האם קרל סייגן האמין בעב"מים

פסוודו-מדע ואנטי-מדע השוטף את העולם לקראת סוף האלף נבואית מפני הגל העכור של בערות, חוסר-רציונליות,"עולם רדוף-שדים" של קרל סייגן הוא בעיקרו אזהרה

נרי כפכפי

עולם רדוף -שדים – המדע כנר בעלטה, מאת קרל סייגן, תירגם מאנגלית עמנואל לוטם, הד ארצי, ספריית מעריב, 440 ,1997 עמודים
" עולם רדוף שדים" הוא ספרו האחרון של האסטרופיסיקאי וסופר המדע קרל סייגן, שמת בסרטן בדצמבר .1996 בחלקו של סייגן, איש אוניברסיטת קורנל , נפלה הזכות להיות אסטרונום פלאנטריי (כלומר, מתמחה בחקר כוכבי-לכת) בעת שתחום זה נהפך לפתע פתאום לאחד הלוהטים ביותר במדע, בזכות שיתוף הפעולה עם חקר החלל.

בשלושים השנים האחרונות, החלליות המאוישות והלא-מאויישות מדגמי אפולו, וייקיינג, ווייג'ר ומארינר פתחו לפני האסטרונומים את מערכת השמש, והביאו תצלומי תקריב מדהימים, מדידות מדויקות ודגימות-קרקע מכוכבי-לכת וירחים שהיו אז בגדר כתמים מטושטשים למדי על מרקעי הטלסקופים.

סייגן ועמיתיו זכו באוצר בלום של ידע חדש ומסעיר, וגם בהילה הציבורית והתקשורתית שנלוותה לשיתוף הפעולה עם נאס"א. סייגן היה גם בין הראשונים שיישם את הידע החדש הזה על כדור הארץ.

מושגים כמו "אפקט החממה" ו"חורף גרעיני" הם במידה רבה פרי-רוחו. הוא לא היסס לתמוך באופן נלהב בתחום מדעי ספקולטיווי ונועז ביותר – החיפוש אחר תרבויות חוץ-ארציות (חתח"א, ובאנגלית CETI) באמצעות האזנה לחלל בעזרת רדיו-טלסקופים.

עם זאת, סייגן ידוע בציבור הרחב על היותו סופר ופופולריזטור מחונן של המדע. ספרו "קוסמוס" וסדרת הטלוויזיה שנעשתה על פיו נפוצו בעולם וזכו בפרסי פוליצר ואמי. בין ספריו הנוספים שתורגמו לעברית: "דרקוני גן-עדן ," " עקבות מן העבר" וכן רומאן מדע-בדיוני "מגע" (שהסרט שנעשה לפיו יוצא לאקרנים בימים אלה).

סייגן היה פופוליזטור מוצלח לאו דווקא בשל כושרו להסביר בעיות מדעיות סבוכות, אלא בעיקר בשל יכולתו להביע את תחושת ההתרגשות, הפליאה ואף (מדוע לא?) הקדושה הנובעות מן העיסוק במדע. דוגמה טיפוסית לכך אפשר לראות ברומאן "מגע:" לכאורה עוסק הספר בהשלכות האפשריות של קליטת מסר מתרבויות חוץ-ארציות מתקדמות. למעשה עניינו בקונפליקט שבין מדע ודת, והוא מציג שאלה תיאולוגית עתיקה: אם אמנם נברא היקום על ידי יישות אלוהית, מדוע אי אפשר להוכיח זאת באופן מדעי? הספר נפתח כאשר הגיבורה, אסטרונומית המנהלת פרויקט חתח"א, מנסה לאתר שדר תבוני החבוי בתוך "רעש" הרדיו הנקלט מן החלל. בסופו של הספר, הגיבורה משתמשת במחשב רב-עוצמה כדי לחשב את פיי (היחס שבין קוטר המעגל והיקפו, שהוא מספר אי-רציונלי וקבוע הנפוץ ביותר במדע) בדיוק של מיליוני ספרות אחרי הנקודה. תוך כדי שימוש באותן שיטות מתימטיות לחיפוש סדר בתוך רעש מקרי היא מגלה מסר החבוי בסדרת הספרות האינסופיות – מעין חתימה של הבורא על יצירתו, טבועה בתוך הגיאומטריה האוניוורסלית של היקום.

