הקללה שהפכה לברכה – על האסון של איי סילי

בין 1500 ל-2000 ימאים נהרגו באותו הלילה. זה היה אחד האסונות הימיים הנוראיים ביותר בהיסטוריה הבריטית. עשר שנים אחרי האסון, הציעה ממשלת בריטניה פרס של 20,000 פאונד- שווה ערך לכמה מיליוני דולרים של ימינו- למי שימציא שיטה לקביעת קו האורך שבו נמצאת הספינה. ארבעים שנים מאוחר יותר הצליח שען בשם ג’ון האריסון לתכנן שעון ימי מדוייק אשר איפשר לימאים לחשב את מיקומם.

בשנת 1707 היו הבריטים במלחמה כנגד צרפת וספרד. כוח גדול של הצי הבריטי, בפיקודו של האדרימל קלאודיסאלי שובל (Shovel) נשלח לתקוף את העיר הצרפתית טולון. זו הייתה מתוכננת להיות התקיפה האחרונה לאותה שנה שכן החורף עמד בפתח.

הקרבות נסתיימו בתוצאות מעורבות: הצי הבריטי הצליח להעלות באש כמה ספינות צרפתיות, אבל הובס בקרב ימי כנגד צי צרפתי-ספרדי משולב. בסוף חודש ספטמבר, 1707, הורה הפיקוד הבריטי לאדמירל שובל להחזיר את הצי חזרה הביתה. עשרים ואחת ספינות תותחים יצאו מנמל גיברלטר שבפאתי הים התיכון בדרך אל האיים הבריטים. כמעט מייד נקלע הצי למזג אוויר סוער. ככל שהתקדמו הספינות אל תוך האוקיינוס האטלנטי, כך התחזקו הרוח, הגשם והגלים.

בעשרים ואחת באוקטובר זימן האדמירל שובל את כל הנווטים של שאר הספינות אל ספינת הדגל שלו, ה- HMS Association. בפיו הייתה שאלה אחת פשוטה: איפה אנחנו נמצאים?
כל הנווטים הסכימו שהצי נמצא פחות או יותר על קו הרוחב של דרום האיים הבריטיים, באיזור פתח התעלה שבין אנגליה וצרפת. כמה מערבית או מזרחית בתוך הפתח- במילים אחרות, על איזה קו אורך- זו כבר הייתה שאלה אחרת.

מציאת קו הרוחב היא עניין פשוט יחסית. כל מה שצריך לעשות, עקרונית, הוא לאתר את כוכב הצפון- משהו שכל ילד יכול לעשות ברגע שהוא יודע איפה לחפש. כוכב הצפון נמצא מעל הקוטב הצפוני, ולכן הזווית של כוכב הצפון מעל האופק היא קו הרוחב עליו הספינה נמצאת. למשל, כשעומדים בקוטב הצפוני עצמו כוכב הצפון נמצא מעל הראש בזווית של תשעים מעלות- מכאן, שאנחנו נמצאים בקו רוחב תשעים צפון. כשכוכב הצפון נמצא 45 מעלות מעל האופק, הספינה על קו רוחב 45 צפון. כשהספינה קרובה לקו המשווה כוכב הצפון ממש נושק אל האופק: זווית של אפס מעלות, ומכאן קו רוחב אפס.

מציאת קו האורך שבו נמצאת הספינה הייתה בעיה הרבה יותר מסובכת, ואותם הימים עדיין לא נמצא לה פתרון.

עשרים מתוך עשרים ואחד הנווטים קבעו שהצי נמצא קרוב לגדה המזרחית של התעלה, לא הרחק מחופי צרפת. נווט אחד לא הסכים איתם: הוא חשב שהם קרובים מאוד לאיי סילי, קבוצת איים קטנה בדרום בריטניה- דהיינו, קרובים לגדה המערבית של התעלה.
אדמירל שובל קיבל את דעת הרוב. זו הייתה החלטה הגיונית למדי, כזו שכל מפקד היה מקבל במקומו. שובל היה קצין מוערך בממלכה. כמה שבועות לאחר מכן, כאשר הובאה גופתו ללונדון, הוא אפילו נקבר בכנסיית ווסטמינסטר, שם טמונים גדולי האומה הבריטית. לפעמים, גם החלטות הגיוניות מאוד עשויות להיות שגויות מאוד.

שובל הורה לארבע ספינות קלות לעזוב את הקבוצה ולנוע קדימה כדי ללוות שיירה של אוניות סוחר שהיו אמורות להיות באזור. ארבעת הספינות יצאו לדרך במסלול צפון-מזרחי, מתוך אמונה שהם נמצאים לא הרחק מצרפת. כמעט מייד נתגלתה הטעות: הספינות הפליגו היישר לתוך השרטונים הבוגדניים והגלים האיומים של איי סילי. רק במזל הצליחו רבי-החובלים שלהן להעלות אותן על החוף ולהימנע מהיטרפות על הסלעים. לרוע המזל, לא הייתה להם שום דרך לעדכן את אדמירל שובל בדבר טעותו. שאר הצי החל מפליג צפונה כשהוא עיוור לחלוטין לסכנה בפניה הוא ניצב.

