האם לצרעות יש הנדסה גנטית כבר עשרות מליוני שנים? הרהורים על צרעה טפילית שחקירתה בידי דארווין הביאו אותו להבין שהטבע הוא לא כל כך המקום שנברא ע”י אלוהים טוב ומיטיב
אחד מהמיתוסים הגדולים של ימינו הוא שהטבע 'מושלם', 'אצילי' ו- 'הרמוני'. כל צמח ובעל-חי בטבע מתקיים בהרמוניה עם חבריו. הם עוזרים זה לזה ותומכים זה בזה, ואם נשפוט לפי סרטי דיסני, הרי שהם גם כולם בעלי אוזן מוזיקלית מפותחת, ידע נרחב בריקודי-עם ונטייה פתולוגית כמעט לסדנים.
קשה שלא להיזכר, בנקודה זו, בזחל המופיע בסרט 'עליסה בארץ הפלאות', היושב על פטרייה גדולה ומעשן חומר כימי בלתי-מזוהה המביא להכרה מעורפלת ולנטייה לפצוח בשירה ספונטנית. הסרט, במפתיע, מכוון דווקא לילדים.
לא ניתן להטיל ספק בכך שהזחל שבסרט מאושר. מעבר לזרבובית הנרגילה הצמודה לפיו דרך קבע, הוא אינו חושש משאר יצורי היער. בהמשך חייו הוא יהפוך לגולם, יצמיח כנפי תחרה ופלא וימריא אל ריקוד ההזדווגות פראי, ככל שתישא אותו הרוח.
אך לא זה הגורל שייעד הטבע ה- 'אצילי' לאחד מסוגי הזחלים שחקר צ'רלס דארווין. הסימביוזה האכזרית שבין הזחל והצרעה הטפילית, היתה אחד מהזרזים העיקריים בדרך להבנתו של דארווין את האבולוציה והברירה הטבעית. וכל זה התחיל מזחל.
למעשה, לא הזחלים הם שטרדו את נפשו של דארווין, אלא הצרעות, וליתר דיוק הצרעות הטפיליות. בדומה לשאר מיני החרקים, הצרעות מטילות ביצים שמהן בוקעים הצאצאים הצעירים. כדי שהצאצאים יתפתחו בתוך הביצים יש צורך בסביבה תומכת ובהגנה מיטבית על הביצים. מסיבה זו, חלק מהחרקים מטילים את ביציהם עמוק בתוך האדמה החמימה, במקום אליו לא יגיעו טורפים. אמהות אחרות נושאות את ביציהן על גופן, ושומרות עליהן מכל משמר. הצרעות הטפיליות, שאינן יכולות לעוף עם ביציהן עליהן, מצאו פתרון המשלב את הטוב בשני העולמות.
דארווין, שבצעירותו היה שקוע עמוק בלימודי התיאולוגיה הנוצרית ובאמונה באל טוב ומיטיב, הזדעזע לגלות כי לפחות משפחה אחת של צרעות בוחרת להטיל את ביציה בתוך גופיהם של יצורים אחרים – זחלים חיים. גופם של הזחלים מספק חום ולחות לביצים ולצאצאי הצרעה המתפתחים בתוכן. אם מסתכלים על העניין בלי רגש, ניתן להשוות את התופעה להיריון כפוי. אך בשונה מהיריון, הביצים בוקעות בתוך גוף הזחל, והתולעים הקטנות הבוקעות מתוכן אוכלות את הזחל מבפנים אל החוץ, כאשר במקרים רבים הזחל עדיין בחיים ובהכרה, בזמן שהטפילים הקטנים מכרסמים את גופו.
בשונה מסימביוזה רגילה, בה שני השותפים מרוויחים משיתוף-הפעולה שביניהם, ברור כי הצרעה מנצלת את הזחל באנוכיות חסרת מעצורים, כאשר היא משתמשת בגופו כאינקובאטור לגידול הצאצאים. מינים שונים של צרעות פיתחו והרחיבו את יכולותיהן בתחום זה אפילו מעבר לכך: צד בצד עם הטלת הביצים, חלק מהצרעות מזריקות לזחלים גם רעלים המשתקים את יכולות התנועה שלהם (אך לא את היכולת לחוש כאב). צרעות אחרות שכללו את הטכניקה עוד יותר, והן גורמות לזחלים להכנס למצב דמוי-זומבי לשארית חייהם. גם לאחר שצאצאי הצרעה בוקעים מעורו, הזחל ממשיך ללוות אותם ולהגן עליהם, מבלי לאכול או לשתות, עד יומו האחרון.
הסימביוזה האכזרית שבין הצרעות הטפיליות לזחלים היתה אחת הסיבות לנטישתו של דארווין את רעיון האלוהים הטוב והמיטיב. האם ייתכן כי קיים אלוהים שכזה, שאינו חס על חיי ברואיו? וכפי שכתב לאחד מעמיתיו, “אינני יכול לשכנע את עצמי שאל מיטיב וכל-יכול היה יוצר את האיצ'נאומונידה [שמה של משפחת החרקים הטפיליים אליה התייחס], מתוך כוונה מפורשת שייזונו בתוך גופותיהם החיים של הזחלים.”
מהאמונה לאל רחום וחנון עבר דארווין לנסח את תיאוריית האבולוציה המתנהלת באמצעות הברירה הטבעית, ועקרונותיה תקפים עד היום ונלמדים באוניברסיטאות בכל העולם. אך מה שדארווין לא יכול היה לדעת הוא שהזחל מהווה רק את החלק האחרון במערכת מורכבת של סימביוזה שהחלה בתוך גופה של הצרעה עצמה, והיא בפני עצמה מהווה דוגמא לדרך בה אורגניזמים עוברים אבולוציה.
הרעל שמזריקות הצרעות לתוך הזחלים סיקרן מאז ומתמיד את חוקרי החרקים ואת הביולוגים המולקולאריים. רעל רגיל של בעלי-חיים מבוסס על מולקולות כימיות פשוטות, המסוגלות להזיק לתאי הגוף. הן עשויות להיקשר לקולטנים על פני התאים ולשגר אליהם מסרים מסולפים שיביאו למותם, לחדור לתוך התאים ולשתק מנגנונים מטבוליים או להשפיע על רקמות שלמות ולהביא, למשל, לאי-ספיקה של הכליות. אך במידה שהאורגניזם מצליח לעמוד בפני פגיעתם הרעה של הרעלים, הרי שהם מתנקזים מהגוף תוך זמן קצר. כיצד, בהזרקה אחת ויחידה של הביצים והרעל, מצליחות הצרעות לעצור את פעילות גוף הזחל במשך התקופה הארוכה שחולפת עד לבקיעת הביצים?