רעיון "סייגני" טיפוסי מעין זה, אין להבינו כפשוטו כגירסה המדע-בדיוניית לצופן התנ"כי, אלא כמטאפורה רבת-דמיון. המדע, אומר סייגן, כמוהו כדת , קיים מפני שאנשים מחפשים אחר משמעות בתוך "הרעש הלבן" של עולם מקרי וחסר-פשר לכאורה. עם רקע כשל סייגן, קשה למצוא אדם הולם יותר לכתיבת ספר כמו " עולם רדוף -שדים," שהוא בעיקרו אזהרה נבואית מפני הגל העכור של בערות, חוסר-רציונליות, פסוודו מדע ואנטי-מדע השוטף את העולם (ישראל בכלל זה) לקראת סוף האלף. מי מתאים יותר מאסטרופיסיקאי שסיכן את המוניטין המדעיים שלו בתחום ספקולטיווי כמו חתח"א כדי להפריך את מגיפת הסיפורים על עב"מים וחוצנים? יש לציין כאן שישראל, אף שגם היא ייבאה את האופנה הזאת מארה"ב בהתלהבות רבה, עדיין לא נוגעה בפן המאיים יותר של אופנה זו: אנשים רבים

בארה"ב טוענים שנחטפו על ידי חוצנים ושבוצעו בהם ניסויים רפואיים מזוויעים. עוד הם טוענים שהממשלה ושירותי הביטחון בארה"ב שותפים לקשר השתקה נרחב של "עובדות" אלה. המגיפה הזאת באה לידי ביטוי (כנראה גם ניזונה בחזרה) בסרטים וסדרות טלוויזיה דוגמת "תיקים באפלה."

העב"מולוגיה, כמו גם אסטרולוגיה, "קריסטלים" וכיו"ב, מכונה על ידי סייגן "מדע כביכול" או פסוודו-מדע, מפני שהיא משווקת רעיונות מיסטיים וטענות חסרות-תימוכין באיצטלה של מדע לכל דבר.

לאורך מחציתו הראשונה של הספר מנתח סייגן ביסודיות את ההבדלים בין מדע לבין מדע כביכול, תוך שימוש בשפע של דוגמאות מפורטות מן העב"מולוגיה ושאר "לוגיות" למיניהן. ההבדל העיקרי נעוץ כמובן בכך שהמידע מיוסד על עקרון הספקנות: עובדות ותיאוריות שורדות רק לאחר שעמדו בבדיקות חוזרות ונשנות ובביקורת צולבת, ולעולם אין מקבלים הסבר מרחיק-לכת אם אפשר להסתפק בהסבר קונוונציונלי יותר.

המדענים לא פיתחו את הספקנות מפני שהם נהנים להטיל ספק, אלא מפני שהספקנות נמצאה הכרחית לגילוי האמת. סייגן עצמו היה שותף בכיר בכמה ועדות ודיונים מדעיים שבדקו את סוגיית העב"מים, כולל כאלה שאירגן בעצמו, ואין לו בעיה להודות שבכל פעם שטענה נוספת של העב"מולוגיה נמצאת מופרכת הוא חושב "כמה חבל."

במשך שנים היה סייגן תמה על שאלתם של אנשים רבים בהרצאותיו:

"האם אתה מאמין שעב"מים הם חלליות של חוצנים?". הדיון המקיף שלו צריך לרתק כל מי שהתעניין באמת בסוגיה זו, אם כי הוא עלול לשעמם קוראים משוכנעים. בכל זאת, חבל שסייגן אינו מסביר בספר מדוע הוא ואסטרופיסיקאים רבים נוספים מוכנים להשקיע הרבה מאוד בחתח"א, אבל לא בציד עב"מים. קוראים רבים יתקשו להאמין שתופעה חברתית רבת-היקף כמו העב"מולוגיה , הנתמכת בעדויות של "חטופים" רבים, יכולה לצמוח בלי שום בסיס עובדתי .