והתוצאות לא איחרו לבוא. בדרך כלל מפליגות כמה ספינות קלות לפני הצי המרכזי כדי להתריע מפני סכנות- אבל במקרה הזה שובל כבר שלח את הספינות הקלות קדימה. לכן נותרה האסוסיאיישן, ספינת הדגל של הצי ועליה האדמירל עצמו, להוביל את הדרך.

ישנה אגדה לפיה אחד המלחים על סיפונה של ספינת הדגל ניסה להתריע בפני האדמירל שהם קרובים לאיי סילי. המלח היה בן האיים וזיהה את הריח של האיים שהיה מוכר לו היטב. על פי האגדה האדמירל זעם על המלח שהוא מפיץ מידע מתסיס בין אנשי הצוות ותלה אותו בו במקום על הסתה למרד. אם נכון הסיפור הזה או לא, לעולם לא נדע.

ב-22 באוקטובר, בשעה שמונה בערב, הבחינו הצופים על סיפונה של האסוסיאיישן בגלים המתנפצים על השרטונים של איי סילי- ממש בקרבת הספינה. הם הפעילו את אותות האזהרה, אבל זה היה מאוחר מדי. הספינה הגדולה התרסקה על הסלעים בעוצמה רבה, ובתוך פחות מארבע דקות לא נותר ממנה זכר. כל שמונה מאות אנשי הצוות שהיו על סיפונה נהרגו.

עוד שתי ספינות שהיו מייד מאחורי האסוסיאשיין הבחינו במתרחש, אבל לא הספיקו לשנות את מסלולן. אחת אחרי השניה התנפצו על השרטונים. בכל אחת מהן היו כמה מאות אנשי צוות.

ספינה רביעית, ה- HMS Firebrand, התרסקה לתוך אותו השרטון שהטביע את האסוסיאשיין רק דקות ספורות קודם לכן. גורלה כבר כמעט נחרץ, אבל גל גדול שהגיח בשניה האחרונה ממש שיחרר את הספינה מהסלעים ואיפשר לרב-החובל שלה להרחיק אותה מעט מהאיים לפני שטבעה. עשרים ושמונה מתוך ארבעים המלחים שהיו על סיפונה ניצלו. שאר ספינות הצי הצליחו לחמוק מגורלן של הספינות המובילות.

בין 1500 ל-2000 ימאים נהרגו באותו הלילה. זה היה אחד האסונות הימיים הנוראיים ביותר בהיסטוריה הבריטית. אבל כבד ירד על הממלכה. גופותיהם של הנספים נשטפו לחוף במשך ימים ארוכים, עדות מצמררת לטעות איומה בניווט.

גם גופתו של של אדמירל שובל נסחפה אל החוף, כמה קילומטרים מהמקום בו טבעה ספינתו. ישנה אי ודאות לגבי גורלו של שובל. אחת הגרסאות טוענת שהאדמירל היה עדיין חי, אם כי בקושי, כשהגיע לחוף. שתי נשים שראו אותו הבחינו בטבעת איזמרגד גדולה על אצבעו, דקרו את הקצין בחזהו וגנבו את הטבעת. רק שלושים שנים לאחר מכן, על ערש דווי, התוודתה אחת הרוצחות בפני כומר מקומי ונתנה לו את הטבעת. ייתכן והסיפור הזה מגמתי, שכן לאיי סילי היה אז מוניטין של מקום פרוע וחסר חוק. סביר להניח שהאדמירל כבר לא היה בין החיים כשנשטף אל החוף.

האירוע הטרגי באיי סילי דחף את הבריטים לנסות ולמצוא פתרון ל’בעיית קו האורך’: למצוא שיטה שתאפשר לימאים לקבוע בדייקנות באיזה קו אורך נמצאת ספינתם.

ב-1717, עשר שנים אחרי האסון, הציעה ממשלת בריטניה פרס של 20,000 פאונד- שווה ערך לכמה מיליוני דולרים של ימינו- למי שימציא שיטה לקביעת קו האורך שבו נמצאת הספינה. הוקמה ‘ועדת קו האורך’, שמטרתה הייתה לבחון את ההצעות השונות. בראשה עמד לא אחר מאשר אייזיק ניוטון הגדול.

הפרס הכספי הביא את התוצאה המיוחלת: ארבעים שנים מאוחר יותר, בתום סאגה מרתקת (אשר ראויה לכתבה נפרדת בזכות עצמה), הצליח שען בשם ג’ון האריסון לתכנן שעון ימי מדוייק אשר איפשר לימאים לחשב את מיקומם.

ג’ון האריסון נחשב לאחד מהממציאים החשובים בהיסטוריה הבריטית, ובווסטמינסטר אבי- אותה הכנסייה בא נטמן אדמירל שובל- הוצבה אבן מיוחדת לזכרו ועליה סימון של קו האורך החוצה את הכנסייה. עכשיו, לפחות, האדמירל יכול לדעת בוודאות היכן הוא נמצא.