ומעבר לכך – גם הזחלים אינם משוללי הגנה. ברגע שחודרות הביצים לגוף הזחל, נקראים לפעולה תאי דם ייחודיים היוצרים מעטפת חנק מסביב לביצים. כיצד, אם כך, מצליחות הביצים לשרוד בתוך הזחל, למרות ההגנות הפעולות בגופו?
בשנות השישים התגלה לראשונה קצה החוט לפתרון התעלומה הכפולה. כאשר צולמו ביצי הצרעה בהגדלה גבוהה, על-ידי שימוש במיקרוסקופ אלקטרונים עוצמתי, נחשף גורם זר ש- 'תפס טרמפ' על הביצים. על כל אחד מהכדורים הקטנים התיישבו עשרות ומאות חלקיקים זעירים, שהזכירו במראם את צורת החיים הפשוטה ביותר בעולם: וירוסים.
עם חשיפת התגלית, עלו דעות כי מדובר במערכת פשוטה של סימביוזה, במהלכה מדביק הוירוס את הצרעה הטפילית, מגיע אל הביצים ועובר באמצעותן אל הזחל. תיאוריה זו התקבלה בתחילה על דעת הרוב, אך במהרה הסתבר שהוירוס המועבר לזחלים מכיל בעצמו גנים שמקורם בתאי הצרעה ומקודדים לייצור חלבונים הפוגעים בגוף הזחל. כאשר הוירוס מדביק את תאי הזחל, הגנים באים לידי ביטוי בתוך התאים ומשעבדים את מערכות התא לצרכיהם. התאים המודבקים מייצרים את הרעלנים בתוך גוף הזחל, ובכך מביאים לקריסת מערכת החיסון, לשיתוק ולמניעת ההפיכה לגולם.
אם פה היו נגמרות התגליות, דיינו. כבר שנים רבות ידוע שכפי שוירוסים יכולים להחדיר מקטעי דנ”א לתוך התאים, כך הם עלולים, במקרים נדירים ביותר, לקבל מקטעי דנ”א מהתאים עצמם. הוירוס, מסתבר, פשוט עבר אבולוציה צד-בצד עם הצרעה הטפילית. כאשר הצרעה הטילה את ביציה יותר ביעילות לתוך הזחל, יותר צאצאים היו שורדים, והוירוס המשודרג היה מתפשט ליותר צרעות בדור הבא של האוכלוסיה. בסופו של דבר, היינו מקבלים אוכלוסיה שלמה של צרעות, שכולן מכילות את הוירוס עם רעלני הצרעה.
לכאורה, מקרה פשוט של אבולוציה, אך בדיקה מעמיקה יותר של הגנים שנושא הוירוס חשפה כי מדובר בסימביוזה עמוקה יותר מהצפוי, משום שאותם וירוסים אינם נושאים גנים המקודדים ליצירת חלקיקי וירוסים חדשים.
כדי להבין מדוע גרמה התגלית לזעזוע עמוק כל-כך, יש להבין שוירוסים רגילים מכילים תמיד גנים המקודדים לייצור חלקיקי וירוסים חדשים בתוך התאים המארחים. ללא הגנים הללו, התאים המודבקים אינם יכולים לייצר וירוסים חדשים שיעברו הלאה לתאים חדשים. וירוס שאינו מכיל גנים שכאלו יכחד מהר מאד, מכיוון שלא תהיה לו דרך להתרבות בתוך התאים המודבקים.
כיצד ניתן להסביר את קיומו של וירוס, שאינו מכיל את הגנים הבסיסיים הדרושים לייצורו מחדש? ברור שכדי שוירוס כזה ימשיך להתקיים, יש צורך בתאים שייצרו אותו. ואכן, הקוד הגנטי של תאי השחלה בצרעה הבוגרת מכיל את הגנים הדרושים לייצור הוירוס. הוירוסים הנוצרים יוצאים אל מחוץ לתאי השחלה, נצמדים לביצים ואיתן הן מוזרקים לתוך הזחל. זוהי הנדסה גנטית, פשוטו כמשמעו, של אורגניזם אחד בידי אורגניזם אחר, בתיווך מנגנונים ויראליים.
ברור, אם כך, כיצד נוצר הוירוס בתוך התאים, ומהן הסיבות שמנגנון כזה נשמר בטבע. אך כדרכן של שאלות מדעיות טובות, התשובה לקיומו של הוירוס רק מובילה לפתיחת שאלות נוספות, ובראש ובראשונה: כיצד הגיע מנגנון שכזה לידי מימוש בצרעה?
ההסבר הראשון שהועלה היה שהצרעה הטפילית מהווה פריצת דרך אבולוציונית, ושהיא האורגניזם הרב-תאי הראשון שתאיו רכשו את היכולת לייצר וירוסים משלהם, באמצעות סדרה של מוטציות שהצטברו זו על גבי זו לאורך מליוני שנים, צד בצד עם ברירה טבעית ואלמנטים אחרים המבקרים את האבולוציה. ה- 'וירוס' לפי סברה זו, אינו וירוס אמיתי אלא המצאה חדשה של הצרעות.
הסבר חלופי – מרגש פחות, אך סביר יותר – היה שבאירוע יוצא דופן בעבר, תקף וירוס זר את תאיה של צרעה טפילית. במקום שהוירוס ישעבד את התאים לצרכיו, הצליחה הצרעה להשתלט על מנגנוני החלוקה של הוירוס ולנצל אותם לצרכיה. מכאן ואילך, שני המינים עברו אבולוציה משותפת, כאשר הוירוס חוסך לצרעה את הצורך לייצר את הרעלים בעצמה, והצרעה מפיצה את הגנים הויראליים ביחד עם הקוד הגנטי שלה לכל צאצאיה.
בפברואר 2009 נפלה למקומה החתיכה האחרונה בפאזל, במחקר שבדק לעומק את הקוד הגנטי של הצרעות הטפיליות ממשפחת הברקונידים: ה- Chelonus inanitus וה- Cotesia congregate. החוקרים זיהו 22 גנים ממקור ויראלי הבאים לידי ביטוי בשחלותיה של הצרעה, והראו כי הם תואמים לגנים הקיימים במשפחת הנודיוירוסים – משפחה אנונימית יחסית של וירוסים המדביקים חרקים.
כשמאחדים את כל חלקי הפאזל, מקבלים תמונה המראה שהצרעות הטפיליות עברו אבולוציה למתכונתן הנוכחית לפני 74 מליוני שנים, כאשר הצליחו להשתלט על אחד ממיני הנודיוירוסים שתקפו אותן, ולעבור איתו אבולוציה משותפת. לאחר השוואה בין מקטעי דנ”א שנלקחו מוירוסים שונים, גיבשו החוקרים הנחה מושכלת כי זמן קצר לאחר שהגנום הויראלי התערה בגנום של הצרעה, הצליחו הגנים של הצרעה להחליף את אלו שבתוך הוירוסים הנוצרים. רוב הגנים הקשורים בטפיליות נרכשו והתפתחו בשלב מאוחר יותר בצרעות הטפיליות.
רגע לקראת הסוף, נחזור לדארווין, שלא יכול היה להאמין באלוהים הדואג לברואי-כפיו הזחליים, תוך כדי שהוא יוצר מכונות עינויים קטנות בדמותן של הצרעות הטפיליות. אותו חוסר באמונה ליווה את דארווין לאורך ימי חייו, והנחה אותו בדרכו למצוא הסבר אחר לקיום השפע והמגוון הביולוגי הקיימים כיום.
ההסבר שמצא, לאחר קיבוץ אלפי עדויות ממאות מחקרים, לא דרש את נוכחותו של אל טוב ומיטיב, או את קיומו של טבע 'אצילי' ו- 'הרמוני'. המנגנון אותו חשף דארווין הוא הברירה הטבעית, במסגרתה נאבקים בעלי-חיים ממינים שונים ובתוך אותו מין זה בזה, בנסיון נואש לקנות שליטה על המשאבים שמסביבם ולהעמיד צאצאים שיעבירו הלאה את הקוד הגנטי שלהם. דיירי הטבע יקרים – כאן לא מתנהגים בהתאם. אין חוקי מוסר ואין טוב או רע – מלחמת הקיום היא החוק היחידי, והמנצח הוא זה שזוכה להעביר את הדנ”א שלו לדורות הבאים.
זוהי התמונה הקשה שחשף דארווין בפני העולם. אך יש נקודות אור: הסימביוזה משמשת כדרך כמעט אוניברסאלית בה יכולים אורגניזמים שונים לסייע זה לזה. האלטרואיזם קיים במינים רבים על פני כדור-הארץ, כולל חיידקים, והוכח כאחת מהאסטרטגיות היעילות ביותר לשרידות המין. מקרה הזחל, הוירוס והצרעה הטפילית מציג בפנינו את שתי הדרכים בהן אבולוציה יכולה להתרחש: מצד אחד, הוירוס והצרעה הגיעו לסימביוזה מלאה, המועילה לשני המינים. מצד שני, שניהם ביחד הורגים את הזחל.
הוגן? אצילי? “החיים הם כאב… כל מי שאומר אחרת, מנסה למכור לך משהו.” אומר הגיבור הראשי בסרט 'הנסיכה הקסומה', ולאור התחרות הבלתי-פוסקת, העקובה בדם, בסבל ובייסורים שבטבע, קשה לחלוק על קביעתו. מדי דקה נקטלים זחלים בייסורים, והצרעות הטפיליות ממשיכות להתרבות בבשרם. אך בבוא היום, יפתחו הזחלים הגנה טובה יותר בפני הצרעות – אולי אפילו וירוס משלהם – ואז יתהפכו היוצרות. שוב, ושוב ושוב.
אב איניציו – Ab initio,
אד אינפיניטום – Ad infinitum,
The Evolution is Marching On.
57 תגובות
http://www.arava.co.il/moatza/matnas/aravatv/magazines/wasp/
צילמתי בוידאו צרעה חופרת. 5 דקות של סרט מרתק
דוגמה בסרטון לסימביוזה נצלנית בין הצרעה לזחל
http://sharetw.info/lofiversion/index.php/%20%3C/div%3E%3C/t57729.html
ג’וקר:
העובדות מלמדות אחרת.
אנשים כאלה אמנם גורמים נזק לחברה אבל אינם זוכים ביתרון אבולוציוני.
זאת הרי עובדה כי התופעה אינה נפוצה – אפילו לא בין קופים.
מסתבר שבעלי החיים החברתיים פתחו נטייה להעניש את אותם מקרים פתולוגים (אפילו יש תופעה הנקראת “הענשה אלטרואיסטית” שבה המעניש מסכן את עצמו כדי להעניש את זה שפעל שלא כשורה. בימינו רואים את זה הרבה על הכביש) והתוצאה היא שלא משתלם אבולוציונית להיות פסיכופאת.
מיכאל
בקשר לתגובה 35
לפי הגדרתך שלך את המוסר, מדוע אדם שאינו יודע להבחין בין טוב ורע הוא מקרה "פתולוגי"? אם מה שאנו קוראים לו "מוסר" הוא תוצר האבולוציה, מכאן שמבחינת האבולוציה עצמה אין כל עדיפות ל"טוב" על פני "רע" (ראה נושא המאמר). יתרה מזו, ניתן להוכיח במקרים רבים כי דווקא "רע" מעניק יתרון אבולוציוני על פני
"טוב". אז למה פתולוגי? אולי להיפך, ולפי גישה זו, מבחינת האבולוציה דווקא אנשים מוסריים הם מקרה פתולוגי?
אומרים יצא בשאלה ולא חזר בשאלה.
יש כאן מישהו שעושה עריכה לשונית? יש המון טעויות בכתבות שלכם.
לפחות נראה שאותו זחל משחק בתמונות 🙂
גם תנועות ההגנה שלו נראות כלקוחות מאותה אמנות לחימה 🙂
אולי זו אותה צרעה ואולי לא אבל איך שלא יהיה זה מראה כמה הטבע נפלא ואכזרי.
אני לא בטוח שמדובר באותה צרעה. קיימים כמה אלפי מינים שונים של צרעות טפיליות.
מדובר כנראה באותה צרעה אבל – כפי שניתן לראות – מתואר רק חלק מהתופעה.
הכתבה ב NG היתה הרבה יותר מפורטת וכללה את כל מחזור החיים – מהזרקת הביצים, דרך בקיעת הזחלים, התגלמותם, גילומם החוזר על ידי הזחל המארח ועד ההגנה עליהם עד מוות.
http://www.newscientist.com/article/dn14053-zombie-caterpillars-controlled-by-voodoo-wasps.html?feedId=online-news_rss20
הסרט שמצורף ללינוק מומלץ במיוחד. ראיתי את זה עוד כשכתבתי את המאמר, אבל מכיוון שלא היה לי מידע האם מדובר ברעלן מסוג ויראלי, החלטתי שלא להעמיס על הכתבה עוד יותר.
צר לי, אורן, אבל אין לי פרטים נוספים.
זה היה כשביליתי על אופני הכושר במכון הכושר וזיפזפתי לתוכנית באמצע.
זה היה אתמול אחרי הצהריים.
המשתמש האנונימי מקודם היה אני 🙂 מדי פעם אני שוכח להוסיף את השם כשאני המחשב אחר 🙂
מיכאל,
תודה שהצלחת להחזירנו למוטב ולמקד אותנו לדבר שלשמו אנו מבקרים את האתר. באמת מעניין, אתה יכול להגיד את שם / מספר הפרק בדיוק?
עזבו את העייפה. פורים עבר, החופש נגמר והיא עייפה מעצם הרעיון שעכשיו היא צריכה לחזור ולהתחפש כל השנה לאדם חושב. היא בסך הכל רוצה לעייף גם אותנו.
דבר הרבה יותר מעניין הוא מה שראיתי אתמול בערוץ נשיונל כחלק מן הסדרה "בתוך הרחם".
דובר שם על צרעה טפילה מסוג כלשהו שעוד מגדילה לעשות מעבר למתואר כאן.
אחרי שהתולעים מכרסמות את דרכן מחוץ לזחל קורה דבר מעניין:
לזחלי הצרעה נחוץ עוד שלב נוסף עד שיהפכו לצרעה בוגרת.
הם עוטפים את עצמם בגולם – כמו פרפרים.
גם הזחל המשועבד אמור היה לעטוף את עצמו בגולם לצורך המשך התפתחותו אבל במקום זאת הוא טווה גולם דווקא סביב זחלי הצרעה – מעין שכבת הגנה נוספת. אחר כך הוא נשאר במקום ומגן עליהם מפני כל גורם שמתקרב ועלול לסכן אותם. הוא עושה זאת ללא הפסק – אפילו לא הולך לאכול – עד שהוא מת מרעב.
עייפה,
כתבת:
"האמת? כולנו נמלים במעבדה,ומשם דרך מקרוסקופ שגדול עלינו ובנוסף ,מכשיר הקלטה מתקדם ביותר,שומעים את הוויכוחים התיאולוגים הנשפכים מכל עבר…"
אני בטוח שתוכלי לנמק ולהסביר איך הגעת לאבחנה המעניינת הזו…
אנא שתפי אותנו בתגליותיך, כדי שנוכל, אנחנו הפראים, להתקרב אפילו במקצת לרום מחשבותייך.
עייפה,
השווית אותנו לפראים החיים בג’ונגל ומשתחווים למטוס כאילו היה אל, משום שהם אינם מבינים כיצד הוא עובד.
אבל ראי זה פלא, אנחנו מבינים איך עובדים עצבים, איך עובר המסר העצבי, מה קורה בסינפסות ואפילו איפה נמצאים מרכזי החשיבה, הרגש והראייה במוח.
מה אנחנו לא מבינים?
אנחנו לא מבינים מי או מה הוא אלוהים.
ועכשיו שאלה.
האם כאשר את עובדת אלוהים כלשהו, שאותו בוודאי ובוודאי אינך מבינה, אינך דומה הרבה יותר מאיתנו, המאמינים רק במה שהם מבינים, לאותו פרא הסוגד למטוס?
עייפה,
יש סיכוי לקשר משפחתי בינך לבין אחת בשם "הוגין"?
Say no more…
האמת? כולנו נמלים במעבדה,ומשם דרך מקרוסקופ שגדול עלינו ובנוסף ,מכשיר הקלטה מתקדם ביותר,שומעים את הוויכוחים התיאולוגים הנשפכים מכל עבר…על רגשות של חיות והפתעות אחרות,והחיוך הופך לצחוק מתגלגל כשמדברים על אבולוציה…כאשר,למעשה ,אפילו אי אפשר להסביר זרע וביצית שמתחברים ב”מקרה”ובונים אינטיליגנציה מדהימה ב”מקרה”והכל זה בעצם התפתחות של מקריות.
אני רוצה להגיד לכם,שאין לי את הכישרון הוורבאלי שיש לכל הכותבים המנומסים כאן שאוהבים את עצמם ואת מה שהם כותבים עד כלות…ובכל זאת אני מרשה לעצמי לאמר,שהגאווה מוציאה את האדם מהעולם,ובסופו של דבר הכל נבלע בתוך החשכה של המוות שמחכה לכולנו…אז בלה בלה בלה נעים לכולכם,כי אני לפחות אחרי שבלה בלה בלה למשך רוב חיי…החלטתי להגיע לתשובות אמיתיות,ולא לעוסות עד קיא-אבל כמובן שלדבר על עולם רוחני זה “נמוך ולא קורקטי” לנושא…אז בכל זאת,תבינו…אם הייתם גדלים בג’ונגל למשל,בלי שום ציוויליזציה…אז הייתם בטוחים שאין עולם אחר,שהכל זה יער וצמחיה מקרית והכל מקרי,ואז פתאום הייתם רואים מטוס,אז הייתם משתחווים לו,וחושבים שזה יישות לא מהעולם הזה…אז תדעו לכם שעוד לא יצאתם מהג’ונגל,ואתם מדשדשים מאחור במסכנות כדי למצוא הסברים לתופעות שאולי לכם ניראות מופלאות אבל באמת…זה ממש לא מפתיע
רק תחשבו על זה,יש לכם לב-ואתם לא רק לא רואים אותו,אלא גם לא שולטים בתפקודו
יש לכם מוח-אבל הוא מונע ממליארדים של תאים ומספיק תא אחד דפוק ו…התוצאות קשות,וגם שם אין לכם שליטה
אין לכם שליטה על שלפוחית השתן,ולא על המעי…
אתם לעולם לא תבינו את הפנים,ומן הסתם גם את החוץ.
אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח,מי שיצר את “דרווין” המהולל הוא אותו אחד שנתן לכם חומר לבזבז איתו את החיים בחקירות על הלא כלום, במקום לחיות אותם באמת…
איה:
כבר מן הכותרת ניתן לראות שמדובר בסיפור על בני אדם (דארווין) – זו אינה כותרת של מאמר מדעי פרופר ולכן ציפיותייך לא נוצרו על פי הנתונים שהיו מולך אלא על פי משהו אחר שאינני יודע מהו.
חוץ מזה, כתבת שזה כתוב גרוע במיוחד. זה דבר שאפשר לכתוב גם על סיפורי פנטזיה וזה לא מתייחס דווקא למדעיות של המאמר. לכן אל לך להתפלא על כך שאנשים לא הבינו במה התבלבלת.
איה,
המאמר אינו מאמר מדעי, ואינו מתיימר להיות כזה. ככזה, הוא גם לא עבר ביקורת עמיתים, ואינו מכיל מידע שלא התגלה ונחשף בעבר. במידה ואת מעוניינת לקרוא מאמרים מדעיים פרופר, אני ממליץ לפנות לכתבי-עת כסיינס ונייצ’ר. מן הראוי לציין, עם זאת, שגם שם תתקלי בסקירות הסטוריות המנוסחות כסיפור.
באשר למאמר הנוכחי, מטרת המאמר היא לחשוף טפח קטן מסיפורו של דארווין, ולהתמקד בשפע המידע החדש והמעניין אודות הגנטיקה של הצרעות הטפיליות. עיקר הכתבה הוא סיפורה של הצרעה, ולא ברור לי היכן נכנס ‘חוסר אובייקטיביות מחריד’ בנושא זה.
באשר לביבליוגרפיה, את מוזמנת לעיין, בין היתר, בקישורים שסיפקתי באחת מהתגובות הראשונות, ובמאמר
Polydnaviruses of Braconid Wasps
Derive from an Ancestral Nudivirus
שהתפרסם לאחרונה במגזין Science, מאת Bezier, Drezen et al
סופ”ש נעים,
רועי.
ושוב אני מוסיפה שאני לא מביעה דעה בשום צורה על התוכן, העניין, או כשרון הכתיבה של המחבר.
זה לא מאמר מדעי למרות שזה מתימר להיות אחד. אם המילים הבעת דעה היו נכתבות לפני המאמר לא היו לי שום בעיות איתו.א לא מעניין או לא ראוי לקריאה כל מה שטענתי ואם תחזור ותקרא את התגובה הראשונה שלי תראה את זה היא שזה לא כתוב כמו מאמר מדעי. גם לא מאמר ביקורת מדעי. חשבתי פשוט שמה שמפורסם כאן נמצא בקטגוריה אחרת. כנראה שטעיתי. גם אם נתעלם מהמבנה שפשוט מזכיר כתבה של הבעת דעה, אי אפשר להתעלם מחוסר האוביקטיביות המחריד לאורך כל הכתבה. ודבר נוסף- גם בויקיפדיה ובכל מאמר מדעי הם טורחים להכניס ביבליוגרפיה- כך שאם אתה לא מסכים עם עובדות מסוימות אתה יכול לבדוק מה מקורן.
אני אאריך אם תוכלו לקרוא לילד בשמו: הבעת דעה.
טענתי היא שאין בר סמכא חיצוני אבל יש בר סמכא פנימי.
לדעתי כווננה האבולוציה את הרוב המכריע של בני האדם באופן דומה ולכן הם מסוגלים ליצור מוסכמות מוסר ומערכת משפט שתענה על הצרכים.
כמובן שיש מקרים פתולוגים של אנשים שאינם מבחינים בין טוב לרע בדיוק כשם שיש כאלה שאינם מבחינים בין צבעים אבל כשם שעיוורון הצבעים של חלק מאתנו לא גורם לך להחליט שאין צבעים כך עיוורון המוסר של אחרים לא צריך להביא אותך למסקנה שאין מוסר בעל ערך.
ביחס ל"אדום" – זה לא נכון שאין בו שום אדום. דווקא יש בו אדום כי "אדום" כמו "טוב" זה שם של תחושה – בדיוק כמו "כואב", "מסריח" ו"יפה"
לגבי "אשליה". מדובר בהגדרות ומינוחים וזה נושא אחר לדיון.
לגבי המשך דבריך .
ברור לכל בר דעת שאין בר סמכא ולא יכול להיות בר סמכא להחליט על קיום דברים שלא קיימים.
ולגבי ההגדרות, המצב החדש (שבו אנו מבינים שהטוב והרע לא קיימים במציאות, אלא רק ברגש) מוביל למסקנה ישירה שכל העניין הופך להיות שרירותי. וכמו שלא יתכן שיהיה בר סמכא לעניין המוסר, ככה גם אתה או אני לא ברי סמכא על כל הנובע מכך. ולכן כל העניין חסר משמעות.
אלו המסקנות המתחיבות מהמצב החדש. ולכן הקדרות.
אתה אומר שיש מעשים ש"ראויים להיקרא טוב", ואני אומר שאין דבר כזה "מעשה טוב".
זאת לא מחלוקת. גם אני אסכים שאפשר לקרוא למעשה כלשהו טוב לפי הרגש שזה מעורר בנו בדיוק כמו שאני אומר שהוא בצבע אדום למרות שאני יודע שאין בו שום אדום.
נקודה:
לא.
לא זו המחלוקת.
אני טוען שיש ויש דבר שראוי להיקרא מעשה מושחת או מעשה טוב גם בשעה שהגדרות ה”טוב” וה”רע” הם תוצריה של האבולוציה.
העצב שמתעורר בנו כשאנו צופים במעשה עוול – גם הוא אמיתי – ואני טוען שעצב זה אינו על העדר הגדרה של טוב ורע אלא על כך שאנו רואים מישהו שפועל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הגדרה זו.
עד כאן המחלוקת. ברצוני להדגיש דברים נוספים שאמרתי בעניין ולהוסיף כמה אחרים.
הצבעתי גם על כך שלמעשה, לא רק שאינני מתעצב על כך שמונחי הטוב והרע שלנו אינם מוכתבים על ידי “בר סמכא” כלשהו בנושא טוב ורע אלא שאני אפילו שמח על כך מכיוון שבכל המקרים שבהם נצפה כזה “בר סמכא” בפעולה נמצאו מושגי הטוב והרע שלו בסתירה למושגים הטבעיים שלי ואינני יכול לתאר לעצמי חיים שבהם אני מאמץ כאלה מושגים המוכתבים לי מבחוץ.
במילים אחרות – מה שאתה מכנה “העדרם של טוב ורע” הוא, לדעתי, דווקא “קיומם של הטוב והרע היחידים שאפשר לסבול”.
אוסיף גם ואומר שלמעשה – מלבד מה שאנו מכנים “אמת” – אין בנמצא שום שם תואר שאנחנו יכולים לתת לחפץ, טענה או מעשה – שאינו מושתת על התחושות הפנימיות שלנו שהן כולן תוצרי האבולוציה.
“טוב” ו”רע” אינם יוצאים מן הכלל בעניין זה ולכן אין להצמיד להם את הקידומת “אשליה” כפי שאין עושים זאת לגבי “ירוק”, “חריף”, “כואב”, “מצער” וכדומה.
שם התואר היחיד בשיח שלנו שמקבל משמעות מן העולם החיצון ללא תלות במבנה מוחנו ובתהליך התפתחותו הוא שם התואר “אמת” ונגזרותיו (“אמיתי” וכו’).
הזכרתי את המילה עצב בעקבותיך, דיברת על תחושת העצב שמתעורר בנו כשאנו רואים שנעשה עוול.
לסיכום האם זה נכון שזאת נקודת המחלוקת:
אני אמרתי שזה נשמע קודר שאין דבר כזה מעשה מושחת או מעשה טוב.
אתה טוען שזה לא קודר, וזה רק תחושה אישית שלי שנובעת מדעות קדומות.
אני טוען שתחושת הקדרות נובעת מאותה תחושה (שאתה הסכמת שקיימת אצל כל אדם נורמלי) יסודית שמעוררת בנו תחושת טוב או רע.
איה:
במקרה התפתח דווקא סביב כתבה זו דיון על המונחים "טוב" ו"רע" וכל המתדיינים הבינו שאלה מונחים שאינם אבסולוטיים.
אז עכשיו את מנסה לטרוף לנו את הקלפים ולומר שהמאמר הזה הוא רע (אבסולוטית) בניגוד לתחושתם של רוב הקוראים (שאני מניח שאת רואה בתגובות שנהנו מן הכתבה ואפילו מאד)?
אני מרשה לעצמי לייצג את כל הקוראים שהגיבו ולומר לך שאת טועה (בעצם אפילו אין צורך שאומר זאת כי כל התגובות שאינן שלך אומרות זאת)
איה,
תודה על הביקורת. אני מקווה שתמצאי באתר כתבות ומאמרים אחרים שיתאימו יותר לטעמך.
מעניין ומרתק
תודה רבה
כתוב בצורה גרועה במיוחד. ערבוב של כמה עובדות עם רגשות ופרשניות של הכותב. זו לא כתיבה מדעית.
תוספת קטנה לתשובת רועי ליואל משה:
בעלי חיים שונים (ובהם חרקים) מנסים להימנע ממה שאנחנו יודעים שלנו הוא גורם כאב.
אנחנו מספיק חכמים כדי להבין שהכאב נחוץ ולכן אנחנו גם יודעים שיש צורך לטפל באותם מקרים פתולוגים של ילדים שאינם חשים כאב (ועלולים – כתוצאה מכך – אפילו לאכול לעצמם את האצבעות).
במקום לייחס לחרקים יכולת חשיבה אנליטית שבאמצעותה הם מסיקים שאותם דברים שהם מנסים להימנע מהם עלולים לגרום להם נזק, הגיוני יותר לייחס להם מנגנון הרבה יותר אוטומטי שהוא מנגנון הכאב.
חברים:
האמת היא שאני די המום מן הוויכוח.
מי מכם שעוקב אחרי התבטאויותיי באתר יודע שאין מטריאליסט ממני.
אני גם זה שהביא כאן לא פעם דוגמאות לכך שבעלי חיים ניחנו באותן תחושות.
הרי ברור לכל שעל העובדות אנחנו מסכימים והשאלה היא רק איך לחיות אתן בשלום.
העצב שעליו דיברתי, נקודה, אינו תוצאה של העובדה שהמוסר אינו צודק אלא זה שנגרם על ידי קיפוחם של אחרים בידי אחרים. הסברתי שזו אחת התחושות שיחד עם אחרות הייתה מתגבשת אצלך למושג חדש שהיית מכנה (אולי) מוסר.
בתגובתך הראשונה דברת על עצב לגמרי אחר כאשר הבעת תסכול מכך שהטוב והרע אינם מוגדרים אובייקטיבית בשעה שאני טוען שאלמלא הפנמת את המסר הדתי שהמוסר צריך לבוא ממקור חיצוני לא היית חש כך.
כדי לעזור לך עוד יותר להפסיק להצטער על כך שמקור המוסר אינו חיצוני, אני רוצה להזכיר לך שכל סוגי ה"מוסר" החיצוני שהוכתבו בידי הדתות הם בעיני האדם החושב בלתי מוסריים בעליל.
תאר לך איזה תסכול היית חש במצב בו תחושת המוסר הפנימית שלך הייתה נמצאת בסתירה עם הכתבת מוסר חיצונית ואובייקטיבית! זה היה מחייב אותך להשיל מעליך כל תחושת מוסר טבעית (כפי שעושים הדתיים) ולאמץ כללי התנהגות שכל נימי נפשך זועקים שהיא בלתי מוסרית!
לכן, נקודה, אני, לא רק שאינני עצוב על כך שאין למוסר מקור חיצוני, אני שמח על כך.
ננסה לדייק,
לפי אחד המקורות שקראתי, חלק מהצרעות הטפיליות (יש יותר מ- 20,000 מינים שונים, כך שקשה להתייחס לאחת בלבד) משתקות את יכולת התנועה של החרק המארח, אך אינן משפיעות על מערכת העצבים המרכזית. המארח נשאר משותק, אך מוחו ממשיך לעבוד. תופעה דומה, אך נדירה, יכולה להתרחש גם גם בבני-אדם המורדמים לפני ניתוח: ניתן להרדים בשוגג רק את השרירים הרצוניים, אך לא את ההכרה.
אמנם אינני יודע אם זחלים מרגישים כאב, מכיוון שקשה לשאול אותם. אך מכיוון שזהו מנגנון הגנה והתראה מהיעילים והנפוצים ביותר בטבע, אפשר להניח אוטומטית שהם אכן חשים כאב.
באשר לדרווין, הנחותיו עמו. בעיית הסבל בעולם היוותה מכשול מאז ומתמיד עבור הדת הנוצרית ודומותיה, המאמינות באל כל-יכול ומיטיב. כפי שהראה הרציונליסט, ניתן לפתור את הבעיה בדרכים רבות: יתכן שהאל מציב אותנו במבחן, יתכן שהוא מעניש אותנו על התנהגות קלוקלת בעבר וכו’. בכל המקרים הללו הבעיה אינה נפתרת, שכן אם האל אכן מיטיב וכל-יכול, הרי שהוא בוחר באופן מודע להעניש אותנו ולפגוע בנו. אבל… הוא עדיין טוב ומיטיב. הוא פשוט לא רוצה להיטיב עמנו.
מה טוב, אם כך. נזכור זאת כשיתרחש הפיגוע הבא בגן ילדים.
באשר לאבולוציה של התהליך, יש בידינו דווקא עדויות מעניינות מעברן של הצרעות הטפיליות. אנו עדים להשתנות צורת העוקץ בהתאם להשתנות סוג הטפילות, ועד היום קיימים ‘מאובנים חיים’ – מיני צרעות שלא עברו את אותה אבולוציה, ומטילות את ביציהן על המארחים (במקום בתוכם).
בקיצור, ראיות לאבולוציה של הטפיליות בצרעות קיימות בשפע. באשר לראיות לאבולוציה של השימוש בוירוסים, אלו נסמכות על הביולוגיה המולקולרית, שאותה בדיוק סקר המאמר האחרון המובא בידיעה.
המידע מסקרן וכרגיל המורכבות הרב שלבית שעומדת מאחורי התמונה מדהימה.ובקיצור תודה לרועי ולעורך. אולם קשה להשתחרר ממלל הלוואי לאורך כל המאמר שנקרא יותר כאינדוקטרינציה מאשר חוות דעת הכרחית לגופו של עניין.הרי מורכבות פלאית ותוצאה הרמונית,אף שהיא כואבת[לזחל]לפנינו.ובעצם על מה מתבססת הנחת הכותב כי ‘הצרעה משתקת את יכולת התגובה של הזחל אך לא את היכולת לחוש כאב’? ממתי אנו מאנישים את עולם החרקים ומיחסים לו מודעות של כאב ועוד במובן של צער?אף שקטונתי מלהביע דעה בפולמוס ההגדרות המושחזות של המוסר,כפי שהתפתח בתגובות למאמר,הרי שכמדומני שאף אסכולה מוסרית אנושית ידועה לא לקחה על עצמה את צער חרקים ומניעתו כמשימה.כמדומני שכל הורג יתוש קיץ מזדמן גם יסכים לחוסר הרלוונטיות של מוסר כזה.לא קראתי את דרווין במקור ואנני בקיא בתאולוגיה הנוצרית עליה גדל,אולם אני מתקשה להאמין שהיא לא לקחה בחשבון את המצאותם של יחסי טורף/נטרף בבסיס עולם החי הטבעי.ועוד הערה קטנה הנימה הכמעט פיוטית המתלווה למאמר בעיקר לקראת סופו על האלטרואיזם כיסוד באוולוציה אינה פותרת אותנו ממציאת הסבר שיטטי כיצד מערכת מורכבת כזו מתבססת בשלבים של ברירה טבעית. לסיכום למרות אווירת ה’מט’ על כל תזה מוסרית דתית שניסה הכותב לשוות למאמר הרי שבגוף העובדות יש אכן מורכבות מופלאה בעולם המקרו אבל אין בה כל חידוש מוסרי מחד והיא מחדדת שאלות רבות בתיאור ההדרגתיות והשלבים בהתפתחות מאידך.
אהבתי מאוד את תגובה 5 של נקודה
ואני רוצה להוסיף, למעשה ואפשר לעשות רדוקציה להכל ואני מתכוון ממש הכל, הכל למעשה זה אשליה, גם אנחנו בני האדם בעלי התודעה והמודעות העצמית היננו לא יותר מאשר מולקולות והמולקולות האלה הן רק אטומים, והאטומים האלה הם רק חלקיקים והחלקיקים הם רק מיתר שרוטט בתדר ספציפי. כך שהאמת האובייקטיבית היא שכל מה שקיים באמת זה מיתרים, כוכבים זה מיתרים אנשים זה מיתרים ותודעה זה מיתרים.מה שאנו מגדירים כבן אדם או כיסה או מחשבה שעוברת לנו בראש זה רק שם שאנו נותנים לסידור ספיציפי של מיתרים.
רציונאליסט,
אתה אומר שגם הזחל צריך לחכות לגאולה ולימי הדין? ליום שבו הצרעה והוירוס יחיו איתו בהרמוניה?
אותה "תחושת עצב" בדיוק עליה אני מדבר. הרי היא הבסיס להגדרה של מה טוב ומה רע. על מה חשבת שאני מדבר?
וזה בכלל לא משהו מיוחד לבני אדם, אפילו כלבים מתנהגים כעצובים כשבעליהם נפגע.
אני מסכים עם מיכאל ומעבר לזה, אפילו אם להחזיק בגישה שהכל אבולוציוני והטבע קבע הכל דרך הברירה הטבעית אז המוסר לא הופך למשו שהוא לא נוגע לטבע מסיבה פשוטה שאנחנו עצמיינו יצירו של הטבע והאבולוציה ולנו יש מוסר ואנחנו לא יכולים להתקיים חברתית בלי מוסר זה כמו אינסטינקט כימעט. לכן מי שדוגל בגישה זו יכול להגיד שהמוסר זה האבולוציה המאוד מתקדמת של הטבע דרכיינו.
רציונאליסט:
אתה מבזה את השם שבחרת לעצמך.
רק בנאדם טיפש כמו דרווין יכול לחזור בשאלה בגלל כזה דבר,
אותה שאלה הוא יכול היה לשאול גם על חיות שאוכלות אחת את השנייה מדוע זה ככה?
איפה הצדק?
והתשובה פשוטה שבאמת אכילה של בשר זה דבר לא ראוי לפי היהדות לכן הוא הותר רק לאחר המבול ששם האדם ירד ממדרגתו ואותו הדבר אצל בעלי החיים
ורק לעתיד לבוא נחזור למצב האופטמלי של ו"גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"
נקודה:
אני מתנצל על הנדנוד אבל אני חייב בכל זאת להבהיר את דברי עוד יותר.
לדעתי כאשר אתה אומר "שהתחושה מיחסת את הטוב והרע למשהו מעבר לתחושה למשהו חיצוני" אתה אכן מדבר על אשליה אבל אני טוען שאשליה זו אינה מולדת. אני טוען שאלמלא חונכת על בסיס ההגדרה הדתית של המוסר כלל לא היית חושב על גורם חיצוני.
כל מה שהייה לך במקרה זה זו תחושה של עצב כאשר אתה רואה שמישהו נפגע על לא עוול בכפו, תחושה של כעס אם אותו מישהו הייה אתה ותחושת מבוכה אם אתה הוא זה שעשה עוול לאחר.
לדעתי, אחרי תקופה מסוימת של מחשבה היית מזהה את המכנה המשותף בין מצבים אלה וממציא לעצמך את המושג "מוסר" (ייתכן שהיית קורא לו אחרת אבל זה לא משנה).
במקרה כזה לא היית סובל מכל תסכול הנובע מהגדרת המוסר.
כמובן שזה לא היה חוסך לך תסכולים אחרים ששיכים לתחום המוסר שכן המוסר (אינני יודע אם הקשר המילולי שעליו אני מצביע כרגע אכן קיים במקור אבל הוא ללא ספק מעניין) אינו אלא "התייסרות" כיוון שהוא נמצא פעמים רבות על קו הגבול בין שתי מערכות דחפים מנוגדות שאחת מהן היא זו שדוחפת אותך לדאוג בראש ובראשונה ל Number one והשנייה היא זו ששמה גבולות לנכונותך לתת ביטוי למערכת הדחפים הראשונה ואומרת (בגדול) "את השנוא עליך אל תעשה לחברך".
התנגשות זו היא מעצם הגדרתה מייסרת והיא כנראה זו שראוי היה שתתן למוסר את שמו.
חברים,
אני שמח שנהניתם מהמאמר. כתבתי אותו בנסיבות לא שגרתיות, בנסיעות ברכבת בין המעבדה למילואים וטוב לראות שהוא יצא בסדר.
נקודה, לפי בקשתך, מספר רפרנסים:
http://www.newscientist.com/article/dn16597-ancient-virus-gave-wasps-power-over-caterpillar-dna.html
http://www.life.uiuc.edu/whitfield/pubs/pdfs/ScienceNow.pdf
וכן, אני מסכים שמדובר בתגלית יוצאת-דופן. לא בכל יום נתקלים ביצור רב-תאי שמייצר בכוחות עצמו וירוסים. למעשה, אני די בטוח שזה הראשון.
רועי.
על איזה מוסר מדובר פה? בסך הכל מה שהצרעה עושה זו טריפה אם כי מתוחכמת מאד. במה זה שונה מבחינה קונספטואלית מאריה טורף איילה או אדם טורף סטייק?
האם יש לצרעה ברירה?
רוע בהגדרה הוא פגיעה ללא צורך וזה לא המקרה כאן.
אכן, מרתק ביותר.
צודקים מיכאל ונקודה. כפי שדרווין הראה, אין אל טוב ומטיב, וההתנהגות בטבע מוכתבת על ידי מנגנוני הישרדות, שבהם לשיתוף הפעולה וגם למלחמה (לפי עקרונות תורת המשחקים) יש תפקידים חשובים. יש צדק בדברי נקודה שאין בטבע כל משמעות למושגים ‘טוב’ ו’רע’, למרות שאפשר לצפות בהתנהגויות שאנו מכנים אותן ‘מוסרניות’, אולם אפשר לראות (בבחינה מקרוב של כל אחת) שהן מביאות תועלת לנוקט בהן. מוסר האדם, מצד שני (כפי שהציע מיכאל), הוא עניין תרבותי (ששורשיו אבולוציוניים) ובו בהחלט אפשר להעניק ציוני טוב ורע, שבדרך כלל מוסכמים על כולם (חוץ מאשר, אולי, על אל-קעידה ודומיה).
מיכאל
בגדול אין ביננו מחלוקת רק לגבי משמעויות מסוימות של מינוחים.
המוסר, כיוון שהוא נובע מהגדרתינו הפנימית, ומכיוון שהתחושה מיחסת את הטוב והרע למשהו מעבר לתחושה למשהו חיצוני,לכן זהאשליה. בדיוק כמו שהצבעים שאנו רואים הם אשליה.
ואשליה, כמו כל אשליה מובילה לתסכול. ואין מה לעשות נגד זה כי זאת אשליה שטבועה בנו.
נקודה:
אני חייב לחזור ולהקשות.
לא מדובר פה באשליה של טוב ורע אלא בהגדרה שלהם.
יש הבדל.
האם כיסא הוא באמת כיסא? אולי הוא בכלל Chair ? אנחנו נותנים לדברים מסוימים שמות ומשתמשים בשמות אלו במחשבותינו ובשיחותינו.
הטוב והרע הם שמות של תחושות שלנו.
אנשים רבים (ומתגובתך מסתבר שאתה ביניהם) הורגלו לחשוב שעצם ההגדרה של מילים אלו צריכה להתבסס על מקור אובייקטיבי. למה זה גורם? בין היתר לכך שאתה אומר שהמוסר אינו מוסרי.
זו כמובן סתירה. על סמך מה אתה קובע שאיננו מוסרי? זה הרי איננו על סמך מקור חיצוני אלא על סמך ההגדרה הפנימית שלך למושג מוסר. פירוש הדבר הוא שאתה מחזיק בהגדרת מוסר הסותרת את עצמה.
כל מה שאתה צריך לעשות כדי להשתחרר מן הקונפליקט הוא לשנות את ההגדרה (אבל באמת לשנות – לא רק מן השפה ולחוץ).
המוסר היא תחושה. היא תור של האבולוציה וככזו היא ממש קיימת ואינה אשליה.
הרי אתה יכול לקרוא גם לאהבה אשליה וכך גם לרעב. זו אינה גישה פרודוקטיבית – היא רק מסרבלת את ההתבטאות ואינה משנה את מהותם של הדברים.
אני חוזר ומדגיש – התסכול שלך נובע רק משקר שטבעו בך במהלך חייך – שקר המבוסס על הגדרה בלתי עקבית של המילה מוסר. אם תשתחרר מן השקר תשתחרר גם מן התסכול.
אכן מאמר מענין, יש לתקן שכן סימביוזה היא חיים בשיתוף כאשר כל צד מפיק תועלת מהשותפות , במקרה של הצרעה והזחל זו טפילות ואכן שם מש’ הצרעות
נקראת צרעות טפיליות, במידה והווירוס היה יצור זר ולא יצירה של הצרעה
ניתן היה לומר שהווירוס והצרעה חיים בסימביוזה.
מאמר מרתק,
כן ירבו.
תודה לך!
כנראה שיש בעלי חיים שלא נטפלים רק לזחלים.
תראו בעצמכם. מזעזע.
http://www.youtube.com/watch?v=23eimVLAQ2c
מיכאל,
אני שומע את התגובה שלך (4) ומתנגן לי בראש השיר של אניו מוריקונה 🙂
כשקראתי את הכותרת של המאמר לא ציפיתי לתוכן (לא יודע אם זה טוב או רע). כבר ציפיתי להתלהמויות מתישות נוספות לשווא.
מאמר ממש מעניין, אהבתי. יותר מאמרים בסגנון יתקבלו בברכה. ושוב תודה רועי!
אשליית הטוב והרע קיימים כמו שאר האשליות. רק הזכרתי שקיומם לא אמיתי (אובייקטיבי).
תחושות אלו (הכוונה היא לעצם היכולת לחוש זאת) של טוב ורע קיימים כמו שאר הדברים בתפיסותינו כתוצאה מאבולוציה, ולכן הם בסה"כ משרתים את המנגנון הלא מוסרי של מלחמות השרדות עיוורות.
בניגוד למה שהאשליה אומרת.
לסיכום,
החשיבה המוסרית מובילה למסקנה שהיא עצמה לא מוסרית, וזה כל מה שיש לה לומר..
נקודה:
זה לא קודר.
הטוב, הרע והמכוער – כולם תוצרים של האבולוציה אבל אין פירוש הדבר שאינם קיימים.
ההתנייה שיצר בנו החינוך על ברכי המסורת הדתית גורמת לנו להמעיט בערכו של מה שאיננו מגיע מאיזו סמכות חיצונית אבל מי שמשתחרר מהתנייה זו רואה שהוא ממשיך לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע ממש באותה מידה.
בסוף כתבת: "אך יש נקודות אור…"
העניין הוא שאין נקודות אור וחושך, כל המוסר מאבד את משמעותו האובייקטיבית (אותו מקור אור) לאור האבולוציה.
לכן אין נקודות אור (או חושך). יש רק תהליכים ביולוגיים, קודר ככל שזה נשמע.
מדהים. פעם ראשונה שאני שומע על יצור שמייצר וירוס שלא מתרבה וקשה לי להאמין.
אפשר לינקים לעניין הזה?
צרעות תמיד גרמו לי לצמרמורת.
מרתק.
בהמשך לאחד המשפטים במאמר ברצוני לומר שבדיוק היום קראתי במאמר אחר ציטוט מתוך כתביו של דרווין שעל פיו הוא שאב את הרעיון של מנגנון האבולוציה מתוך כתביו של מלתוס בנושא מלחמת ההישרדות הכלכלית.
סתם תזכורת נחמדה על אבולוציה של ממים.