מתוך הביוגרפיה על דארווין מאת ג’ונתן האווארד הוצאת דביר,1988
ג’ונתן האוורארד
הפרק פורסם בימים הראשונים של אתר הידען. ינואר 1998
שני המתמודדים העיקריים בשנת 1980 לכהונת נשיא ארצות הברית של אמריקה, המשרה החילונית רבת ההשפעה ביותר בעולם, התחרו זה בזה גם בהצהרות פומביות על אמונתם בסיפור הבריאה המקראי כפשוטו. היתה זו תזכורת נוקבת לעובדה שתורת האבולוציה של דארווין עדיין לא כבשה לה את הכרת הכלל, הראויה לה לדעת חסידיה הראשונים. רע ומר לו לביולוג להיווכח שלפני מאה שנה כמעט התפלמס ת”ה הקסלי על אותו עניין עצמו עם מר גלדסטין, ראש ממשלתה לשעבר ולעתיד לבוא של בריטניה הגדולה.
בעצם, יש לחשוש שהמצב יורע עוד יותר על רקע הפער ההולך וגדל בלי הרף בין ההבנה המדעית ובין האמונה העממית. אמנם נכון הדבר שאותם העניינים שדארווין התאמץ ביותר להסבירם, ושהסברתם צלחה בידו פחות מכול, הובהרו אחת ולתמיד בעזרת מדע חדש ושמו גנטיקה, אבל אף על פי שתכונות הגנים מסבירות חלק ניכר מן האבולוציה האורגנית בפשטות המניחה את הדעת, הרי הגנים, לרוע המזל, אינם נתפשים בקלות בדעתו של מי שאינו מורגל להכיר בממשותם של עצמים סמויים מעין לא מזוינת.
אף על פי שמטיעוניו של דארווין משתמע שבסופו של דבר יתגלו ישויות בעלות תכונות של גנים, הרי תורת האבולוציה אינה תלויה בצעד אנליטי נוסף זה בדרך שאין בלתה. אם אמנם רבים ממאנים להכיר בתקפותה של תורת האבולוציה, ממילא מתעוררת השאלה מה הדבר שגורם בדרך-כלל להשערה מדעית, להתקבל על דעת הכל ? טעות נפוצה היא לחשוב שהמדענים נמנעים מהסכמה לאמירות המתיימרות להיות מדעיות עד שיוצג לפניהם דבר מה המכונה “הוכחה”. לאמיתו של דבר המדענים נוטים להאמין בכל טיעון סביר הנראה כמדעי, עד שיוצג לפניהם דבר-מה המכונה “הפרכה”. אולם יש הבדל חשוב בין טענה מדעית ובין טענות דדוקטיביות אחוות השוות לה במידת דיוקן הלוגי, מבחינת הקשר בין הטענה המדעית ובין העולם הממשי: העולם הממשי אכן מעניק את האפשרות להפריך.
נשהדברים אמורים בתורת האבולוציה של דארווין, העולם הממשי לא הצליח עד כה לממש את פוטנציאל ההפרכה שלו. יש וריאציה של אורגניזמים בטבע, אך חלק ניכר מן הווריאציה הזאת עובר בתורשה, ולא כל הווריאציות מאצילות הסתגלות שווק. הברירה הטבעית והאבולוציה של אוכלוסיות בטבע נצפית במישרין, אפילו בקרב בני-ארם. אין עוד ספק שהברירה הטבעית היא המנגנון לשינוי האבולוציוני. הוויכוח הפורץ מפעם לפעם נטוש רק בשאלה, אם אכן זה המנגנון היחידי. אם יתגלה מנגנון אחר לשינוי אבולוציוני יהיה עליו לתפוס את מקומו במסגרתה של תורת אבולוציה מחודשת, לצד הברירה הטבעית ולא במקומה.