לחילופין, קוראים שאינם זקוקים לשכנוע של סייגן עלולים לחשוב שמדובר לכל היותר באופנה חולפת ובשיגעון לא-מזיק. לטובת אלה גם אלה משרטט סייגן בפרוטרוט את תולדות האמונה בשדים ובכישוף בשלהי ימי הביניים, כאשר היסטריה המונית באירופה הוליכה להוצאה להורג סיטונאית של מאות-אלפי

אנשים, נשים וילדים ש"הודו" בכישוף תחת עינויים איומים. אזהרתו האפוקליפטית של סייגן מפני עידן אפל של ימי ביניים חדשים, האורב לנו מעבר לפינת המדע-כביכול, עשויה להראות לרובנו מוגזמת מעט, אבל אולי זה רק בגלל קוצר דמיוננו. התסריט המתון יותר שהוא משרטט מנבא את נסיגתן של אומות שלא שמרו על ערכי המדע לטובת אלה שהשכילו לעשות כן. כאמריקאי , סייגן מצביע על התחזקותה הכלכלית של יפאן על חשבון ארה"ב, ומקשר זאת לכישלון האמריקאי בתחום החינוך בכלל והחינוך למדע בפרט (יפאן מייצרת מהנדסים ומדענים בקצב כפול משל ארה"ב, אף שאוכלוסייתה קטנה כדי המחצית).

אף שלא כיוון לכך, אזהרותיו של סייגן תקפות גם לישראל. על פי המידע שמספק המתרגם עמנואל לוטם אנו אמנם מקדימים את ארה"ב במדדים מסוימים, אבל עדיין מפגרים בהרבה אחרי מערב אירופה, יפאן ושאר המעצמות העולות של המזרח הרחוק. באוניברסיטאות שלנו הביקוש לפקולטות למשפטים ומנהל עסקים גדול בהרבה מן הביקוש למדעים, הנדסה ומחשבים, על אף שחברות ההיי-טק משוועות לעובדים בתחומים אלה.

אבל מדוע המדע-כביכול פופולרי בציבור יותר מן המדע? מדוע גם במדינה מפותחת כצרפת, גדול מספר האסטרולוגים פי עשרה ממספר האסטרונומים? סייגן אינו מרגיש מחויב להגן על המדע בסוגיה זו: כמובן שאשליה מסעירה, נעימה וקלה להבנה היא יותר פופולרית מאמת משעממת, מדכאת ומסובכת. ובכל זאת, כפי שמדגיש סייגן עצמו, חלקים רבים במדע המודרני הם מדהימים ומסעירים הרבה יותר ממה שיכולנו להמציא בדמיוננו המוגבל. מדוע איפוא הם אינם זוכים לפופולריות הראויה להם? סייגן מתקשה לספק תשובה הולמת לשאלה זו.

בסרט "המציאות נושכת" (המשרטט דיוקן של צעירי דור ה-X באמריקה) אחת הדמויות היא צעיר יאפי, חומרני ושטחי, הנוהג במכונית ספורט צעקנית ועוסק בהפצת סרטי וידיאו. בווידוי אישי לפני נערתו מתגלה שאותו צעיר אהב בילדותו לצפות בכוכבים בטלסקופ חובבים, ורצה להיות אסטרונום, "אבל כשהלכתי ללמוד אסטרונומיה באוניברסיטה, לא הסתדרתי עם המתימטיקה. אני רציתי לצפות בכוכבים, וכל דבר היה ארבעה פיי בריבוע"… השוו את הפיי הזה עם הפיי של סייגן! הבעיה של הציבור הרחב עם המדע אינה בהכרח סלידה מן הספקנות. הבעיה היא שהחינוך המודרני למדע מצמית את חוש הפליאה בקרב תלמידים. המדע של היום זקוק בדחיפות למנות נכבדות מחוש פליאה כמו זה של קרל סייגן.

פורסם בתאריך – 17/10/1997

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן