“היום שאחרי מחר” – ביקורת

אפשר לדון ב”היום שאחרי מחר” בהקשר היסטורי, ולבדוק בעזרתו כיצד שינו אירועי 11 בספטמבר את תפישתה של אמריקה את עצמה ואת הסכנות שבפניה

אורי קליין, הארץ

היישר מערוץ מזג האוויר

“היום שאחרי מחר”, סרטו החדש של רונלד אמריק, הוא סרט האסונות הגדול הראשון שהופק בארצות הברית אחרי מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001. העובדה הזאת מוסיפה לסרט עניין שאין לו כל קשר לערכו הממשי. תגובתם של הצופים בו למראה סמלים עירוניים אמריקאיים הנהרסים מול עיניהם שונה מתגובתם למראה זה בסרטים כגון “היום השלישי” או “גודזילה”, שגם אותם ביים אמריק. וברור שהוא ויוצרי הסרט היו מודעים לכך.

במלים אחרות, אפשר לדון ב”היום שאחרי מחר” בהקשר היסטורי, ולבדוק בעזרתו כיצד שינו אירועי 11 בספטמבר את תפישתה של אמריקה את עצמה ואת הסכנות שבפניה, וכיצד הם שינו את חוקי הז'אנר שהסרט משתייך אליו. הבעיה היא ש”היום אחרי מחר” הוא סרט כל כך זניח בכל כך הרבה מובנים, שדיון וסקירה כאלה נראים יומרניים מדי ולא ממש רלוונטיים לתוצאה הסופית.

הבעיה העיקרית של “היום שאחרי מחר” היא הבמאי. מאז “חייל אוניוורסלי” (1992)

ו”סטארגייט” (1994) מסתמן אמריק כחסר הכישרון ביותר מבין כל הבמאים המייצרים כיום להיטי קיץ לתעשיית הקולנוע האמריקאית. אמריק אינו יודע לספר סיפור, אינו יודע לעצב דמויות, ובעיקר אינו יודע כיצד לארגן את סרטיו סביב מוקד דרמטי ורגשי מספק. כך הם שועטים קדימה בלי הכוונה ובחוסר חן מוחלט, ומונעים אך ורק על ידי הכוחניות ההפקתית שעומדת בבסיסם. ב”היום שאחרי מחר” מדהים לראות שוב ושוב את הרישול, הכמעט חובבני, שבו אמריק מביים כמה מהסצינות הראוותניות או הדרמטיות ביותר: הן קצרות מדי, ארוכות מדי או סתם מבוזבזות, ואף פעם אינן יעילות.

כל המחדלים האלה אינם מונעים מאמריק לייצר להיטים (“היום השלישי” מ-1996 היה אחד הלהיטים הגדולים של שנות ה-90, וגם כישלונותיו – כגון “גודזילה” מ-1998 – הם כאלה רק יחסית לציפיות המוקדמות מהם). זה, כמובן, אומר משהו עגום מאוד על מצבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית ועל הקהל שלה. הרגע האירוני הכמעט יחיד ב”היום שאחרי מחר” מתרחש סמוך לתחילת הסרט: הוריקן תוקף את לוס אנג'לס והורס את השלט הידוע “הוליווד” התלוי על אחת מגבעותיה, אות אחר אות. זה אפקט משעשע ואף מעט מצמרר, שיכול היה להעיד כי לאמריק יש מודעות עצמית ביחס למעמדו בהוליווד כיום, אילולא אמריק עצמו, בגסות אופיינית, הרס אותו מיד בהכרזה של אחת הדמויות: “ראיתם?! הוריקן הרס את השלט 'הוליווד' בלוס אנג'לס!” – כאילו הצופים לא הבינו זאת בעצמם.

להתחמם עם ניטשה

עלילת הסרט עוסקת בהתחממות כדור הארץ המשנה את מזג האוויר בעולם כולו, כך שעל העולם מאיים עידן קרח חדש. חלקו הראשון של הסרט מורכב בעיקרו מסצינות שמתארות את השפעת התהליך הזה על מקומות בעולם (הוריקן בקליפורניה, כדורי ברד בגודל אבטיחים ביפאן, שלג בהודו ועוד). בגלל הרישול שבו הסצינות הללו מבוימות, הן נראות כמו אסופה של כתבות מערוץ מזג האוויר. אמריק מנסה כבר בחלק הזה להתמקד בדרמה הפרטית שתניע את העלילה, אך אין לו היכולת או החומרים כדי לעשות זאת בצורה מספקת.

הדרמה מורכבת מהמשולש האמריקאי הקלאסי – אב, אם ובנם. האב, ג'ק הול (דניס קווייד), הוא מדען מזג אוויר ובכנס בהודו בתחילת הסרט הוא מתריע שאם לא נעשה משהו כדי לתקן את המצב, עידן הקרח החדש עלול להתחיל בעוד 100 או 1,000 שנה (אלא שהוא פורץ כבר למחרת נאומו בערך; וכשמישהו שואל אותו מדוע התחזית שלו היתה כל כך רחוקה, הוא משיב בדרך המדעית והתסריטאית המבריקה: “טעיתי”). האם לוסי (סילה וורד) היא רופאה מסורה שחיה בנפרד מבעלה, והבן סם (ג'ייק ג'ילנהול) הוא תלמיד תיכון מוכשר. בתחילת הסרט סם נוסע לניו יורק עם משלחת מבית ספרו כדי להשתתף בחידון ידע יוקרתי, אבל כדי להבהיר שסם אינו חנון אלא מתבגר כל-אמריקאי שדם גברי אמיתי זורם בעורקיו, מוסבר מיד שהסיבה היחידה להשתתפותו בחידון היא אהבתו הסמויה לאחת המשתתפות בו, לורה (אמי רוסאם).

ג'ק, לוסי וסם אינם דמויות אלא נציגים אידיאולוגיים, שתפקידם היחיד הוא לייצג את תהליך התאחדותה מחדש של המשפחה האמריקאית המפורקת נוכח השואה הפוקדת את אמריקה ואת העולם כולו. משימת האיחוד מוטלת על האב והבן (כל חלקו האחרון של הסרט מוקדש לתיאור מסעו הסמלי של האב אל בנו, הנטוש בניו יורק עם חבריו, ולרגע אינו מפקפק בעובדה שאביו יגיע; “הוא הבטיח”, הוא מכריז יותר מפעם אחת בקנאות משפחתית אמריקאית, שמגיעה בסרט לשיאים חדשים). האם עוקבת אחר תהליך האיחוד מרחוק כעדה פאסיווית, שרק מדי פעם מאפשרת לעיניה הדומעות בחינניות להביע מידה מסוימת של מעורבות בתהליך שאמור לבשר לעולמנו, למרות עידן הקרח, על עתיד חדש.

בסצינה המקוממת ביותר בסרט מוצאים סם וחבריו מקלט בספרייה הציבורית במנהטן, ומתלבטים אם לשרוף את הספרים כדי להתחמם ולשרוד, ואם כן – אילו ספרים לשרוף תחילה. ברגע המקומם ביותר בסצינה הזאת מתעורר ויכוח אם ספריו של פרידריך ניטשה ראויים לשריפה. זוהי פרובוקציה מכוערת מצדו של אמריק, במאי ממוצא גרמני – מכוערת בעיקר משום העיסוק בנושא זה תלוש מכל שאר הסוגיות שעולות לדיון בסרט.

הנשיא מת, גם שאר העולם

היבטים מעט מעניינים של הסרט נוגעים ביחסו לנציגי הממשל האמריקאי. סגן הנשיא מוצג כחסר כריזמה ואף כ”איש הרע” של הסרט, שבחלקו הראשון אינו מאמין להתרעותיו של ג'ק. ייתכן שההיבט הזה מייצג את יחסה העכשווי של ארצות הברית לסגן הנשיא שלה, ריצ'רד צ'ייני, שנתפש כאישיות חיוורת. גם הנשיא האמריקאי, הזוהר יותר מאשר סגנו, אינו מתואר כדמות אפקטיווית יותר. מותו, עם חבורת עוזריו, מוזכר כהערת אגב.

היבט אחר של הסרט עוסק בקשר בין ארצות הברית למקסיקו ולמדינות העולם השלישי, שמעניקות בסרט מקלט לתושבים המפונים מארצות הברית. נראה כי ההיפוך, שבו מדינות העולם השלישי מצילות את אמריקה, נתפש על ידי אמריק כאירוני להפליא, ואולי אף נושא לדעתו מסר של אחדות גלובלית. ואולם התחושה היא שאין לו מושג עד כמה ההיבט הזה של סרטו הוא ריאקציונרי, וחוסר המודעות שלו מבהיל יותר מכל מה שמתואר בסרט עצמו.

הממד הייחודי של “היום שאחרי מחר” נוגע בהיותו סרט אסונות המתאר מצב שאין ממנו מוצא ממשי. בסרטו של אמריק אין מדובר בכיבוי שריפות או בשיקומה של עיר שנפגעה ברעידת אדמה (כפי שהיה בסרטי האסונות של שנות ה-70), וגם לא בחייזרים שאפשר להביסם או במפלצות שאפשר להשמידן; כאן מדובר בשואה שמותירה את העולם שונה מכפי שהיה. לפיכך, הגאולה המתוארת בסרט אינה ציבורית – ג'ק אינו מצליח למנוע את השואה – אלא פרטית בלבד. באמירה הזאת יש מידה של עניין בהקשר של אמריקה כיום, אבל היא אינה מצליחה לגאול את “היום שאחרי מחר” מלהיות מוצר זניח למדי. גם כאשר הוא מעורר עניין או מצליח לעתים להרשים באפקטים שלו, הרגעים האלה נותרים מבודדים בתוך השממה היצירתית שמאפיינת אותו.

“היום שאחרי מחר”. במאי: רולנד אמריק; תסריט: רולנד אמריק, ג'פרי נחמנוף; צילום: אולי סטייגר; מוסיקה: הראלד קלוסר; שחקנים: דניס קווייד, ג'ייק ג'ילנהול, סילה וורד, איאן הולם, ג'יי או סאנדרס, אמי רוסאם, פרי קינג

תביעה נגד במאי “היום שאחרי מחר” על גניבת זכויות יוצרים

15/6/04

המבורג

מרצה מאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית הגיש תביעה נגד הבמאי יליד גרמניה רונלד אמריק, באשמת גניבת זכויות יוצרים של חלקים מרכזיים מסרטו “היום שאחרי מחר”. אמריק יועמד לדין בגרמניה, ובית המשפט של העיר קלן קבע שימוע בעניין למחר.

העיתון הגרמני “דר שפיגל” דיווח אתמול כי המרצה, אובאלדו דיבנדטו, טוען כי מרכיבים מרכזיים בעלילת סרטו של אמריק “דומים באופן משמעותי” לעלילת ספרו, “Polar Day 9”. דיבנדטו הוציא לאור את הספר ב-1993 תחת שם העט קייל דונר. כעת הוא תובע פיצויים כספיים הן מאמריק והן מחברת ההפצה של הסרט, פוקס המאה ה-20.

לטענת דיבנדטו, הסרט, כמו הספר שכתב, מתאר כיצד רשויות השלטון בארצות הברית מתעלמות מאזהרות המדענים, ולפיהן התחממות כדור הארץ עלולה לגרום לעידן קרח נוסף. כמו כן, שתי היצירות נפתחות בסצינה המתרחשת בתחנת מחקר בקוטב ושתיהן נחתמות בתמונות הריסותיה של עיר גדולה בארצות הברית המכוסה קרח. דיבנדטו טוען כי אמריק ביקש ממנו עותק של ספרו ב-1998, אך לא נחתם ביניהם כל הסכם שמתיר לאמריק להשתמש בו כבסיס לתסריט.