אפשר שתתעורר השאלה, מדוע עלינו לייחס מעמד מדעי לקביעותיה של תורת האבולוציה על מה שאירע בעבר הרחוק. מובן שקביעות שכאלה אינן פתוחות להפרכה, ולפיכך אין הן מדעיות מעיקרן. אבל האמנם אי אפשר לרדת לעומקו של העבר ? אפשר שעדות המאובנים פסקה באחת בשנת 4004 לפני הספירה, אבל לאמיתו של דבר היא נמשכת אל העבר כדי שלושת אלפים מיליוני שנה. אפשר שיכולנו ללמוד מן המאובנים שכל קבוצות האורגניזמים שאנו מכירים כיום כבר היו קיימות עד לשכבות הסלעים הקדומות ביותר, אבל אנו למרים מהם דווקא על התפתחות רצופה, אם-כי פה ושם מקוטעת, מצורות פרימיטיביות ושונות בתכלית אל הצורות הקיימות. אפשר שהאדם לבדו הופיע בין המאובנים והוא שלם וגמור, בלי שום ראיה לאבותיו הטרום-אנושיים, אבל עובדה היא שנתגלו צורות רבות מספור שאפשר לראותן כנציגים של מצבנו הקדמוני, הדומה לקוף-אדם. האמת ניתנה להיאמר שהגיאולוגיה אינה מספקת את הראיות הטובות ביותר לתקפותה של תורת האבולוציה המודרנית, אלא שהחפירות בסלע אינן ניסוי ראוי לשמו לפי אמות-המידה המקובלות כיום. על כל פנים, ככל שהדברים אמורים בגיאולוגיה, כל ההזדמנויות שניתנו לה להפריך את התורה העלו חרס.
שאלת השימוש בתורת האבולוציה לביאור אירועים שחלו בעבר, היא אותה שאלה המתעוררת ביחס לכל הכללה מדעית אחרת. המוח המדעי מסתפק בכך שחוק טבע נמצא תקף בכל פעם שבוחנים אותו כדי לשער שהחוק הזה כוחו יפה בכל המקרים האחרים שבהם מתקיימים התנאים הראויים. ומכיוון שככל שידיעתנו מגעת אין במעבר הזמן כשהוא לעצמו כדי לגרוע מתקפות התנאים היסודיים של תהליך האבולוציה, ומאחר שכל העובדות שאנו מצליחים לגלות תואמות יפה את תורת האבולוציה, ואינן תואמות אף השערה אחרת שיש לה מעמר מדעי דומה, אין לנו אלא לשער שתורת האבולוציה נכונה בעיקרה. לאמיתו של דבר, ספק הוא אם תורת האבולוציה לא הייתה מתקבלת על דעת רוב המדענים אפילו היו כל בעלי-החיים שמתו מתפוררים לאבק ולא הייתה בידינו כל עדות של מאובנים.
לא כאן המקום לדון בשאלה, אם אמנם זכאית המחשבה המדעית – במובן הכללי ביותר של מונח זה – לבטוח בסדירותם של האירועים שבעולם החיצוני ואולם בעניין זה של תורת האבולוציה קשה למצוא בכך ולו פגם אחד. ואם אין הכול מקבלים את תורת האבולוציה, אין זה אלא מפני שלא הכול מכירים את הטיעונים המצוים ביסודה או מפני שמסקנותיה אינן נוחות. יותר מכל תורה מדעיה אחרת תורת האבולוציה נוגעת בתחומים מקודשים של חיי הרוח.
שוב אין זה קל לפנות אל סמכות רוחנית שתספק הסבר משביע רצון לנושאים היסודיים ביותר של קיום האדם : מדוע אנו נמצאים כאן ? מפני מה פועל העולם בדרך חסרת פניות כל-כך ? מהי משמעותו של הנשגב ? המהפכה הדארווינית היתה אכזרית, משום שנטלה מן האדם רבים ממקורות הנחמה המקובלים. מי שמקבל את הטענה שמבנה גופו ומוחו של האדם נוצרו בתהליכים שאפשר להבינם, כדוגמת התהליכים שיצרו את גלי האוקינוס, אפשר שיפיק מהבנתו הנאה רוחנית, אבל אין בכך כדי לפצותו על אבדן חלקה של ההשגחה העליונה. בתוך רעיון הרציפות הפיסית שבין האדם לצורות חיים אחרות ולחומר חסר חיים, אין אפילו סדק דק שהאדם יכול למצוא בו מתת אלוהים המיוחד לו בלבד. ובאמת, דומה שכישורינו השכליים המפליאים ויכולת המודעות העצמית החדה שלנו הותאמו יפה להדגיש את החסר הזה עצמו. בגלל שהסב את תשומת-הלב אל העובדה הברורה הזאת, ולו בעקיפין, הושמץ דארווין יותר ממאה שנה בתורת נביא המטריאליזם ואבי אבותיה של ההידרדרות המוסרית.
אירוני הדבר, שאף-על-פי שהנוצרי המאמין התקשה, ושמא לא יכול כלל, לקבל עליו את הדארוויניזם, תאורטיקנים שעניינם בחברה הם שלמרו לקח מוסרי מתורת האבולוציה. כשאמר אנגלס על מרקס שתפיסת ההיסטוריה המטריאליסטית שלו דומה לתורת האבולוציה של דארווין, דומה שביקש לשבח את ערכה המדעי היחסי של תורת מרקס, לומר שבעצם יש צד שווה בינה ובין תורת דארווין בתוכן או בשימוש. אף על פי כן, מימי דארווין ואילך, רעיון הקרמה החברתית או המוסרית, מבקש לעצמו מכובדות מדעית מתוות האבולוציה. אבל כשם שדארווין לא קיבל את השראתו לפיתוחה של תורת האבולוציה מן התנועות החברתיות המתקדמות והפעילות של תחילת המאה התשע-עשרה, כן לא ראה כל טעם לשלב את תורת האבולוציה בפילוסופיה של הקדמה שרווחה באחרית ימיו. בשנת 1879 כתב: “איזו השקפה נואלת רווחת בגרמניה, בדבר הקשר שבין הסוציאליזם ובין האבולוציה בדרך הבירור הטבעי.”
המחשבה האחר-דארווינית הרבתה לדלות מתורת האבולוציה עקרונות אתיים מוחלטים. באנגליה של שלהי החברה הוויקטוריאנית, ועוד יותר מזה באמריקה, צמחה ועלתה צורה מפלצתית של תפישה חברתית, “דארוויניזם חברתי”, שחסתה תחת ססמתו של הרברט ספנסר “השארת המסוגלים ביותר”, חוק האבולוציה נתפרש כאילו התכוון לומר שניצחון החזקים ביותר הוא תנאי הכרחי לקדמה. תורה זו, כששימשה כמרשם להתנהגות חברתית, הצדיקה את הצדדים הגרועים ביותר של ניצול העובדים בחברה הקפיטליסטית, בבחינת “פראות מתוך שיקול דעת” כדבריו של ת”ה הקסלי. לשווא השתדל הקסלי לחזק את הדארוויניזם כנגד קנאותם המוסרית של תומכיו בתחום מדעי החברה.
אפילו נכדו, ג’וליאן הקסלי, ביולוג אבולוציוני נודע במאה העשרים, לא עמד בפיתוי של מוסריות הומנית המבוססת על תורת האבולוציה.. לדברי ג’וליאן הקסלי, העניקה תורת האבולוציה לאדם – את הביטחון שמחוצה לו קיים “כוח העושה למען הצדק” ; שהוא חותר בכיוון אחד נם הכוחות האבולוציוניים העיוורים, שכבר היו מעצבים את כוכב-הלכת שלו עידן ועידנים קודם שהופיע הוא עצמו : שאל לו להתנגד להם, אלא להכתיר את הסדר הטבעי…
ניצול מלאכותי דומה של רעיונות דארוויניים אפשר למצוא במצעים לישועת האדם בלא אלוהים, כדוגמת ה”דיאנטיקה” של ל. רון הברד, אביה-מולידה הפילוסופי של כת הסיינתולוגיה. ב”חוק הראשון” שלו טוען הברד ש”העיקרון הדינמי של הקיום הוא: שרוד!” עכשיו אנו ניצבים למול הסתערותה הקדורנית של הסוציוביולוגיה האבולוציונית המאמינה מורל קבוע מראש, אף על פי שיעברו עוד מאה שנה, כדברי אדוארד וילסון, עד שנדע אלו תרופות יעלו לפגעי המוסר שלנו.
מה אנו למדים מן ההטרוגניות הבל-תיאמן של האיריאלים הפילוסופיים, שהשתמשו בתורת האבולוציה של דארווין להצדיק את עיקריהם ? אם הסוציאליזם, הקפיטליזם, ההומניזם המפוקפק ודפונדמנטליזם הסוציוביולוגי, אם כל אלה מסוגלים למצוא תימוכין בכתביו של דארווין, אין לנו אלא להניח שהכתבים הללו מעורפלים ולא עקיבים במידה שלא תיאמן – ולא היא – או שתורת האבולוציה אין לה דבר עם מושגים אתיים.
