ובהרווארד, שהרוויח הון בשנות  ה-50 של המאה התשע עשרה בשל נוסחה חדשה שפיתח לאבקת אפייה, ניסה לקדם מה שנחשב אז לתיאוריה מטורפת: הוא טען שמיקומה של וינלנד היה בצפון אמריקה. כריסטופר קולומבוס, הכריז הורספורד בנאום שנשא בטקס הסרת הלוט מעל פסל אריקסון, הגיע לאזור באיחור של כמעט 500 שנה.

תיאורי מפלים ויקינגיים בסאגות איסלנדיות מימי הביניים הזכירו להורספורד את תוואי השטח באזור ביתו שבקיימברידג’. הוא ביצע כמה חפירות סמוך לצומת הרחובות ממוריאל ומאונט אובורן, ובמהרה גילה את
החורבות שלפי השלט המסמן כיום את האתר, מהוות את שרידי ביתו של אריקסון. הנה ההוכחה, חשב, כי כבר בשנת 1,000 לספירה ניווטו הוויקינגים בנהר צ’ארלס.

אמנם נכון כי בני התרבות הנורדית נחתו ביבשת צפון אמריקה הרבה לפני שקולומבוס גילה ים פתוח מהו, אך אין עדות ארכיאולוגית לכך שהם הדרימו עד מיין, ובוודאי שלא עד מסצ’וסטס. הוויקינגים לא היו חוקרי ארצות. הם היו יזמים, שעסקו בחטיבת עצים וציד סוסי ים באוקיינוס הארקטי שלחופי קנדה של ימינו.

קל להבין מדוע רצו מהגרים שבאו לארה”ב מדנמרק או מנורווגיה להאמין בסיפורי הגבורה על תגליות ויקינגיות. אך מדוע השתוקקו בני בוסטון מכובדים, שבעורקיהם לא זרמה ולו טיפה אחת של דם סקנדינווי, כי בעירם יוצב פסלו של אריקסון?

בגיליון הקיץ של כתב העת Critical Inquiry הציעה ג’ואן מנסיני, מרצה ללימודים אמריקאיים באוניברסיטת סאסקס, הסבר מעניין. לטענתה, התגלית הוויקינגית אומצה בידי סופרים, היסטוריונים ומדינאים ילידי ארה”ב כתגובה לתמורות החברתיות והפוליטיות של התקופה. “המחשבה על רוחות רפאים ויקינגיות ששוטטו ברחובות עיר שהלכה והתמלאה בהמוני אירים, איטלקים ויהודים ודאי סיפקה נחמה כלשהי לאליטה האנגלוסכסית שכוחה הלך ונמוג”, כותבת מנסיני.

נראה כי המוטיווציה להקמת אנדרטה לגיבור ויקינגי נעוצה פחות בפועלו של פרופסור משונה ויותר במאווייה של חבורת ותיקי בוסטון, שביקשו לכתוב מחדש את מיתוסי ההיווסדות של אמריקה.

“אנדרטות היסטוריות תמיד משקפות ערכים של התרבות הקיימת”, אומר ויליאם פאולר, מנהל האגודה ההיסטורית של מסצ’וסטס. “נראה שמי שקידמו את הקמתו של פסל אריקסון היו מעוניינים בגיבור צפון אירופי”.

מנסיני מציינת כי הנרי אדאמס, אדמונד סלפטר והיסטוריונים אחרים תושבי בוסטון ניסו ליצור זיקה רציפה בין מייסדיה של אמריקה לבין עבר רחוק “שבו שבטים טבטוניים נטעו את זרעיה המקוריים של הדמוקרטיה העכשווית”. בנרטיב הלאומי החדש הזה היה מעט מקום לקולומבוס הקתולי וכהה העור. היה מקום רב לאריקסון הלבן ובעל עצמות הלחיים הגבוהות; וכך הפך גילויה של אמריקה בידי ויקינגים – שהיה לאובססיה של קומץ מהגרים נורדים – למוטיב כלל אמריקאי.

אך עד אמצע המאה ה- 20″סיגלו הנורדים מעמד של אלמוניות פופולרית בארה”ב”, כותבת מנסיני. כיום מסתכמת ההערצה לוויקינגים בכמה פסלים קיטשיים, באוהדי פוטבול ממינסוטה שחובשים כובעים עטורי קרניים (אף כי על קסדות הוויקינגים המקוריות לא היו עיטורים) – וזהו.

מעטים מעלים היום בדמיונם מלחים עזי מבט, כפי שעשה המשורר הבוסטוני ג’ון גרינליף ויטייר בשירו “הנורדים”: מלחים ש”חתרו בקצב התואם והאכזר / של מזמורי הסאגות, של חרוזי עבר”. וכמה מאתנו הבחינו בכך שגשר לונגפלו, שנקרא על שם מחבר הפואמה “השלד בשריון” על גילוי אמריקה בידי הוויקינגים, נשען על תומכות בצורת ספינות ארוכות המעוטרות חרטומי דרקונים?

הנשיא ג’ורג’ בוש יצא אמנם החודש בהכרזה שנתית לרגל יום לייף אריקסון, אך בפארק המרכזי ההיסטורי של בוסטון לא התקיימה השנה חגיגת הדג המלוח.

אמנם דורות רבים של חובבי רוק כבד התלהבו מיללת שדת המוות של רוברט פלנט ב”שיר המהגר” של לד זפלין, שבו מופיעים משפטים כ”פטיש האלים יניע את ספינתו לארצות חדשות, להילחם בהמון תוך קריאות ‘ולהלה, הנני  בא!'”, אך כמו המהגרים הנורווגים שייסדו את רשת ,Sears & Roebuck רוב האמריקאים אינם מתעניינים במיוחד בהלמות התופים של מנהיג החותרים.

כל זה עשוי להשתנות אם עורכי כתב העת TYR ישיגו את מבוקשם. מייסדי כתב העת האקדמי החדש – הנושא את שמו של אחד האלים הגרמניים הקדומים – עסוקים פחות בהאדרת “החיות הבלונדיניות” מהמיתולוגיה הניטשיאנית ויותר בגורל הלוחם בימינו. העורך, ג’ושואה באקלי, טוען שהוא מזדהה בקלות עם הרומנטיזציה של הוויקינגים. “זהו ניגוד נאה לטיפוס הגבר המודרני, שנוטה למתורבתות יתר, או סתם לחולשה”, אמר.

“”TYR שואב השראה לא רק מהמיתוסים, התרבות והמוסדות החברתיים של אירופה הטרום-מודרנית אלא גם ממקורות בני זמננו כמניפסט שחיבר מפגע סדרתי ששלח מעטפות נפץ לאוניברסיטאות בארה”ב. במניפסט מובעת התנגדות לתיעושה של החברה המודרנית. מקור אפשרי נוסף הוא למשל מוסיקת הניאו-פולק הפגאנית של הלהקה הגרמנית ואלדטויפל. כתב העת מבקש “לשרטט את עלייתה של ‘תרבות הנגד’ של עובדי האלילים המודרנים, המתעצבת כיום באירופה וצפון אמריקה”.

עורכיו המזוקנים של ,TYR בעצמם שותפים מלאים בתנועה המתגבשת, נמנעים מחיי האקדמיה השגרתיים. באקלי, ,28 אומר כי במחקרו האחרון עסק ב”שימוש בסמי הזיה במסורת האירופית”. הכותבים ב-,TYR מומחים בעיני עצמם בתחומי המיתוס האירופי ומסורות רוחניות אזוטריות, הם חבורה ססגונית לא פחות. אף כי באקלי מתעקש כי כתב העת אינו דוגל בפילוסופיות ניאו-נאציות ברוח “החזק צודק” – המאמרים שפורסמו בגיליון הראשון מבטאים רצון לחזור למה שהעורכים מכנים “הייררכיה חברתית טבעית”. הם גם מפלרטטים עם רעיונות מפוקפקים של דטרמיניזם גנטי. “הגוף עצמו, בצורת דנ”א, נחשב בעיני רבים כמקודד דפוסים תרבותיים מסוימים”, נכתב שם.